חול המועד סוכות תשפ"ג. את הסיבוב בחצרות החסידים בירושלים באותו יום, סיימתי יחד עם הילדים שלי בתפילת מנחה בין אלפי חסידי גור, בבית המדרש הענק של החסידות ברחוב ירמיהו – סמוך לבית טובי העיר. אחרי ברכת חג שמח מהאדמו"ר, יצאנו לכיוון הרכבת הקלה, כשדרכנו עוברת בשכונה הציורית מקור ברוך, שבה כל בית שני הוא בחזקת בית מדרש – למקובלים או אדמו"רים נסתרים.
כשכבר כמעט סיימנו את המעבר בשכונה, נשמעה לעברנו הקריאה המוכרת, גם למי שחושב ש'לי זה לא יקרה'…: "צדיקים, אתם יכולים לבוא להשלים מניין למנחה?". אז אמנם כבר התפללנו, אבל תירוץ ממש טוב לא היה לנו, כך שלא יכולנו לסרב ליהודי הגבוה שביקש את עזרתנו. כצפוי, היהודי נשאר בחוץ כדי למצוא "רק עוד אחד או שניים", ואנחנו מצאנו את עצמנו מטפסים – גרם מדרגות, מעלית ושוב מדרגות, ובסוף נכנסים לעליית גג המשמשת כבית מדרש ללימודי פנימיות התורה.
היהודי הגבוה נכנס בסוף עם תשיעי למניין, ומישהו אמר שאפשר להתחיל כי גם הרב פה, מאחורי ארון הקודש הרחב, שממלא חלק ניכר מהמרחב של עליית הגג. כעבור דקות, כשהחזן הגבוה עוד נראה מתכנן להמשיך הרבה זמן בתפילה עם הכוונות, כך שלא נסיים את האירוע בקרוב – יצא הרב מאחורי ארון הקודש הענק, והתחיל במקום החזן את חזרת הש"ץ במתיקות ונעימות לא רגילות. ניכר היה שהתפילה שלו מלאה כוונות קדושות, שבאות יחד עם התעוררות הלב נפלאה. כשכבר יצאנו (כמובן רק אחרי ערבית…) התעניינתי מי הוא הרב שזכינו לשמוע, והתשובה הייתה – המקובל הרב גדעון הולנד שליט"א, ראש בית המדרש 'ובאו ציון ברינה'.
בימים אלו מוציא לאור הרב הולנד ספר ילדים חדש, ולרגל המאורע זכיתי הפעם גם לשוחח איתו, לשמוע כמה נקודות מסיפור חייו, על לימוד פנימיות, וגם על ספר הילדים המיוחד שכתב ואייר, בהשראת פנימיות התורה.
בר מצווה על אופניים
"בילדות שלי, התורה והמצוות היו דבר רחוק וזר מאוד", פותח הרב הולנד את סיפורו. "נולדתי לפני 69 שנה בקיבוץ עמיעד שבצפון. כעבור כמה שנים עברנו לחדרה, שם עברו עלי רוב שנות הילדות שלי. גדלתי באזור נפלא, שעד היום אני אוהב ומחובר אליו. מידי פעם אני הולך לכמה ימים לבית של ההורים שלי שעוד קיים שם, כדי להתבודד מעט. מבחינת יהדות – לא היה כלום. כשהגעתי לגיל בר מצווה, לא רציתי שום טקס או חגיגה, אז ההורים שלי פשוט קנו לי אופניים חדשות – וכך יצאנו ידי חובת חגיגת בר מצווה".
למרות הניתוק מחיי תורה, הרב הולנד מתאר חיים של חיפוש רוחני, שכבר מגיל צעיר לא נתן לו מנוחה: "כשהייתי תלמיד בבית הספר, אף שיעור לא עניין אותי, חוץ משיעורי טבע. אהבתי לשמוע על מבנה העולם ועל גוף האדם", הוא ממשיך לספר. "בגיל מסוים עזבתי את בית הספר לגמרי, והתחלתי להסתובב מפה לשם. בסופו של דבר, בגיל שמונה עשרה הצטרפתי לכלל ישראל כחייל בצה"ל".
