בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני
מעשה מבעל תפילה

מעשה מבעל תפילה

יותר מתשעים שנה התגלגלו זיכרונותיו של ר' רפאל ווילף מיד ליד, כמעט ואבדו בתהום הנשייה עד שלבסוף הגיעו לידי צאצאי צאצאיו של המחבר. בדפים המצהיבים נמצא אוצר בלום: תיעוד אישי ואותנטי של חיי היהודים במזרח אירופה לפני כמאה וחמישים שנה, וגם מאות סיפורי צדיקים ששמע המחבר מבעלי המעשה או ישירות מצדיקי דורו. חלקם מטילים אור חדש על סיפורים מוכרים, וחלקם כאלו שמעולם לא פורסמו.
הכל תלוי במזל, ואפילו ספר שבהיכל, אמרו חז"ל. גם מזלו של "נתיבות רפאל" איתרע, וחלפו כמה דורות שניסו להביאו לאור עולם ולא עלתה בידם. רק לאחרונה הוא יצא ממכבש הדפוס בפורמט נאה ומעוצב, בזכות עבודת נמלים של העורך, דוד גולדשמיד, נין ונכד למחבר, וחברו המפיק המוכשר דוד הלל, שהעמיקו במחקר היסטורי ובאיסוף תמונות אותנטיות. ההערות והתוספות מצליחות לשמור על לשונו המיוחדת של המחבר, תוך התאמתה לזמננו ככל הניתן.
גולדשמיד (43), תושב העיירה הדרומית מצפה רמון, וחבר הקהילה החסידית של בעלי התשובה "עץ חיים", הוא איש חינוך העוסק בכתיבה תורנית ועיתונאית־היסטורית כבר שנים ארוכות. אביו של גולדשמיד עמל רבות על פענוח ועריכת כתב היד, אך נפטר מסרטן לפני שהשלים את המשימה. גולדשמיד עצמו עבד עוד שנים ארוכות על הדפים המצהיבים כדי להצליח לממש את משימת חייו של אביו, שנגדעה באיבה.
סיפור חייו של ר' רפאל ווילף, הוא מעשה חסידי שעומד בפני עצמו, ספוג באמונה תמימה ובדברי תורה ומוסר. הוא היה חסידו המובהק של רבי דוד משה מטשורטקוב (בנו של רבי ישראל מרוז'ין) ואף שימש כבעל תפילה בחצרו בימים הנוראים. מאידך, כל ימיו עסק במסחר ענף מכל הסוגים האפשריים, ובחייו נע מתקופות של עשירות מופלגת בגולה, ועד ימי עוני ורעב בלתי נתפסים, בירושלים המורעבת של שלהי מלחמת העולם הראשונה.
את תקופות השלווה והשגשוג, כמו גם את הזמנים הקשים, הוא החל להעלות על הכתב בשפה עשירה ורצופה בהומור יהודי עסיסי, בזכות אחד ממכריו, יליד עיר הולדתו שהגיע אף הוא לירושלים, ודחק בחסיד הוותיק להעלות את זיכרונותיו העשירים על הכתב.
בין פרקי חייו, שאת כתיבתם השלים זמן לא רב לפני שנפטר ביום הפורים בשנת התרפ"ט, חרז ר' רפאל דברי חיזוק, אמונה וביטחון, אותם ליקט בין מסעותיו בחצרות הצדיקים שקירבוהו בעבותות של חיבה. הוא נפטר בחוסר כל בירושלים, אבל דומה כי הירושה הגדולה שהותיר אחריו ונתגלתה רק עכשיו, הם מאות סיפורים שהיה עד להם או שמע עליהם, לרוב מפי בעלי המעשה או מכלי ראשון, כזה ששימר היטב את פרטי המעשה והותיר אותו חם כיום התרחשותו.
