עזוב מיידית!
העובד לא רצה תחילה לזמן את החולה לטלפון, אבל האיש מעבר לקו התעקש מאוד. סיפור מופלא מפי האדמו"ר מויז'ניץ
סיפור מופלא על עיניו הטהורות של הרבי, סיפר האדמו"ר מויז'ניץ: בשנת התש"מ שהיתי במעונו של יהודי חשוב בלוס-אנג'לס. בין השאר סיפרתי לו על כוונתי לנסוע לברוקלין על מנת להיכנס ל'יחידות' אצל האדמו"ר מליובאוויטש.
כשמוע היהודי את אזכורו של הרבי, הוא קפץ ברעד ואמר לי: "מהליובאוויטש'ער רבי צריך להיזהר. הוא יכול לראות אותך גם ממרחק אלפי מילין!". ראיתי כי האיש נרעש מאוד ושאלתי אותו לפשר הדבר, וכך הוא סיפר לי: כעשור שנים קודם לכן לקה בליבו ואושפז במרכז רפואי מרוחק מביתו בלוס-אנג'לס.
אחד הדברים הראשונים שעשה כשהגיע האמבולנס היה לבקש מקרוב משפחה לחייג אל מזכירות הרבי בבקשה להזכירו לרפואה שלמה. חלפו מספר ימים, הוא החל להתאושש אך עוד נזקק לטיפול רפואי רחב. היה זה ביום שישי, והנה נקרה לפניו ניסיון גדול מאוד ביראת שמים. הניסיון היה בוער לפניו כאש וכמעט שנפל ברשת היצר הרע.
באותו רגע הגיע אחד מהעובדים ואמר לו שמישהו מחפש אותו בדחיפות בטלפון. העובד סיפר לו שתחילה סירב לקרוא לו, מאחר והחולה זקוק למנוחה, אבל "מי שזה לא יהיה מעבר לקו, התעקש מאוד ואמר שהוא חייב לשוחח איתך בדחיפות נוראה". על הקו היה הרב חודוקוב, מזכירו של הרבי, ובפיו המילים הבאות: "לפני מספר דקות שהיתי בחדרו של הרבי וטרם יציאתי הורה לי לאתר בדחיפות את בית הרפואה בו אתה שוהה ולהורות לך לעזוב ברגע זה, ללא שהות, את בית הרפואה, ללא טענות ומענות". היהודי היה מבולבל מאוד.
הוא ניסה להסביר למזכיר שבית הרפואה שוכן במרחק ניכר מביתו ועד שישתחרר, יסע את כל הדרך הארוכה ויגיע לביתו, יהיה זה כבר דקות בודדות לפני שקיעת החמה של כניסת שבת. והרופאים הרי ציינו במפורש שהוא באמצע טיפול רפואי ועליו לנוח ולהישאר במעקב. מזכיר הרבי לא נתן לו אפילו להשלים את דיבורו: "אם הרבי הורה שתעזוב את בית הרפואה, איני רואה כל סיבה שתתחשב בכל דבר אחר או תיתפס בכל עילה שרק יכולה להיות.
עליך לעזוב ברגע זה ממש את בית הרפואה ולצאת לביתך. לא משנה כמה רחוק אתה מתגורר וכמה חיוני הוא המשך הטיפול". הרב חודוקוב לא ניתק את הטלפון עד שהיהודי התחייב שברגע זה הוא מבקש שחרור, אורז את חפציו ועוזב את השטח. גם אחרי שהוריד את השפופרת עוד חכך היהודי בדעתו להישאר, היצר הרע בער בעצמותיו, אבל אז הוא הסיק שהישארות בין כותלי בית הרפואה, משמעותה 'להתחיל' עם הרבי מליובאוויטש. הוא התנתק ממקומו ויצא לעבר ביתו בנסיעה ארוכה. "הוא אשר אמרתי" – סיים היהודי את סיפורו הנרגש והפלאי – "הרבי ראה אותי גם ממרחק של אלפי קילומטרים. ראה אותי ושמר עלי".