השירות של הרב הולנד היה בפלוגת הסיור של חטיבת השריון – חטיבה 7. "האמת היא שגם בצבא התחברתי לתחום של הניווטים, בגלל החיבור לטבע דרך ההתמצאות בשטח". בשנות השירות של הרב, שאלת ההתחברות הייתה פחות משמעותית, מכיוון שבהיותו בן תשע עשרה פרצה מלחמת יום הכיפורים, והוא מצא את עצמו בקרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן. "המלחמה הייתה קשה, ופגזים נחתו סביבנו כל הזמן", הוא מתאר. "אבל דווקא שם, במסגרת גיא הצלמוות של המלחמה, נוצר לי קשר משמעותי עם ה' יתברך. התחלתי ממש לדבר אתו. אמנם בהתחלה היו לי מעצורים קשים על התפילה. לא התפללתי בחיים, והייתי מאוד רחוק מזה. אבל איך שהוא, למרות שהייתי חייל כמו כולם, בפנים הרגשתי בבירור שאני תחת השגחה מלאה. הרגשתי שהמצב של המלחמה דווקא מעצים את כוחות הנפש שלי, ולא מחליש אותם".
את המלחמה סיים הרב הולנד בעקבות פציעה מרסיס של פגז מתחת לצוואר. אחרי שמונה עשר יום בבית חולים, שם הוציאו את הרסיס בניתוח, חזר לבית הוריו, לתקופת החלמה של חצי שנה. הפציעה אמנם השביתה אותו מלהילחם, אבל לא מנעה ממנו להתנהל עצמאית בבית, וכך למעשה התאפשר לו לחדש עיסוק שבו תמיד מצא עניין: "אחרי הפציעה, לקח לי זמן להחלים, אבל החלטתי בתוך תקופת ההחלמה להגשים חלום גדול – לעסוק בציור. כבר מילדות ציירתי הרבה מאוד, ותמיד נהניתי מזה. גם מהתהליך וגם מהתוצרים.
"הזיכרון של הדיבור עם ה' בזמן המלחמה נשאר אצלי ברקע, אבל לא ידעתי כל כך מה לעשות איתו", מסביר הרב את מצבו באותם ימים. "לא היו אז ישיבות של בעלי תשובה, וגם לא ממש קישרתי בין ההבנה שיש אלוקים, לבין לימוד תורה וקיום מצוות. הציור מבחינתי היה ביטוי להמשך של החיפוש הרוחני. לצערי, אחרי שעברתי היכרות עם הרבה ציירים, גיליתי שרובם הם בעלי עולם רוחני רדוד, ולא הרגשתי חיבור איתם. מצדי, הרגשתי שיש עומק גדול בעולם של הציור. הייתי מתבונן בטבע ומצייר, שעות על גבי שעות. זה היה סוג של מדיטציה עבורי".
הדחיפה הפנימית לחיפוש האמת לא הרפתה מהרב הולנד, וגם עולם הציור לא מילא את הצימאון: "שמחתי בעומק שהציור נתן לי, אבל בשלב מסוים הגעתי להבנה שהציור הוא רק סוג של שפה אחת, מתוך כל השפות שקיימות בעולם", הוא אומר. "הרגשתי באופן אינסטינקטיבי שחייבת להיות שפה אחת, שכוללת את כל צורות הביטוי. ידעתי שיש ציור, מוזיקה, פיסול, פילוסופיה, ועוד אמנויות וביטויים נפשיים, אבל רציתי למצוא את השפה, שמסבירה את הכל".
התובנה הזאת שלחה את הרב הולנד לחפש בכל מיני כתות וסוגים שונים של מדיטציות ותרגולים: "בשלב הזה, כשהייתי בערך בן עשרים ושלוש, הציור כבר הפך להיות דבר שולי, והחיפוש אחרי מי אני ומה חיי התחיל להיות במרכז העניינים". בסופו של דבר, את התשובה לשאלה הגדולה שלו קיבל הרב הולנד ממקום לגמרי לא צפוי: "באחד מימי המילואים, יצאתי לשמירה באיזה הר מבודד. יחד איתי בשמירה, שיבצו חבר ששירת איתי בסדיר. שנינו עסקנו באמנות – אני בציור והוא בפיסול, וכך הייתה לנו שפה משותפת. שוחחנו הרבה זמן, עד שהגענו לשאלות הגדולות שלי ברוחניות. כשאמרתי לו שאני מחפש מישהו שמדבר על הסודות של כל הבריאה, ומסביר את השפה שמדברת על הכל, הוא אמר לי שהוא מכיר אותה. מיד שאלתי אותו – מה, איפה, מי זה? התשובה שלו הפתיעה אותי מאוד – 'מה שאתה מחפש, נמצא בספר הזוהר'.