סיפור לידתו, אחרי שמונה ילדים שאיבדו הוריו, בני משפחות חסידיות מיוחסות, בזה אחר זה בטרם מלאה להם שנה, הוא בזכות ברכה בלתי שגרתית שקיבלה אמו מרבי מאיר מפרימישלאן, לאחר שנסעה לכל צדיקי הדור שיתפללו עבורה. "ובאחרונה היתה אצל הרה"צ ר' מאיר'ל מפּראמישלאַן כנ"ל, ובכתה מאד על שִברהּ כי שמונה ילדים מתו אצלה, ולא רצתה לצאת מביתו עד שיבטיח לה שתלד ילדים לחיים ולא למוות. והתחיל צועק עליה בקול, מה היא רוצה ממנו? ואמר לה: "אם יחיו כל הילדים – אין איש יכול לעבור בשוק מדוחק הילדים!" והתחילה אמי לבכות בבכיות גדולות, והתמרמרה מאד כי הרב מסכים למיתת ילדיה עבור דוחק השוק, והתחילה לטעון עליו למה נפל הגורל רק עליה שימותו כל בניה? ובכתה מחמת גודל צערה וגודל שברה. ואז היתה מעוברת עִמי. ואחר־כך התחיל הרה"צ לדבר עמה בנחת: "אל תיראי! סעי לשלום הביתה". אז הובררה תכלית כוונתו בדברו על דוחק השוק, שאמר כל זאת כדי לסלק ממנה הדין הקשה של מיתת הילדים. ואמר לה: "עוד יהיה לך מלוא החצר ילדים".

באהלי צדיקים
שנות ילדותו עברו בסקולי, עיירה קטנה למרגלות הרי הקרפטים, ובנערותו נחשב כעילוי ושקדן. לאחר שהוריו השיאו אותו בגיל חמש עשרה, כמנהג אותם ימים, לא שפר גורלו של ר' רפאל. חותנו שהבטיח כי יהיה סמוך על שולחנו כל ימי חייו כדי שיוכל ללמוד תורה, נפטר בשנה הראשונה לנישואיו. הוא תכנן לבקש את עזרת הוריו, אך נודע לו כי כל הונם עלה בדליקה שפרצה בעיירה בה התגוררו. רפאל הצעיר נאלץ לסגור את הגמרא ולמצוא פרנסה לאשתו, חמותו ובנו הצעיר שנולד באותם ימים ונקרא על שם חותנו ("רק זאת היתה ירושתי מחותני ז"ל", הוא כותב באירוניה האופיינית לו).
כמו בסיפורים המוכרים, הוא החל לסחור עם ה"פריצים", אצילי הסביבה, ולאט לאט קנה לו שם של סוחר ממולח אך הגון וישר. בתקופות מסוימות הוא ידע חיי עושר ורווחה כשידע לזהות עסקאות ענק בזמן ובמקום הנכונים, אך לעתים איבד את הונו בעסקה כושלת, או בגלל הלשנות של כאלו שקינאו בהצלחתו.
בזמנים שכאלו, כמו גם בפרקי ההצלחה, היה ר' רפאל, בן למשפחת חסידי 'החוזה מלובלין', יושב בבית המדרש עם הגמרא שנאלץ לסגור בנעוריו, או יוצא ונכנס בחצרות צדיקי דורו, ובראשם ר' דוד משה מטשורטקוב, אליו החל להתקרב כשהיה בן שבע עשרה בלבד, ובהמשך אף שימש שנים ארוכות כחזן בימים הנוראים בבית מדרשו של האדמו"ר. "שקיבל אדמו"ר הקדוש אותי בסבר פנים יפות, באהבה וחיבה בדברים נעימים המשמחים את הלב והיה מודה לי בפי קדשו שחשוב אצלו עבודתי מאד".
למרות שאיבד כמעט את כל משפחתו בנסיבות טרגיות, הוא אחז באמונה תמימה ובעקשנות יהודית, שהישירה מבט אל הצרות וצחקה להן: חתנו ובתו נפטרו תחילה ממחלה, ולאחר מכן נפצע בנו אנושות בפוגרום עד שמת לאחר שנה בה היה מוטל על ערש דווי. כשבני משפחתו של ר' רפאל חלו גם במחלת ריאות בלתי ידועה, והטיפול בהם כילה את ממונו, המליצו הרופאים למשפחה לעבור "לארצות החמות", ובדחיפת מורו ורבו רבי דוד משה, הם עשו את דרכם לארץ הקודש. אולם גם צעד זה לא הועיל. בתו האלמנה, אשתו ובנו הנוסף, מתו ממחלתם בזה אחר זה, והוא מצא את עצמו לעת זקנה מטופל בשלושה יתומים פעוטים.