אני הילד המאומץ
"זה אולי ישמע לך כסיפור אגדות" פותח הרב פרקש את מכתבו, "אבל זה קרה במציאות". שאלה שהועלתה בטרמפ קיבלה מענה מפתיע בדמות מכתב שנכתב שנים רבות קודם לכן
את הסיפור המופלא הבא שהתרחש לפני כשש שנים, סיפר הרב שניאור זלמן פרקש, משפיע בישיבת חב"ד בבואנוס איירס, במכתב שכתב לידיד. המכתב צבר פרסום והרי הוא לפניכם, כמעט ללא שינוי. ידידי היקר מה שאני הולך לספר לך עכשיו יהיה ארוך.
זה אולי ייראה לך כסיפור מהאגדות אבל זה קרה במציאות איתי. בעיניי ראיתי ובאוזניי שמעתי כל זה ביום ראשון שעבר (כ' בסיון תשע"ה). ביום חמישי בערב יצאתי מבואנוס איירס בדרכי לחתונה של בת אחי. החתונה הייתה בסיאטל, אבל ניצלתי את ההזדמנות כדי לעצור בניו-יורק ולבקר ב"אוהל" של הרבי. ידידי יהודה (שם בדוי) נתן לי טרמפ לשדה התעופה. לפני הרבה שנים יהודה חלה בסרטן ובניסים שרד והחלים, אבל בעקבות המחלה לא זכה להביא ילדים לעולם.
בדרך לשדה התעופה סיפר לי יהודה כי הוא וזוגתו שוקלים לאמץ ילד וכי הם עומדים בפני התלבטות קשה. מצד אחד, הם רוצים לאמץ ילד יהודי; מצד שני, לא קל למצוא ילד לאימוץ ואולי עליהם להתפשר ולקחת גם ילד לא יהודי אך לגיירו ולגדל אותו כיהודי. "התייעצתי עם רבנים שונים ולכל אחד דעה משלו", אמר לי יהודה. הוא נתן לי את שמו ושם אימו וביקש: "האם תוכל בבקשה להזכיר אותנו לברכה ב'ציון' של הרבי שנזכה שבורא העולם יאיר את עינינו ונדע כיצד לפעול?" כמובן הבטחתי לו לעשות זאת.
לניו-יורק הגעתי ביום שישי, ונשארתי שם עד ליום ראשון בערב, אז המשכתי לסיאטל לחתונה. בבוקר יום ראשון ישבתי בבית הכנסת שליד ה'אוהל' ולמדתי בספר חסידות. במקום התקבצו אנשים שונים שהחלו להתפלל תפילת שחרית. אחד מהם היה יהודי מבוגר שהגיע מלווה באיש צעיר, הוא התיישב מולי והתפלל. הבחנתי שהוא אומר קדיש יתום במשך התפילה. התפילה הסתיימה, היהודי קיפל את הטלית והתפילין והתכונן לצאת. לפתע הסתובב לכיווני, חיטט בשקית התפילין, הוציא משם פתק ישן ומקופל והגיש לי אותו. "תסתכל, תקרא מה כתוב כאן", אמר באידיש מעורבת באנגלית.
"בטח זה יעניין אותך". לקחתי את הפתק מתוך נימוס. מעולם לא נפגשתי עמו ודבריו היו נשמעים לי קצת מוזרים. אבל לקחתי את הפתק והתחלתי לקרוא. הדברים הדהימו אותי.
היה זה מכתב מקורי של הרבי, שעסק בנושא של אימוץ ילדים. הרבי העניק תשובה מדוייקת וציין מה לא לעשות ומה כן לעשות. בדיוק תשובה לשאלתו של ידידי יהודה! נדהם ביקשתי מהיהודי האלמוני רשות לצלם את המכתב. בתחילה סירב, אבל כשסיפרתי לו על הידיד בבואנוס איירס התרצה והסכים שאצלם את המכתב ללא שם המשפחה של הנמען, וכך עשיתי.