"באמת לא הכרתי אז שום דבר שקשור לתורה, ושאלתי אותו מה זה הספר הזה, ואם הוא למד בו אי פעם", ממשיך הרב הולנד. "הוא אמר לי שעדיין לא, אבל הוא מתכנן בקרוב להתחיל ללמוד בו. שאלתי אותו – 'אתה לפחות יודע מי חיבר את הספר הזה?' והוא ענה לי שכן – רבי שמעון בר יוחאי. שאלתי אותו אם הוא מתכוון לרבי שמעון בר יוחאי מהמדורות של ל"ג בעומר, שאותן כן הכרתי. כשהוא אמר לי שזה אותו רבי שמעון, שאלתי אותו בתמימות: 'אבל איך זה יכול להיות שהוא חיבר ספר כזה, הרי הוא היה דתי…'"
הגילוי החדש הסעיר את הרב הולנד, והוא הרגיש שכאן נמצאת התשובה לחיפושים שלו: "היה לי ברור, שמיד אחרי המילואים אני הולך לחפש מישהו שיסביר לי מה זה ספר הזוהר ומה בעצם כתוב בו". אחרי עוד תקופת חיפושים, שבה המשיך במקביל לצייר וכמעט שהתחיל לפרסם את הציורים שלו בתערוכה – ביום אחד סגר את הסטודיו בחדרה ועלה לירושלים בתקווה שימצא את המקום ללמוד ולהבין אם יש בורא לעולם ומה הוא רוצה ממנו.
הישיבה הראשונה אליה הגיע, הייתה הישיבה של המקובל האלוקי הרב ציון ברכה זצ"ל, שם מצא את שאהבה נפשו: "רבי ציון הוא למעשה האבא הרוחני שלי", נזכר הרב הולנד בגעגועים. "פתאום ראיתי אדם שעומד להתפלל ומדבר ממש עם בורא עולם, כדבר איש אל רעהו. זה היה מראה מרעיש, לא משהו שרגילים לראות. הוא היה אדם קדוש מאוד, והמילים שלו שיצאו מהלב גם חדרו ללב. מאוד התפעלתי מהלימוד שלו ומהתפילה שלו על פי כוונות הרש"ש, ונשאבתי ללימוד הזה. אחר כך הבנתי שאי אפשר ללמוד קבלה לפני שלומדים את הפשט, והלכתי ללמוד בישיבת כף החיים של הרב סופר, במשך כמה שנים".
אחרי תקופה של כעשר שנים, שבמהלכה הקים בית ומבחינת הלימוד עסק בעיקר בנגלה, חזר הרב הולנד ללמוד אצל הרב ציון ברכה: "אז התחלתי ללמוד איך להתעסק עם הכוונות הלכה למעשה. התחלתי בעבודת מחקר מאוד מעניינת על פנימיות התורה. לקח לי הרבה שנים ללמוד, מכיוון שהלימוד של הפנימיות מצריך המון ידע, לפני שהמערכת של הכוונות מתחילה ממש לדבר אליך".
במשך השנים עבר הרב הולנד גם בישיבת 'עטרת מרדכי' של הרב עטיה, וגם בישיבת 'נהר שלום' של הרב מרדכי שרעבי זצ"ל: "שם למדתי אצל הרב שלום שמואלי שליט"א, (אביו של ראש הישיבה כיום – הרב בניהו שמואלי שליט"א), במשך תקופה של כעשרים שנה".
במשך השנים הארוכות שעסק הרב בלימוד אינטנסיבי של נגלה ונסתר, עולם הציור נגנז עמוק בתוך הנפש: "כל השנים הללו לא יצא לי לצייר בכלל, והאמת היא שגם זה לא היה חסר לי. הבנתי שאם אני רוצה מתי שהוא לחזור ולצייר בצורה אמיתית ורצינית, אני צריך להבין את העומק של החיים בצורה נכונה".