עם כל הצרות, ר' רפאל לא איבד את שמחת החיים והאמונה התמימה בה'. החסידים הירושלמים של ענפי בית רוז'ין שזכרו את קולו הערב של בעל התפילה מחצר האדמו"ר בטשורטקוב, שמחו על בואו של החסיד הוותיק כמוצא שלל רב, ובעל כורחו, כפי שיתואר, דרשו ממנו לשמש כחזן.

'קפסולת זמן' חסידית
צדיקי החסידות הפליגו עד מאוד במעלתם הרוחנית הגדולה של סיפורי הצדיקים, ובזכות זיכרונו הנדיר של ר' רפאל, שידע לפרט אפילו את מחירי המצרכים בהם סחר עשרות שנים קודם לכן, הוא העלה בדייקנות את כל פרטי הסיפורים, אותם ראה במו עיניו, או ששמע מפי כאלו שהיו עדים להם.
פרק מיוחד ורחב היקף בזיכרונותיו הוא סיפור בריחתו הידועה של רבי ישראל מרוז'ין מאימת הצאר הרוסי. פרק זה כורך סיפורים רבים אותם שמע מגיסו של האדמו"ר, ר' שמואל הזקן, וגם ממשמשו של הרבי, שנקרא אף הוא שמואל – אשר בחר להיכלא מרצון למשך כשנתיים, על מנת להיות במחיצת רבו ולסייע לו לאורך כל תקופת המאסר הקשה – ותיאר לר' רפאל בפרוטרוט את כל התלאות שעברו.
בסיפור מיוחד הובא תיאור שמסר לו חסיד זקן, כיצד ראה בשעת בוקר מוקדמת מחזה מופלא: "הרִיזִ'ינֶער זצ"ל היה עומד מעט נשען בידו השמאלית אל הדלת, ובידו הימנית מראה להם להקאַמפֶּעליֶע (תזמורת, מקהלה) איך שינגנו. והחמה מתנוצצת לצאת על הארץ, ונקרב האיש עד אחורי הבעלי־שיר ועמד מנגד פני הרִיזִ'ינֶער זצ"ל. והניגון היה משמח הלב רק לרקד בשמחה, והרִיזִ'ינֶער היה מראה להם בידו לנגן, ומעיניו יורדים נהרות־נהרות דמעות שלא כּמין אנושי. ולא הבין איך אדם יכול לבכות בדמעות נהרות־נהרות, מתוך ניגון של שמחה כל־כך. ואמר לו כי יכול להיות שהרִיזִ'ינֶער היה קורא קריאת־שמע עם הנץ החמה אז, ומקבל עליו עול מלכות־שמים עם המוּזיק שלו בכלי־שיר שהיו לו מן החסידים שלו ארבעה־ועשרים בעלי־מנגנים בכלי־זמר, והוא בעצמו היה מנהג את הנגינה על־ידי הקאָמפּאַליֶע באנשים האלו".
סיפורים מיוחדים המרגשים באנושיותם על רבי אייזיק מזידיטשוב (אבי החסידויות קאמרנא, זידיטשוב וספינקא) שמע ר' רפאל מחמותו, שגרה שנים רבות בשכנות לאדמו"ר והיתה חברתה הטובה של אשתו.
גולדשמיד מזכיר את האמרה החסידית הידועה, לפיה מי שלא מאמין בסיפורי מופתים הוא כופר, ומי שמאמין בהם הוא שוטה. "יש הרבה סיפורי חסידים מוכרים שהתייחסנו אליהם עד היום כנמצאים על אותו קו תפר עדין שעליו מדבר הביטוי החסידי, אבל בספר הזה הם מקבלים לראשונה אישוש מאוד חזק. סיפורים אחרים שהיו מוכרים, מקבלים לפתע פרטים חדשים שמסרו אותם אנשים שהיו חלק מהסיפור".
כזה הוא לדוגמה, הסיפור הנודע אותו נהגו חסידים לספר בשבת מברכין של חודש ניסן, כסגולה לשפע לקראת הוצאות החג – על המוזג היהודי שהצהיר שוב ושוב בפני הפריץ, כי הקדוש ברוך הוא ולא הפריץ, הוא שנותן לו את הפרנסה. הפריץ הזועם זרק לביתו של היהודי, שפוטר ממשרתו, את גוויית קוף המחמד של הפריץ שמת לפתע, אך הסתבר כי הקוף זלל מאות מטבעות זהב מאוצרו של הפריץ, והיהודי הפך לעשיר מופלג בזכות אמונתו. למעשה, ר' רפאל שמע את הסיפור המפורט מבנו של בעל המעשה, חסיד של ר' לוי יצחק מברדיטשב.