לאחר-מכן סיפר לי האיש את הסיפור שעומד מאחורי המכתב: "את המכתב הזה שלח הרבי לאבי זכרוני לברכה", פתח בדבריו. "לאבי לא נולדו ילדים במשך שנים רבות, ובלבו גמלה ההחלטה לאמץ ילדים. הוא פנה אל הגאון רבי משה פיינשטיין אשר הציע לו להתייעץ עם האדמו"ר מליובאוויטש. "אבי פנה לרבי שבתשובתו יעץ לו שלא לאמץ תינוק גוי אלא לחפש משפחות יהודיות חסרי יכולת שמבקשות להעניק את ילדיהן לאימוץ."
היהודי הנרגש סיים את דבריו: "אני הוא הילד המאומץ, והיום הוא היום האחרון לאמירת הקדיש אחר אבי המאמץ עליו השלום. אינני יודע מדוע אבל כשסיימתי את הקדיש הרגשתי דחף לא מובן להראות לך את המכתב ולספר לך את הסיפור".
סע למיאמי!
רעייתו של נשיא הקהילה היהודית בברזיל מסתבכת בפלילים וברזיל כולה רועשת. במקביל שולח הרבי את ר' דוד, ליטאי מובהק, למיאמי. וכשה'מופת' הגדול מהדהד ומרגש לבבות, מצביע הרבי על המופת האמיתי
סיפר הרב צבי (הרשל) חיטריק ז"ל: בתוך הקהילה היהודית בברזיל בלטה דמותו של נשיא הקהילה, היה זה יהודי מכובד שכיהן כנשיא כלל הארגונים היהודיים המקומיים וידו הייתה מעורבת בכל דבר. הוא בהחלט היה איש מוכשר, נואם בחסד ואף תלמיד-חכם לא קטן.
לא פלא אפוא שכאשר נודע לו שעצרו את רעייתו בשדה התעופה במיאמי, בעוון הברחת יהלומים, עולמו חרב עליו. באותם ימים לא היו טיסות ישירות מברזיל לניו-יורק; הדרך מדרום אמריקה לניו-יורק שבצפונה, עברה דרך שדה התעופה במיאמי. וגם, המכס על יהלומים היה אז גבוה פי כמה מאשר היום והברחת יהלומים הייתה אחת מהעברות הפליליות החמורות שהופיעה בספר החוקים דאז. כשזוגתו של נשיא הקהילה היהודית בברזיל עשתה את דרכה לניו- יורק דרך מיאמי, מצאו בתיק שהיא נשאה עמה, בתוך מכפלת תפורה היטב, חופן יהלומים בשווי כולל של מיליוני דולרים.
היא נבהלה כהוגן וטענה לחפותה. "התיק אינו שלי, מישהו ביקש ממני להעביר את התיק לגברת שתמתין לי בשדה", אמרה, אבל טענתה שאינה יודעת מי היא אותה גברת האמורה לקבל ממנה את התיק ואת היהלומים, לא התקבלה. בינתיים עשתה לה השמועה כנפיים והלהיטה את רחובות ברזיל. העיתונות המקומית רעשה וגעשה.
הכל שחו במחדל המביך. אפילו נשיא ברזיל היה מעורב בניסיונות לטפל בסיפור. נשיא הקהילה היהודית ובני משפחתו ירדו למחתרת, הם התביישו להוציא את קצה אפם החוצה. מתוך מרתפי הבושה דאג נשיא הקהילה לשכור את שירותם של עורכי-דין מהשורה הראשונה, כאלה שהוציאו תחת ידם זיכויים גם במקרים שבהם הסיכויים קלושים. אך למרות המאמצים הכבירים נראה היה שהעתיד מעורפל ואפלולי. גם הסנגורים המיומנים דיברו על "מינימום עשר שנות מאסר" לאותה אם יהודייה שילדים רכים בביתה. בינתיים עברה כל המשפחה להתגורר זמנית בארה"ב.