החזרה של הרב הולנד לצייר, התרחשה שוב – כמעט במקרה: "אחרי עשרים שנה בנהר שלום, נפטרה אמא שלי ע"ה. בשבועות שאחרי הפטירה שלה באתי להיות עם אבא שלי, רק כדי להפיג לו את הבדידות. הייתי כבר נשוי עם ארבעה ילדים, אבל הייתי חייב לבוא לעודד אותו. בשבילו, כשנכנסתי הביתה זאת הייתה תחיית המתים. בתקופה הזאת שהייתי איתו לא יכולתי לשבת ללמוד תורה, כי אבא היה חילוני, ולא היה ממש סיכוי לחברותא… לכן, במשך כחודש, ציירתי הרבה. אחר כך, כשאבא שלי התחיל להתרגל למציאות החדשה, חזרתי הביתה לירושלים וללימוד בישיבה".
איך ספר נולד?
הזמן שבילה בבית אביו הזכיר לרב הולנד נשכחות, וגם העניק לו דחיפה לכיוון חדש: "למרות שהוא אף פעם לא התעסק בזה בצורה רשמית, אבא שלי היה אמן של ממש בציור. בתור ילד, הוא היה מספר לי סיפורים, ומצייר אותם ברישום במחברת תוך כדי. אז לא הבנתי את העוצמה של הכישרון שלו – לדבר ולצייר תוך כדי, אבל היום אני יודע להעריך את זה הרבה יותר. מה שכן, הסיפורים שלו, והדרך שבה הוא סיפר אותם, נחרטו אצלי לכל החיים. הבנתי כעת, שבתור אבא אני צריך לפעול בדרך דומה, רק עם הבדל אחד – במקום לספר מעשיות מהעולם, אני צריך להחדיר להם את הסיפורים של התורה".
"סיפרתי לילדים שלי סיפורים כמעט כל לילה. למרות שהייתי חוזר מהישיבה מותש מהלימודים, כי בנהר שלום לומדים בלילה, ואחר כך הייתי ממשיך ללמוד ביום, וישן רק פסקי זמן קצרים פה ושם, לא ויתרתי על הסיפור. ממש מסרתי נפש על הדבר הזה, והייתי חושב מה ואיך בדיוק לספר, וגם הייתה כמובן סייעתא דשמיא. עם השנים התפתח הסיפור יותר ויותר, כשבעיקר סיפרתי להם מעין משל על החיים שלהם. במשל זאת הייתה משפחה עם ארבעה ילדים, והיו להם בעיות כאלה ואחרות, שקרובות לעולם של הילדים. הם גם הבינו בעצמם מי מהם דומה לאיזה דמות. בכל אופן, למרות שלא הגעתי לרמה של אבא שלי, התחלתי גם לצייר סביב הסיפורים הללו. אחרי שנים ארוכות שחזרתי בתשובה והפסקתי לצייר, עלה בדעתי שיש לי סיפור של ממש לילדים שאפשר לכתוב כספר, ועליו אני גם אצייר את הציורים. כבר לפני שלושים שנה בערך הייתה לי סקיצה של הספר. הספר היה בנוי מסיפורים שסיפרתי לילדים שלי – על בריאת העולם, ושאר ענייני החיים".
כמו חלומות רבים, גם כתיבת הספר התעכבה שנים ארוכות, והסקיצה הראשונה נעלמה מהאופק: "באחת הפעמים שעברנו דירה הספר נעלם. לא כל כך הצטערתי, כי מבחינתי הספר היה מתועד במוח ובלב שלי, וידעתי שאוכל לשחזר אותו". לפני ארבע שנים התעורר עוד פעם הרב הולנד – לכתוב, לאייר ולהוציא לאור את הספר, כשהוא מלא תחושת שליחות: "לפני שנים הקמנו את הכולל בבית המדרש שלנו. למדנו בחבורה פנימיות התורה במשך שבע שנים, עד שהגיעו הסגרים של הקורונה וגרמו גם לסגירה של הכולל. עוד כשנה לפני הקורונה חזרתי לציור והכתיבה של הסיפורים, מתוך הרגשה שכעת זה הייעוד שלי, והצלחתי לחלק את הזמן בין לימוד לציור, עד שהגיעה הקורונה. מאז שהכולל נסגר, את רוב הזמן אני משקיע בציור. המשרד של הכולל הפך לסטודיו, שבו אני עובד עד היום".
מה השליחות שהרב רואה בעולם של הציור?