את הסיפור המפורסם על ר' לוי יצחק שגונב מהשטן את העוונות של עם ישראל במהלך ראש השנה, ונקנה על ידי הקדוש ברוך הוא כעבד עברי, מייחס המחבר דווקא לר' מנדל מרימנוב, לאחר ששמע את הסיפור מפי ידידו ונכדו של הצדיק – רבי אלתר מרימנוב – שתיאר באזניו כיצד סיפר ר' מנדל לחסידיו בסעודת החג, את הסיפור כולו, אותו עבר במהלך 'עליית נשמה' בעיצומה של תפילת מוסף.
"סבא ר' רפאל, זכר בכמה גרושים הוא מכר את קופסאות התה בחנות שהוא החזיק בלבוב", מחייך גולדשמיד. "הפרטים הקטנים שאנחנו יודעים לספר על עצמנו, מבטאים את הצורה הכי טבעית של החיים. סיפורי הצדיקים שכתובים בפירוט כה רב, לא רק מקבלים תוקף מיוחד, אלא גם מראים עד כמה הם חלק בלתי נפרד מחייו של הכותב, רואים שהם משהו מאוד פנימי עבורו. מכיוון שזה דבר כל כך חי, קל להרגיש עד כמה הדברים שייכים לחיינו כיום. גם אם העטיפה החיצונית השתנתה, הניסיונות והקשיים שכל אחד עובר אינם שונים מהותית ממה שהיה פעם, וממילא גם כל ההשקפה בתמימות על המציאות, והאמונה הפשוטה שכל כך חסרה כיום, היא דבר ששב ומתחייה".
מבטיח להמשיך להיות שליח
אבל לא רק סיפורי צדיקים משמחי לב יש בספר, אלא גם כאלה שמזכירים את החיים הקשים שעברו היהודים באזור, שעבר בלי הרף מיד ליד ומשלטון לשלטון. בפרקים עצובים במיוחד מתאר ר' רפאל את שורת המיסים האכזריים שהושתו על היהודים על ימין ועל שמאל, כמו גם גזירת הגיוס לצבא הקיסר, שנחשבה בצדק כגזירת שמד, אך ההיחלצות ממנה היתה כרוכה לא פעם בהלשנות ו'מסירות', ואף בפרק אפל בתולדות הקהילות היהודיות, שכלל ניצול מכוער וממוסד של השכבות החלשות בציבור היהודי.
פרק מרתק לא פחות היא צוואת המחבר, הרוויה בהנהגות מיוחדות השמורות ליחידי סגולה, ובה הוא מתאר בשורות מרגשות במיוחד את הקשר הנפשי העז שחש החסיד לרבו. בפתח הצוואה הוא מצטט על עצמו אמרה חריפה ובלתי ידועה מרבי צבי הירש מרימנוב. "בעת בואי לארץ הקדושה כבר באתי בימים, ודיברתי מה שאמר הרה"צ הק' רבי הירש מרימאנאוו זצ"ל זי"ע כאשר בא אחר חמישים שנה, אחיד בדיקנא הקדושה אצל השולחן, ואמר "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה", היינו מבן חמישים צריך לשוב בתשובה מעבודת הצביעות".
"גם אני אמרתי שאיני כדאי והגון להיות עוד שליח ציבור, והייתי מוכרח להתפלל לפני התיבה שלא ברצוני כל השנה ובימים נוראים, ובפרט אצל הרה"צ ר' מאטלי מראחמיסטריבקי זצ"ל (ר' מרדכי טברסקי, האדמו"ר מרחמיסטריווקא, שנרצח בידי פורעים ערבים במאורעות תר"פ (1920) בעת שחזר מהכותל המערבי), ועד היום אני מוכרח להיות ש"ץ, ובני ישראל דנים אותי לזכות ועושים אותי לש"ץ, ובוודאי הקדוש ברוך הוא ידין גם אותם לזכות מדה כנגד מדה".