בברזיל הם לא מסוגלים היו להיראות בחוצות, ומעבר לכך, ביקשו להיות קרובים יותר למיאמי, לבית המעצר, לעורכי הדין ולבית המשפט. •
הייתה זו תקופת החגים – מספר ר' הרשל חיטריק – והגעתי גם אני לשהות בניו-יורק ליד הרבי. באחד הימים פגשתי את ר' דוד, יהודי ליטאי ותלמיד חכם מובהק. ר' דוד היה גיסו של נשיא הקהילה היהודית בברזיל והגיע אף הוא לניו-יורק בשביל לפעול לטובת בת המשפחה העצורה. כשפגשתי אותו ושמעתי מפיו על המאמצים החוזרים ריקם, שאלתי אותו: וכי למה לא תסור עמי אל מזכירות הרבי שם נבקש לקבל את ברכת קדשו? הלה סירב בתוקף. רחוק היה פרסאות מרובות מחסידים וחסידות. אני לא הרפיתי.
מה יש לך ר' דוד? סנטתי בו. כמה זה יעלה לך? מה זה כבר דורש ממך? הרי ניסית כל דרך אפשרית, למה שלא תקדיש שעה-שעתיים ותנסה גם את האפיק הזה? סופו שהשתכנע. התלוויתי אליו אל שכונת קראון-הייטס. היה זה ביום חמישי בשבת והייתה זו שעת 'יחידות'. לנוכח מקרה החירום הבלתי שגרתי, אף כי תמיד נדרש היה לקבוע תור ליחידות שבועות וחודשים מראש, ניתנה לו הרשות להיכנס בין גברא לגברא. ר' דוד נכנס אל חדר הרבי כמעט בעל כורחו, אך משנכנס, התמוססו כל המחיצות שבליבו. כשדמעות זולגות במורד לחיו, תיאר את הצרה שנחתה על המשפחה הנכבדה. הרבי האזין ברוב קשב, ומיהר לפסוק: "סע למיאמי!" פסק ולא יסף.
ר' דוד יצא מן הקודש מבולבל כולו. "אסע כעת למיאמי? היכן בדיוק אשהה? אנה אלך? למי אפנה? הרבי לא אמר לי דבר!" אני לא חשבתי להניח לו: אל תהיה סכל. כל עורכי-הדין המנוסים והמתנשאים כבר הרימו ידיים. עמדת הפרקליטות קשה מאוד. להפסיד, כבר בטח לא תוכל. אז למה שלא תעשה את המאמץ הנוסף הזה, לפעול על פי הוראת הרבי? נימת דבריי הבוטחת פעלה את פעולתה ור' דוד ניאות לעשות כדבר הרבי. הוא הגיע למיאמי ביום שישי והשתכן במלון כשר בעיר.
השבת פרשה כנפיה והוא ירד אל אולם התפילות למנחה, קבלת שבת וערבית של שבת קודש. תפילתו כמו סיפקה לו הזדמנות לפרוק את המועקה הקשה שהפכה לבת לוייתו בימים האחרונים. כל מהלך התפילה זלגו עיניו דמעות ללא הפוגה. הוא התייפח כגמול עלי אמו. תמה התפילה. אחד המתפללים ניגש אליו ומברר אצלו: "יהודי, למה תבכה? שבת היום".