"כשרק חזרתי בתשובה, הצטערתי לראות שהאמנות בעולם הדתי והחרדי הייתה ברמה מאוד נמוכה. לא הבנתי למה אף אחד לא לוקח את הסיפורים של התורה ומפתח אותם בדרכים אמנותיות! עם השנים הגיעו מאיירים כמו יוני גרשטיין שצייר את המשניות, ואחריו גדי פולק שצייר ספרים לילדים בתחום של עבודת המידות. אחריהם הגיעה גם הציירת רות בייפוס, שעושה עבודה נפלאה – גם בסיפורי ילדים וגם בספרי הלכה לילדים, וברוך ה' יש היום עוד אמנים ואמנות יהודית. בסופו של דבר, המדיה של הציור היא אמצעי שהקב"ה הוריד לעולם כדי לעבוד אותו על ידה. האמנות היהודית בדור שלנו התחילה להתפתח בעיקר על ידי בעלי תשובה, והעושר שהיא מוסיפה לעבודת ה' זה דבר גדול".
לא לילדים בלבד
לפני מספר שבועות השלים הרב הולנד את המלאכה ארוכת השנים, והוציא לאור את ספר הילדים שנושא את השם 'גדי נסיך קטן'. "הספר מספר על ילד בן עשר, שהדעת שלו מתחילה להתפתח יותר, והוא מתחיל להבין יותר את העולם שסביבו. עד גיל תשע, ילדים מרוכזים בעיקר בעצמם, ובגיל תשע-עשר מתחילות להתעורר שאלות על מה שמעבר. זהו גיל שילד יכול לקלוט דברים נפלאים, אם רק יהיה לו אבא שיספר לו סיפורים. הגיבור של הסיפור הוא נסיך קטן – בן של ה' יתברך, שלומד עולם שלם של אמונה דרך התשובות והסיפורים של אבא שלו. הקשר ביניהם הוא עמוק ומשמעותי, והוא נותן לילד ביטחון ויציבות. לגיבור של הספר יש שילוב בין התמימות של הילדות יחד עם מערכי הדעת של ימי ההתבגרות, וכך נבנה אצלו עולם בריא של אמונה.
"לגדי, הגיבור בסיפור, יש גם משפחה עם דינמיקה בריאה, שמהווה משקל נגד לרוחות של פירוק המשפחה שמנשבות בעולם כיום. יש בספר מסרים פשוטים לצד מסרים יותר עמוקים, וכך גם בציורים שמלווים את הסיפור. יש ציורי נוף פשוטים, ולצידם ציורים יותר מעוררי מחשבה".
לאיזה גילאים מיועד הספר?
"המטרה של הספר היא כפולה – גם שהילדים יקראו בו, וגם שההורים ילמדו לדבר עם הילדים שלהם. במהלך השנים פגשתי הרבה אנשים שלא יודעים איך ליצור קשר עם הילדים שלהם. נסיבות החיים – קשיי פרנסה ועוד לחצים – גורמות לאנשים להתנתק מהילדים, ומשם הדרך לנתק מהאמונה קצרה מאוד. הרבה פעמים אמרתי לאברכים אצלנו שיפנו זמן להיות עם הילדים וישבו לספר להם סיפורים. הסברתי להם שלא יחשבו חלילה שזה בזבוז. מי שמשקיע בחיבור עם הילדים, יקבל בעזרת ה' בחזרה את כל ההשקעה שלו, ובגדול".
ביומיום, הרב הולנד מלמד שיעורים בקבלה, שרובם גם עולים לרשת, וכך הוא מפיץ במסגרות שונות לימוד של פנימיות התורה: "יש לנו גם עוד שיעורים בישיבה, אבל מניין על פי כוונת הרש"ש קצת קשה להחזיק כיום. רוב הציבור לא שייך לזה, ולא מעוניין להשתתף בתפילות כל כך ממושכות. אני מקווה שהספר שיצא לאור יעזור לקרב אנשים לפנימיות התורה מכיוון חדש. בעזרת ה', יש לי תכנית לכתוב ספר המשך, שבו גדי הנסיך מתבגר מעט וכבר לומד עם אבא שלו ודוד שלו על חתונה ועל הקמת משפחה. התקווה שלי היא שהמסרים החשובים הללו יחלחלו לציבור הרחב, ויוסיפו לקרב את ישראל אל אביהם שבשמים".