באופן פלאי, מבטיח ר' רפאל כי ימשיך להיות שליח ציבור גם לאחר מותו. "על־כן אבקש שיבואו מי שירצה אל קברי ויעשו אותי לשליח, רק יאמר בפה שעושה אותי לשליח שאלך להתפלל בעדו ולעורר עליו רחמים לפני בעל הרחמים. בטח ארוץ חיש מהר לבקש עליו רחמים שיוושע מהרה, ושימלא ד' משאלתו לטובה ולישועה ורחמים ואין מי שיכול למחות בו".

———— ————–

עטוף בשלג
כשרבי אייזיק מזידיטשוב
היה עדיין אברך לא ידוע
סיפרה לי חמותי כי פעם היה המנהג, וגם היום המנהג כך בעיירות הקטנות, שכל בעל־בית אשתו אופה ביום ו' חלה על שבת וגם לחם על כל השבוע. ועומדות אחר חצות־לילה לעסוק בעיסה ולהדליק התנור, כדי שתגמור בבוקר לאפות ליתן לבני־ביתה אוכל בזמנו. והרבנית אשת הרבי ר' אייזיק היתה מכבר בעלת־בית בששה ילדים, וחמותי אז רכה בשנים, שתיים או שלש שנים אחר חתונתה. ותמיד ביקשה מהרבנית שכנתה הטובה שתקיץ אותה גם־כן בעת שעומדת בלילה, כמו שתי שעות אחר־חצות, לאפות הלחם והחלה על שבת־קודש. כדי שתוכל גם־כן לגמור בבוקר אפייתה, שיהיה מוכן עבור בעלה אכילתו בזמן שיבוא לביתו מן התפילה. ותמיד היתה הרבנית עושה לה מבוקשה והקיצה אותה. ומדרך־הטבע אשה צריכה לחברתה לִלווֹת נפה וכברה ושאר כלים, ונכנסו בכל־פעם זו לזו והיו עוסקות בעיסה ובאפייה כנהוג, וראתה חמותי תמיד ההתנהגות של בעלה של השכנה הרבי ר' אייזיק'ל, שאז עוד לא היה רבי אלא עובד ה' בדוחק גדול כהנ"ל.
ופעם אחת בליל ו' ערב שבת קודש היה קור גדול בחורף והלילה ארוך מאד, והקיצה חמותי מהשינה, ונדמה לה שכבר עבר כל הלילה בשינה. והביטה על מוֹרה־שעות זַייגֶער (שעון), והיה עומד, והיא לא ידעה. ונשאר בדעתה כי קרוב לאור היום, וחרה לה מאד על הרבנית השכנה: למה לא הקיצה אותה במוקדם כימים־ימימה? וכעת תהיה לשׂחוק לפני השכנים, שכולם גמרו אפייתם, והיא לא יהיה לה מה ליתן אכילה לבעלה כשיבוא בבוקר מן התפילה! אבל הטעות שלה היתה עם שלוש שעות, כי אז היה שעה קודם חצות, והיא אמרה בדעתה שכבר קרוב לאור היום, וחרה לה מאד על השכנה. ותיכף עשתה במהירות גדולה הכל, והדליקה את התנור, ואחר שנגמר התנור רק לתת בו את הלחם והחלה, צריך לה לגרור את התנור לדשֵן אותו מן הדשן והגחלים. והיא רוצה לקחת את המחתה קאַטשֶערֶע שמגררים בה את התנור, ולא מצאה. ונזכרה כי השכנה לקחה אותה בשבוע שעבר ונשאר שמה, ומוכרחת להיכנס להשכנה לקחת את המחתה שנקרא קאַטשֶערֶע לגרור בה את התנור וליתן בו את העיסה, שלא יתקרר התנור.
וכאשר נכנסה חמותי להרבנית לקחת המחתה, ראתה כי הרבנית ישנה במיטתה, ועמדה כמשתוממת: מה זאת? והרבנית התעוררה, ושׂחקה ממנה ואמרה לה: לכי ראי את מורה־השעות זַייגֶער בחדר השני! ולקחה הנר, והלכה וראתה שהוא מעט אחר חצות־לילה, ובעלה הרבי ר' אייזיק'ל לא היה בביתו כי הלך למקווה. ואמרה: הלא בעלי כעת הלך למקווה בחצות־לילה, ועוד פנאי לישון קרוב לשתי שעות! ומה היה לחמותי לעשות, כבר עשתה והכינה הכל? והרבנית אמרה לה שתמתין עוד מעט שתחמיץ יותר העיסה שלה, ואחר־כך תוסיף עוד מעט עצים להתנור ויהיה טוב.