בהתחלה ניסה להתחמק ממנו: "ממילא לא תוכל לעזור לי", אמר לו במרירות. כשהלה לחץ עוד קצת, השתחרר כל הפקק הרגשי. משך דקות ארוכות גולל ר' דוד בפני איש שיחו האלמוני את כל אשר קרהו ואת גורלה המר של גיסתו שנתפסה מבריחה יהלומים כשהיא אינה יודעת כי נפלה קרבן לשליחות פלילית; תיאר את הבושות הגדולות שהן מנת חלקה של המשפחה הנכבדה, מאצולת ההנהגה המקומית בברזיל, וחתם ביבושת אודות המשפט המתוכנן שאין תולים תקוות והביקור אצל הרבי מליובאוויטש ששיגרו למיאמי. "מתי אמרת שהמשפט יתקיים, ביום שלישי?" שאל האלמוני.
ר' דוד אישר בהנהון ראש. "אני אמור להיות השופט במשפט!", הטיל הזר את הפצצה. "בשיחתנו הכנה, השתכנעתי שאכן הצדק עמה, היא באמת לא ידעה כלום. ביום שלישי אוציא את הצדק לאור עולם". •
כשחלפה שנה מהזיכוי המהדהד, הגיע השופט לברזיל על מנת להשתתף בסעודת ההודיה הנרגשת שערכה המשפחה. גם אני הייתי שם – מעיד הרב חיטריק – ושמעתי מפיו של השופט את כל השתלשלות האירועים שכבר היו ידועים לי. מוקדם יותר, כשזכיתי להיכנס להיכלו של הרבי לאחר ההתרחשות, התעניין הרבי על גורלה של אותה בת ישראל שנחשדה בפלילים. סיפרתי לו את ההשתלשלות המופלאה, וחתמתי: "כל העיר ריו דה ז'נירו הברזילאית, יהודים וגויים כאחד, רועשים ב'מופת' הגדול של הרבי". הרבי שמע והתחייך. "אוי חיטריק" – אמר – "המופת היה בכלל בכך שהם שמעו בקולי לנסוע למיאמי". הוראת הקודש? נימת דבריי הבוטחת פעלה את פעולתה ור' דוד ניאות לעשות כדבר הרבי.
הוא הגיע למיאמי ביום שישי והשתכן במלון כשר בעיר. השבת פרשה כנפיה והוא ירד אל אולם התפילות לתפילת מנחה, קבלת שבת וערבית של שבת קודש. תפילתו כמו סיפקה לו הזדמנות לפרוק את המועקה הקשה שהפכה לבת לווייתו בימים האחרונים. כל מהלך התפילה זלגו עיניו דמעות ללא הפוגה. הוא התייפח כגמול עלי אמו. תמה התפילה. אחד המתפללים ניגש אליו ומברר אצלו: "יהודי, למה תבכה? שבת היום". בהתחלה ניסה להתחמק ממנו: "ממילא לא תוכל לעזור לי", אמר לו במרירות. כשהלה לחץ עוד קצת, השתחרר כל הפקק הרגשי. משך דקות ארוכות גולל ר' דוד בפני איש שיחו האלמוני את כל אשר קרהו ואת גורלה המר של גיסתו שנתפסה מבריחה יהלומים וכי אין מאמינים לה כי נפלה קרבן לשליחות פלילית שלא היו לה יד ורגל בה; תיאר את הבושות הגדולות שהן מנת חלקה של המשפחה הנכבדה, מאצולת ההנהגה המקומית בברזיל, וחתם ביבושת אודות המשפט המתוכנן שאין תולים תקוות והביקור אצל הרבי מליובאוויטש ששיגרו למיאמי. "מתי אמרת שהמשפט יתקיים, ביום שלישי?" שאל האלמוני.
ר' דוד אישר בהנהון ראש. "אני אמור להיות השופט במשפט!", הטיל הזר את הפצצה. "בשיחתנו הכנה, השתכנעתי שאכן הצדק עמה, היא באמת לא ידעה כלום. ביום שלישי אוציא את הצדק לאור עולם". •
כשחלפה שנה מאז הזיכוי המהדהד במשפט, הזיכוי שניקה בן רגע את שמה הטוב של המשפחה, הגיע השופט לברזיל על מנת להשתתף בסעודת ההודיה הנרגשת שערכה המשפחה. גם אני הייתי שם – מעיד הרב חיטריק – ושמעתי מפיו של השופט את כל השתלשלות האירועים שכבר היו ידועים לי מראש.