והלכה חמותי לביתה. ואחר־כך היה צריך לה איזה דבר, וחזרה להרבנית ודיברה עימה והיא עוד במיטתה מתכסה בכסתות מפני הקור. ובא בעלה הרבי ר' אייזיק'ל מן המקווה, וכשראתה אותו חמותי נפל עליה פחד. כי מן הקור על הדרך נתקררו שערותיו הפיאות וזקנו, וקרח גדול נדבק בשערותיו, ועל הכובע והבגדים הרבה שלג נדבק עליהם, והיה קר לו מאד. ולקח תיכף את הסאַמאָוואַר (מיחם), ומילא אותו מים ונתן בו גחלים, והדליק את הגחלים לבשל בו טהֶע לשתות שיחמם עצמו מן הקור. ועד שבישל הסאַמאָוואַר התחיל לעבוד עבודתו לומר שירות ותשבחות לד', והיא חמותי לא הבינה מה אומֵר בהתלהבות גדולה ובבכיות גדולות, והיא עומדת אצל הרבנית בפחד. אבל הגחלים לא רצו להידלק עצמם לבשל הטהֶע, והיה מוכרח לנפח בפיו רוח לתוך הסאַמאָוואַר על הגחלים להצית אותם. וראתה חמותי איך שנפח בפיו על הגחלים, ואיך שנפלו נהרות־נהרות דמעות מעיניו על הגחלים ומכבות אותן. הוא מנפח בהן, והדמעות מכבות אותן… ונפל עליה פחד גדול מזה ומההתעוררות שלו, וברחה מביתו ונכנסה לביתה, ונפלה על מיטתה מפחד שהיה לה, והיתה חולה ארבעה שבועות!
כך היתה הנהגתו כל ימיו, וכשישב על כסא הרבנות והיה פועל ישועות לישראל, אותי היה מקרב מאד בכל מיני חביבות ואהבה.

"כאשר אקבל שוחד"
עוד בְּשֵׁם הרבי ר' מאיר'ל מפרימשלאן זצ"ל: פעם אחת במוצאי יום-הכיפורים רצו החסידים להיכנס אליו לקבל ברכה ממנו כנהוג בכל שנה, ולא הניח להכניסם. ואמר לגבאי: ר' אריה, לך אל החצר וקרא את הערֵל שלי ותעמידו את הסוכה שלי. וכאשר העמידו את הסוכה על תילהּ, נכנס אליו הגבאי ואמר לו כי נגמרה הסוכה. ועוד לא יצא מחדרו ולא ראה הסוכה, ואמר לגבאי: לא טוב עשית, כי בצד מזרח עשית נמוך עד עשרים צאָל ובצד צפון עשית גבוה עם עשרים צאָל, לך שנית ותקן את אשר עווית. וכן היה כאשר אמר. ואחר-כך אמר לו לך ופתח דלתי-החצר חיש-מהר, ואז יבוא לנגדך איש עִבְרי עם סל מלא דגים ותביאהו אלי. וכן היה, כאשר פתח השער מן החצר עמד איש יהודי אחד עם סל מלא דגים, ונכנס אל הרבי ר' מאיר, ויבך לפניו מאד כי בתו מקשה לילד, והביא הדגים אל הרבי שיתפלל בעד בתו שתלד בנקל. ואמר לו הרבי ר' מאיר'ל: "לך לביתך בשלום כי כבר ילדה זכר". ויפצר בו האיש שייקח ממנו הדגים על יום-טוב, ובפרט אחר הבשורה, ורצה האיש ליתן הדגים דווקא לו. אמר הרבי לגבאי: "לך ושקול את הדגים כמה קילאָ יש בהם, ושלֵם לו כמה שמגיע לו". ויאמר האיש: רבי, הלא הבאתי הדגים תשורה לרבי, ואין חפצי במחיר! אז עמד הרבי ר' מאיר'ל מכיסאו ורץ ופתח דלתי-ביתו שייכנסו כולם לביתו, ובא אל החדר שעמדו שם כל האנשים ואמר בקול: שִמעוּ נא רבותי! מאיר היה בשמים לאיזה ענין שהיה צריך לו, ושמע כרוז יוצא כי האשה הזאת תמות, והיא בתו של זה שהביא לי הדגים. ואמרתי: הייתכן? הן יש לה ששה ילדים קטנים והיא אֵם-הבנים, יניחו אותה לִחיות ולגדל בניה! ונענו כולם לבקשתי, וַיוסיפו לה חיים. ועתה, כאשר אקבל שוחד מן האיש את הדגים, הלא לא ישמעו בשמים עוד למאיר כאשר אבקש פעם שנית בעד נפש מישראל! ושילם בעד הדגים מֶקַח טוב, ושילח את האיש לביתו בשמחה לשלום ולכל-טוב.

עבודת התפילה
של המגיד מקוז'ניץ
וסיפר לי אבי-זקני שהיה תמיד נוסע על ראש-השנה בלוּבּלין, ועל יום-הכיפורים בקאָזעֶניץ. ובערב יום-הכיפורים קודם שצריך לילך ולהתפלל "כל נדרי" נכנסו החסידים להרה"צ מקאָזעֶניץ, והוא היה גבר חלש והיה שוכב על מיטתו. וראה אותו אבי-זקני, ולא היה ניכּר אם יש בו רוח-חיים. ואחר-כך הגביה עצמו ואמר בזה הלשון: ריבונו-של-עולם, אתה יודע חולשת כוחי שאין בי כוח לומר לפניך אפילו תיבה אחת. אלא אבקש ממך שתעשה עִמי חליפין, שאני אתן לך את כוחי החלש ואתה תתן לי את כוחך, ותראה שאוּכל להתפלל לפניך בכוח גדול". ואחר-כך שמע אבי-זקני מפי-קדשו וראה איך שפתח את לבו בשתי ידיו ואמר: ריבונו-של-עולם, אתה יודע שכל האנשים הבאים אלי בכל השנה הם נחקקים בלבי ואין בי כוח להזכירם לפניך כל אחד ואחד, והצטרכותם, אלא הרי לבי גלוי לפניך ואתה תקרא אותם בלבי כל אחד ואחד ותושיעם ותיתן להם כל טוב. וכל עבודתו היתה בלב, ועבודה שבלב זוהי תפילה, ואחר-כך קם בזריזות גדולה והלך לבית-הכנסת להתפלל.
וסיפר לי אבי-זקני שראה אשר לפני התיבה שהוא עמד, היה פורשׂ על הארץ עור של דוב הנקרא בֶּערְנפֶעלל, כי הוא היה גבר חלש. והיה עומד ומרקד על העור הזה ומתפלל לפני התיבה כל המעת-לעת בקול גדול, וראה זקני ז"ל שעבודתו כל היום היא לא עבודת מין האנושי…

יום זה מכובד
איש אחד מק"ק ישֶערִיץ היה חשׂוּך-בנים. והיה נוסע תמיד לרבי ר' מאיר'ל, ובכל-פעם הבטיחוֹ שיהיו לו בנים. ובתוך העתים הללו אז בא הרה"צ הרִיזִ'ינֶער מרוסיא לסאַדיגאָראַ. והאיש הנ"ל בא על שבת לרבי ר' מאיר'ל, ואחר שבת הנ"ל נכנס האיש הנ"ל לקחת ברכתו ממנו שיברך אותו שיזכה לבנים. אמר לו ר' מאיר'ל: הנני שולח אותך לסאַדיגאָראַ לריז'ינֶער-צדיק, ושם תהיה לך ישועה ותזכה לבנים! כשמוע האיש את דבריו אמר: הנני! ברך אותי ברכת-הדרך ואלך!
וכאשר קרב אל הדלת לפתוח, קרא אותו הרבי ר' מאיר'ל ואמר לו: אתן לך סימן לצדיק, ותאמר לו שאני שולח לך סימן! ופתח התיבה מהשולחן שלו, ולקח משם מפתח אחד ופתח השׁאַפֶע (הארון) שעמד שם, ולקח חלה אחת מי"ב חלות שלו של שבת, ואמר לאיש הנ"ל: "הנני נותן לך ליתן לצדיק מריזֶ'ען החלה הזאת לסימן, ותאמר לו שזה מי"ב חלות שלי"!