מוקדם יותר, כשזכיתי להיכנס להיכלו של הרבי לאחר ההתרחשות, התעניין הרבי על גורלה של אותה בת ישראל שנחשדה בפלילים. סיפרתי לו את ההשתלשלות המופלאה, וחתמתי: "כל העיר ריו דה ז'נירו הברזילאית, יהודים וגויים כאחד, רועשים ב'מופת' הגדול של הרבי". הרבי שמע והתחייך. "אוי חיטריק" – אמר – "המופת היה בכלל בכך שהם שמעו בקולי לנסוע למיאמי"
מדוע בכה סוחר הפנינים?
מר אפרים שטיינמץ, איש עסקים מוונצואלה, יוצא לנסיעת עסקים ביפן. בשדה התעופה בסן פרנסיסקו הוא מקבל שיחה ממזכירות הרבי ובאכסניה ביפן ממתינה לו חבילה.
גם בפעם הזאת, כמו בכל פעם בה הגיע לארצות-הברית, חייג איש העסקים אפרים שטיינמץ מקראקס, ונצואלה, אל מזכירו של הרבי, הרב חודוקוב, וביקש להיכנס ל'יחידות' אל הקודש פנימה. הפעם, שלא כבכל פעם, גילה המזכיר את אוזנו של איש העסקים שהתור ארוך ורבים ממתינים להיכנס אל הרבי וביקש ממנו שייאות לוותר הפעם על רצונו.
"אני יודע שאתה אוהב את הרבי ובוודאי לא תרצה להטריחו", אמר המזכיר. שטיינמץ סבר וקיבל. הוא רק ביקש להכניס את שמו לברכה לפני הרבי, לקראת נסיעת העסקים הצפויה שלו ליפן. הרב חודוקוב ביקש את פרטי הטיסה והבטיח להכניס לברכתו של הרבי. את השבת עשה שטיינמץ אצל הוריו בשיקגו. לאחר שבת עשה את דרכו אל סן פרנסיסקו, שם היה צריך לעלות על המטוס שייקח אותו אל יפן הרחוקה.
"רגעים לפני שעליתי לטיסה שמעתי כי קוראים בשמי במערכת הכריזה ומודיעים שיש לי שיחת טלפון. ניגשתי אל הטלפון בבית הנתיבות. על הקו היה הרב חודוקוב. איך ידע לחפש אותי כאן? התפלאתי.
מזכיר הרבי הסביר ששמע מפי שאני שובת בשיקגו, יצר קשר עם אבי שאמר לו שאני בסן פרנסיסקו בדרכי ליפן. הרב חודוקוב ביקש לדעת היכן אשתכן ביפן וציין שיש לו חבילה כלשהי שצריכה להגיע לידיי. את שיחת הטלפון סיים בברכת הרבי לנסיעה טובה ולהצלחה". כשהגיע אל בית האכסניה ביפן, כבר המתינה לו חבילה. הייתה זו חבילה מהרבי והיו בה סידור תפילה וספר התניא, וגם פתק עם הוראה: 'מסור זאת למי שיצטרך אותם'.
היכן ימצא ביפן מישהו שצריך סידור ו'תניא'? לקח עמו מר שטיינמץ את החבילה ופנה להתפלל בבית הכנסת המקומי. "בבית הכנסת שמחתי לראות פנים מוכרות. ידידי משכבר, בן דוד שמו, המתגורר אף הוא בוונצואלה ועוסק במסחר פנינים. הוא הגיע ליפן כדי לבצע עסקת פנינים גדולה. כשראה את החבילה בידי ושמע ממני מה תכולתה, פרץ בבכי נרגש. 'שנים אני מחזיק בקביעות של הלימוד היומי בספר התניא, בלי להחמיץ שום יום.
הפעם, כשיצאתי מהבית, שכחתי את ספר התניא בבית. שישה שבועות אני מתייסר כבר כאן, ביפן, בלי ספר התניא. ביקשתי מבני שישגר לי את הספר אולם המשלוח עדיין מתעכב. והנה, הרבי ראה בצערי הרב והחליט לשגר לי את התניא עד לארץ רחוקה". החבילה נמסרה למי שהיה צריך אותה.
לך והדלק להם נרות חנוכה
רב יהודי ממקסיקו מוצא עצמו כחלק ממשלחת האו"ם לביקור שבויים אמריקנים בתוככי איראן. למרות שהחודשים חודשי קיץ, מדבר עמו הרבי על נרות חנוכה.
מי שמספר את הסיפור הבא הוא הרב ידידיה אזרחיאן שמונה בשנת תשל"ט לרבה הראשי של הקהילה היהודית באיראן: "לאחר המהפכה האסלאמית של שנת תשל"ט באיראן, פשטו אנשי המשטר על השגרירות האמריקנית בטהרן ולקחו את כל עובדי השגרירות, חמישים ושניים במספר, כבני ערובה.
סיפורם של אותם בני ערובה הוא סיפור כואב וארוך. "במהלך הקיץ הראשון בהם הוחזקו אנשי השגרירות בשבי, יזם האו"ם ביקור חיזוק של אנשי-דת אצל השבויים. תחילה מדובר היה בשני כמרים, אחד מסוריה ואחד מלבנון, שיגיעו לבקר את השבויים האמריקנים – מאחר והתנאי החמור של משטר הזוועה היה שאנשי המשלחת לא יהיו לא אמריקנים ולא ישראליים – ולחזקם. היה זה הרבי אשר פעל לצירופו של רב יהודי למשלחת, למען חזק רוחם של שלושת השבויים היהודים, עובדי השגרירות". הרב שנבחר היה רבה הראשי של מקסיקו, הרב אברהם מרדכי הרשברג, והוא התכונן לצאת עם יתר חברי המשלחת לאיראן. ערב היציאה לאיראן הופיע הרב הרשברג בחדרו של הרבי על מנת לקבל ברכה והדרכה.
הרבי הביט עליו ונענה: "לך והדלק ליהודי השגרירות השבויים, נרות של חנוכה". סימני פליאה ריצדו מול עיניו של הרב הרשברג. מה עניין נר חנוכה לעיצומו של קיץ? הוא לא שאל שאלות, אלא קיבל את ברכת הרבי ויצא לדרכו.
חלפו מספר שעות והרב הרשברג קיבל הודעה שלנוכח עיכובים מסוימים בקשרים בין משרד החוץ האיראני לבין האו"ם, הפגישה נדחית מעט. ה'מעט' הפך להרבה והיציאה לאיראן נדחתה בחודש ועוד חודש ועוד חודש. עד לחודש כסלו של השנה שלאחר מכן. "בי"ב או בי"ג בכסלו אני מקבל הודעה מטעם משרד החוץ האיראני", ממשיך הרב אזרחיאן, "על כך שחכם יהודי עומד להגיע לשערי פרס וכי בקשתו היא שהקהילה היהודית תדאג לו לאוכל כשר ולכל צרכי הדת.
מובן שקיבלנו על עצמנו לדאוג לכל צרכיו". יממה לפני נר ראשון של חנוכה, נחתה המשלחת באיראן, וביום שני של חנוכה הורשתה המשלחת לבקר את השבויים. הרב הרשברג נכנס אל השבויים היהודיים, חיזקם, עודד את רוחם ו…הדליק להם נרות של חנוכה".