והתחיל האיש לילך, וקרא אותו הרבי עוד פעם ואמר לו: "אתן לך עוד סימן. שתאמר לצדיק מריזֶ'ען, שהוא הולך בדרך-המלך ואני הולך דרך-מסילה (כלומר: דרך צדדית), ואחר-כך מגיעים אנחנו למקום אחד". והאיש התחיל לילך, וקרא אותו עוד פעם ואמר לו: "אתן לך עוד סימן. זה ארבע-עשרה שנה שאתה נוסע אלי, ויש לך חזקה אצלי לנגן בשבת על שולחני הזמר "יום זה מכובד". לזאת הנני מזהיר אותך, אשר תיכף ומיד בעת בואך לצדיק, יהיה ביום שיהיה – אף אם יהא בחוֹל, אַחַר שתמסור לצדיק שני הסימנים הנ"ל, תיכף תאמר לו שנתתי לך עוד סימן שלישי, הוא: "יום זה מכובד". ובאיזה יום שיהיה תיכף ומיד תנגן כל הזמר. ולמען השם, תנגן כל הזמר"!
ונסע האיש הנ"ל לסאַדיגאָראַ להרִיזִ'ינֶער, ובא לשם באמצע השבוע, ואמר לגבאים שיש לו פקודה מהרבי ר' מאיר'ל לרִיזִ'ינֶער. והיתה להם זאת לשמחה, כי בעת ההיא היה הרבי הרִיזִ'ינֶער בדאגה גדולה ובעצבות, כי בו ביום היה צריך להיות גמר המשפט שתבעה אותו רוסיא מעֶסטְריַיך להסגירו למבקשי נפשו. וכששמעו שיש פקודה מהרבי ר' מאיר'ל, ידעו שבוודאי מפקודה זו תהיה שמחה ולמשיב-נפש לריז'ינֶער, ותיכף נתנו לו להיכנס, ונכנסו גם הגבאים ועוד אנשים לשמוע הפקודה. אמר האיש הנ"ל לריז'ינֶער: רבי, מורי-ורבי ר' מאיר'ל שלח אותי אליכם שתבטיחו לי בנים, ושלח לכם סימן: חלה אחת מי"ב חלות שלו. ופתח הריז'ינֶער התיבה מהשולחן שלו, ולקח המפתח ופתח השׁאַפֶע והניח החלה, כאשר עשה הרבי ר' מאיר'ל כן גם הוא עשה. ואומר האיש עוד: רבי, יש לי עוד סימן שאמר לכם, אשר אתם הולכים בדרך-המלך והוא הולך בדרך-מסילה, ואחר-כך שניכם מגיעים למקום אחד. ואמר הריז'ינער: כן הוא! ואחר-כך אומר האיש: רבי, עוד סימן שלישי, והוא "יום זה מכובד". וכאשר שמעו הגבאים את הסימן של "יום זה מכובד" התחילו לשׂחוק, וגם לריז'ינֶער עבר שׂחוק על פניו. והאיש לא הביט, והתחיל לנגן בקול גדול עד ששמעו לחוץ, והיה מנגן בקול-רם עד שסיים כל הזמר. והצדיק הרִיזִ'ינֶער שׂחק הרבה מאד, והאנשים שהיו שם שׂחקו בקול גדול עד שלא היה להם עוד כוח לעמוד. אחר-כך אמר הרִיזִ'ינֶער לאיש: "איני יודע מה הוא רוצה ממני ולמה שלח אותך אלי, תיסע לביתך לשלום, כי כבר יש לך ישועה"!
וכן היה. האיש בא לביתו, ותיכף היתה לו ישועה בבנים ובכל-טוב. וכן באותו יום נגמר בסֶענאַט בווִיעֶן (הממשלה בוינה) אשר הרִיזִ'ינֶער הוא מילידי סאַדיגאָראַ, וזאת היה ה"יום זה מכובד" הנ"ל, כי בא טֶעלֶעגראַם (מברק) בעת שזה האיש היה מנגן והיתה שמחה שלמה.


לפרטים, תגובות והצעות לכתבות: [email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן