ניתן לומר כי עולם החסידות עומד בייחוד על 'עמוד העבודה', עבודה שבלב זו תפילה. הבעש"ט העיד על עצמו שכל קדושתו באה לו על ידי התפילה: "הנשמה אמרה להרב שמה שזכה שנתגלו אליו דברים העליונים, לא מפני שלמד הרבה מש"ס ופוסקים, רק משום תפלה, שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה ומשם זכה למעלה עליונה"[1].
הבעש"ט עצמו עסק בתפילה בכל כוחותיו, פניו היו בוערות כלפיד אש[2], והוא היה רועד ורוטט בגופו. הדבר השפיע באופן פלאי גם על סביבתו: כאשר היה כלי מלא מים בחדר התפילה, החלו המים נעים ונדים.
סידורו הקדוש של הבעש"ט הוא העדות החיה היחידה המצויה בידינו לתפילתו הנשגבת. בסידור זה מופיעים כוונות וייחודים מיסודו של האריז"ל. הבעש"ט עצמו אף הוסיף וכתב פרטים מסוימים בכתב יד קדשו. באמצע תפילת שמונה עשרה מצויים כמה דפים ועליהם כתבו תלמידיו ומקורביו שמות ובקשות לברכה. ובתפילת ראש השנה ויום הכיפורים מצויות שתי טיפות דמעות-דם שירדו מעיניו הטהורות.
סידור זה נשמר מדור לדור בחיק צאצאיו וגדולי החסידות ורק יחידי סגולה הורשו לראותו בחרדת קודש. לימים נרכש הסידור בידי האדמו"ר הריי"ץ מלובביץ ומאז היה ספון באוצרות ספריית חב"ד, עד שלאחרונה הוחלט כי כשרה השעה להוציא את הסידור לאור עולם ולפרסם את צילומו ברבים.
כתיבת הסידור ובקשות התלמידים
500 עמודי הסידור כוללים שילוב אמנותי במלאכת מחשבת של התפילות עצמן הכתובות בכתב אשורי יחד עם כוונות האריז"ל הכתובות בכתב רגיל. הדפים עצמם עבים ומשובחים במיוחד עד כי רבים מהמעיינים בסידור חשבו שהוא עשוי קלף, ככל הנראה מפני שנזהרו שלא לנגוע בסידור עצמו.
המסורת הנפוצה גורסת כי הסידור נכתב בידי גיסו של הבעש"ט רבי גרשון מקיטוב שהפך ממתנגד למעריץ. ויש ששיערו שעשה זאת בכדי "לכפר על החטא שחטא מקודם לפני תורתו של בעש"ט בקלות ראש"[3]. הדפים הראשונים עד תפילת 'הודו' נשרפו באחת השריפות ובמקומם הוכנסו דפים מכתב ידו של רבי נחמן מהורודנקא. אך במסורת אדמו"רי חב"ד מקובל שהבעש"ט הורה לסופר שלו לכתוב את הסידור[4].
הסידור שלפנינו מעיד על עצמו שנכתב במיוחד עבור הבעש"ט, שכן בברכת 'בונה ירושלים' שבתפלת שמונה עשרה הופסקה הכתיבה באמצע הדף ונותרו שלושה עמודים חלקים נוספים עליהם רשמו רבים מתלמידי הבעש"ט את שמם ואת שמות בני ביתם בכדי שיזכירם לברכה, בהם המגיד ממעזריטש, רבי פנחס מקוריץ, רבי נחום מטשרנוביל ה'מאור עיניים', ה'דגל מחנה אפרים' נכד הבעש"ט ועוד.
גם לאחר הסתלקות הבעש"ט הוסיפו לרשום שמות לברכה, חלקם על גבי דף מיוחד שנוסף מאוחר יותר לסידור, בו נאמר בין היתר "בקשתי להזכיר אותו על קבר הצדיק לטוב".
האחים הקדושים רבי יצחק דוב ורבי מאיר מרגליות (בעל 'מאיר נתיבים') היו מתלמידיו הראשונים של הבעש"ט. צאצאיהם מספרים כי הבעש"ט אמר להם: "בניי, אתם חביבים לי מאד ואני אוהב אתכם. יש לי סידור כתב יד שאני מתפלל בו בכל יום, כתבו שמותיכם ושם אמכם באיזה ברכה בשמונה עשרה אשר אתם רוצים וזאת אני רואה לטוב לכם. ולקח הבעש"ט ז"ל את הסידור ונתן להם וכתבו שמותיהם"[5].
ואכן שמותיהם נרשמו מתחת לברכת 'בונה ירושלים', "להיות לזכרון להתפלל עבורינו האחים החתומים מטה עם בנינו יעקב ושמואל ושואל ומרדכי נפתלי שימול ה' את לבבינו לעבדו באהבה וביראה את שמו, אמן כי יהי רצון. הק' יצחק דוב בער בה"ר המנוח מ' צבי הירש זצלל"ה, ושם אמי שינדל ושם אשתי פייגא בת יטא, הק' מאיר בה"ה הרבני המנוח מו"ה צבי הירש זצ"ל הכ"מ ושם אמי כנ"ל ושם אשתי דינה בת חיה".
חתימת האחים הייתה בשנת תצ"ז, שכן אביהם נפטר באותה שנה ונזכר כאן בתואר 'הריני כפרת משכבו' אותו מוסיפים רק בשנת האבלות. הדבר מצביע על כך שהסידור נכתב כנראה בסמיכות להתגלות הבעש"ט בשלהי שנת תצ"ה[6].
גלגוליו של הסידור
מקובל כי הסידור עבר בירושה לידי בנו של הבעש"ט הרה"ק רבי צבי שהורישו לבנו רבי ישראל. מסופר כי רבי ישראל נסע פעם דרך העיירה יאריוויטש, "ופתאום נחלה שם חולי גדול ר"ל, ואמר אשר צדיק אחד מונח פה בבית העלמין והוא מעכב אותו שיהיה מונח אצלו, אשר על כן הוא מוכרח לשבוק חיים לכל חי פה, ואמר שיש לו סידור מבעש"ט ז"ל ירושה והוא נותן אותו במתנה לידידו רבי מרדכי מטשרנוביל".
לאחר פטירתו פנו אנשי יאריוויטש אל הצדיק מטשרנוביל ואמרו שיתנו לו את הסידור רק אם יבוא להתארח אצלם בשבת. מחמת החביבות הגדולה שהייתה לו לסידור הבעש"ט נסע אליהם, למרות ששמע מה שאירע שם לידידו רבי ישראל, ובבואו לעיירה חלה בחולי גדול אף הוא עד כי כמעט יצאה נשמתו. בחצות הלילה קם הצדיק ממיטתו בריא וחזק ואמר "פעלתי בעז"ה שמעתה לא יוזק שום צדיק בבואו לפה", ונתנו לו את הסידור ברוב חדווה[7].
ככל הנראה נמסר הסידור כנדוניה לבתו של רבי מרדכי מטשרנוביל שנישאה לרבי יחיאל מיכל מדרוהוביטש, נכדו של רבי ברוך ממז'יבוז' נכד הבעש"ט. מאז עבר בירושה בין צאצאי הבעש"ט עד שהגיע לידי הנגיד החסיד ר' יצחק ליפסון[8]. בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה הפך ביתו בעיירה קאמינקא במשך עשרות בשנים לכתובת אליה עלו והגיעו יחידי סגולה מבין גדולי הצדיקים והחסידים כדי לבחון את הסידור הקדוש ולשפוך בו שיח. לעתים אף שלח את הסידור לחצרות האדמו"רים לתקופה קצרה.
הסידור בחצר לובביץ
לא הייתה זו הפעם הראשונה שהסידור 'ביקר' בלובביץ. בחודש טבת תרס"ו הגיע הסידור לידי האדמו"ר הרש"ב, ובנו הריי"ץ התבודד בחדרו עם הסידור ורשם לעצמו כל פרט ופרט שבו, עמוד אחרי עמוד, והעלה על הכתב את דבריו אביו והשערותיו, והוסיף את המסורות ששמע מפי ר' יצחק ליפסון כאשר ביקר בצעירותו בקאמינקא לראות את הסידור.
"כאשר לקחתי את הסידור הרגשתי ריח טוב ממנו, והוא כריח בשמים ממש", כך מתאר האדמו"ר הריי"ץ ברשימתו. "והיו אצלי כמה אנשים לראותו, אשר כולם נתפלאו על זה. בלילה כאשר הכנסתי את הסידור חזרה לכ"ק אאמו"ר שליט"א [הרש"ב] וסיפרתי לו מזה, אמר לי כי הוא גם כן הרגיש זה".
לראשונה ראה האדמו"ר הריי"ץ את הסידור בשנת תר"ס בביקורו בקאמינקא, ועל ביקורו השני בה בשנת תרס"א כותב ברשימתו: "ראיתי כי בית ר' יצחק נשרף ר"ל ורק בית קטן נמצא שם. וסיפרו לי כי באחד הלילות הותחלה שריפה באחד הבתים הסמוכים והאיש לא היה בביתו, ונשרפה גם הבית של ר' יצחק. אמנם החדר שהיה מונח שם הסידור ניצל כולו. ואנכי הכותב אוכל להעיד כי בעצמי הייתי שם, וראיתי את החדר שנשאר שלם ולא נחרך אפילו מעזיבת [=גג] התקרה. החדר הזה נשאר בשלימות ממש, וכל הבית והבתים הסמוכים אל הבית הזה נשרפו כולם. ואת זה בעיני ראיתי".
ברשימתו סוקר האדמו"ר הריי"ץ את כל עמודי הסידור ומעיר על פרטים מיוחדים, חלקם מתוך המסורת המקובלת וחלקם ממה שהבחין יחד עם אביו הגדול. "בכאן ניכרים הרבה דמעות", כותב על תפילת מנחה של ערב שבת, וכן מעיר על תפילת 'נשמת' ש"בדף זה הנייר שחור מאוד, פירוש מפני ריבוי דמעות ומישמוש היד שבודאי הוא יד קודש רבינו הבעש"ט". בתפילת ראש השנה מציין כי "בעמוד זה בסוף הגליון שתי דמעות של רבינו הבעש"ט ז"ל, ונקראים די בלוטיקע טרערין [דמעות דם]", שכן כך מקובל במסורת שנשרו מעיניו הקדושות שתי דמעות מעורבות בדם בתפילת הימים הנוראים. ליד ברכת "על אכילות (!) מרור" נכתב בכתב יד שונה "ויברך ואוכל בהיסבה"[9], ועל כך העיר הרבי "כמדומה לי לברור שזהו כתי"ק רבינו הבעש"ט".
בזמן המהפכה הקומוניסטית נאלץ ר' יצחק ליפסון לברוח מרוסיה ללטביה והשאיר אחריו את כל רכושו הרב, אך את הסידור נטל עמו בכל טלטלותיו. המצב הכלכלי של משפחתו היה בכי רע ולימים נאלצו למכור את הסידור כדי להתקיים. היה זה בשנת תרפ"ח, כאשר האדמו"ר הריי"ץ הגיע אף הוא מרוסיה ללטביה, לאחר הצלתו המופלאה מהמאסר וגזירת המוות שריחפה על ראשו.
כאשר שמע כי הסידור עומד למכירה, התאמץ רבות להשיג את הסכום העצום הנדרש לתשלום על הסידור ורכש אותו. צאצאי ר' יצחק ליפסון סבורים כי בזכות מכירת הסידור נחסכו ממשפחתם מוראות מלחמת העולם השניה וחייהם ניצלו, שכן הדבר סייע להם לעלות לארץ הקודש מבעוד מועד[10].
כך, בשלהי טבת תרצ"ד, פורסמה בעיתון 'היינט' הוורשאי כותרת מרעישה[11]: "התרגשות חסידית גדולה לרגל סידורו של הבעש"ט הנמצא בוורשא", וכך נאמר בכתבה: "בין חסידי וורשא, מכל סוגי השטיבלאך ובתי המדרש, שוררת בשבועות האחרונים התרגשות יהודית ייחודית גדולה, שהדיה מתפשטים למרחבי כל האזור היהודי; אירוע מרגש זה סובב סביב סידור ישן של הבעש"ט שהרבי מלובביץ רכשו לפני זמן מה מיורשיו ושילם עבורו 1500 דולאר.
"משעה שנודע לחסידים בוורשא אודות סידור נדיר זה, ממש צרים הם על דירתו של הרבי מלובביץ, ברצונם לראות במו עיניהם את הסידור שבו התפלל הבעש"ט ז"ל. לפני שהרבי עומד להראות את סידורו של הבעש"ט, על האדם לילך ולטבול במקוה – כך דורש הרבי מלובביץ, ובאם לאו אין הוא מראה את הסידור. לפני כמה ימים בא אל הרבי אחד מנכבדי האדמו"רים שבפולין במיוחד כדי לראות את הסידור. הרבי מלובביץ שאלו: רבי, האם טבלתם במקוה? – אני טבול ועומד, השיב האורח. הסביר לו הרבי מלובביץ: בכך שטבלתם קודם התפילה אין די! עליכם לטבול "לשמה", במיוחד כדי לראות את כתב-היד!"…
מורא ופחד מפני הסידור
לאחר אותה עת רצון בה העניק האדמו"ר הריי"ץ רשות למבקרים לראות את הסידור, נותר הוא בספרייתו המפורסמת כאשר הוא ספון וחתום מעין כל. לימים שח חתנו, הרבי מלובביץ אודות הסידור: "כ"ק מורי וחמי אדמו"ר לא היה נותן לאף אחד להתקרב ולגעת בסידור קדוש זה, ורק במקרים נדירים היה נותן לגשת ולנשק את הסידור, לאחר הכנה ראויה וטבילה במקוה. יש לי מורא ופחד מפני סידורו של הבעש"ט, אפילו מעצם החזקתו בתורת פיקדון"[12].
במרוצת השנים מסר הרבי צילומים של עמודים מהסידור כאשר היה בהם צורך מיוחד (ראו תיבה), אך רובו היה 'מחוץ לתחום'. בספריית חב"ד מוצגים דרך קבע ספרים וחפצי קודש מיוחדים מגדולי החסידות ואדמו"רי חב"ד, אך סידור הבעש"ט מעולם לא הוצג בה אלא רק צילומים ממנו.
בחודשים האחרונים פרסמה ספריית חב"ד צילומים של אלפי כרכי כתבי היד המצויים באוצרותיה, מתוך האוסף שנצבר במשך הדורות, ובהם כרכים רבים של כתבי חסידות וכתבים תורניים נוספים של האדמו"רים, וכן מגוון כתבי יד בהלכה ובקבלה שנאספו על ידם. במסגרת זו פורסם גם צילום סידור הבעש"ט כולו.
"נראה לנו שהסידור הקדוש הזה אינו צריך להישאר טמון לנצח מבלי שאנשים ידעו מה יש בו", אומר הרב שלום בער לוין הממונה על הספריה, ועל כך מוסיפים העוסקים במלאכת הקודש של פרסום אוצרות הספריה שהחלטתם נסמכת על מעשיו של הרבי והכוונתו בנושא, שכן עצם צילום הסידור כבר נעשה בידי הרבי והצילום מונח כרוך בחדרו הקדוש עד עצם היום הזה, וכן כאשר פנו אליו בבקשה לקבל צילום מדף ברכת המזון נענה הרבי בחפץ לב והורה להם לצלמו, ויתרה מזו, כמתואר לעיל, הסידור עצמו הוצג לציבור בהזדמנויות שונות, ואם כך אין טעם שיהיה טמון בכספת לנצח.
כוונות לספירת העומר בכתב יד קודשו של הבעש"ט
בחודש כסלו תרס"א כתב ר' משה הויכמן, המלמד בבית ר' יצחק ליפסון, מכתב אל מחבר ספר "רבי ישראל בעל שם טוב", ובין השאר נאמר בו:
אחר הספירה [ספירת העומר] נכתבו כמה דפים שמות וצירופי שמות לכל שבוע מימי הספירה, ועל כל שבוע נכתבו שני עמודים בהשמות הללו, ובתוכם נמצאו גם כתב יד הבעש"ט הקדוש כפי הקבלה [המסורת]. וגם ניכר כי זה כתב אחר ובדיו אחר. וזאת הוא:
בשבוע ב' נמצא בזה הלשון: חסד שבגבורה דכורא, לחסד שבגבורה נוקבא [ומונה את הספירות המוזכרות בכל שאר השבועות עד לשבוע הז'].
אלו הדפים כתובים משני עבריהם באלו השמות ובצירופים, וגם בלשון זה דכורא ונוקבא כפי השייכות לכל אחד. אך מה שהעתקתי זה בקבלה שהוא כתב יד הבעש"ט הק'. וכל זה כתוב בדיו אחד ובכתב אחד. והשאר כל סך הדפים הם בכתב מהודר ובדיו מהודר, וניכרים כי כתבם אומן גדול וקדוש.
הקדושה או הגדושה
האדמו"ר הריי"ץ מלובביץ העיר ברשימתו על הסידור לגבי שינוי בנוסח ברכת המזון: "בברכת המזון דחול כתוב כזה "הקדושה והרחבה", ובשל שבת קודש כתוב כזה "הגדושה והרחוה", וניכר שהיה כתוב 'והרחבה' בב' אבל נמחק הב' (בכוונה) ונכתב ו' במקומו. ועל הגליון כתוב אות וא"ו, וכמדומה שאות הזה הוא כתי"ק רבינו הבעש"ט ז"ל בעצמו".
בכמה משיחותיו עסק הרבי מלובביץ בנושא זה, וביאר שכוונת הנוסח היא שלא די בכך שישנה "הפתוחה הקדושה והרחבה", אלא צריך להיות גם "הגדושה" שמשמעו שפע גדול יותר מכלי המקבלים, עד שעולה על גדותיו. בשנת תשמ"ו פנה ר' בן ציון פישלר שכתב מאמר בנושא זה אל הרבי בבקשה לשלוח צילום מהסידור, ואכן הרבי נענה לבקשתו ושלח צילום שהיה בעצם הראשון שפורסם מסידור הבעש"ט.
[1] צוואת הריב"ש סי' מא.
[2] שבחי הבעש"ט השלם אות כט.
[3] א. כהנא, רבי ישראל בעל שם טוב (זיטומיר תרס"א) ע' 80 ואילך.
[4] הרבי מלובביץ, התוועדויות תשמ"ב ח"ב ע' 910 (כנראה לפי מסורה מחמיו האדמו"ר הריי"ץ).
[5] הרב יעקב מרגליות, קבוצת יעקב (פרעמישלא תרנ"ז) נב, ב. עוד מסופר שם: "פעם אחת אמר הרה"ק מסאווראן לאבי ז"ל: בירך אותי השי"ת בדבר יקר אשר אין ערוך אליו, באלו הימים בא לידי הסידור כתב יד של הבעש"ט ז"ל. אמר לו אבי את המעשה הנ"ל מזקנו [רבי יצחק דוב] ודודו [המאיר נתיבים], ואמר לו: בעבור זה אני מבקש מכם להראות לי את הסידור, שאראה בעצמי ובעיני זאת".
[6] השערת הגר"ב אוברלנדר. פרטים רבים להלן מבוססים על מחקרו בנושא זה (שפורסם באופן חלקי בידי הרב יהושע מונדשיין במאמרו המקיף על סידור הבעש"ט, קובץ שפתי צדיקים גליונות ז-ח).
[7] אמונת צדיקים (וורשה תר"ס) ע' 83.
[8] לפי דברי נינו יוסף לבון, קובץ שפתי צדיקים גליון ט.
[9] בגמרא נאמר "מרור אין צריך הסיבה" (פסחים קח, א) וכך הדין. אך כתב הב"י סי' תעה (הובא בשו"ע אדמו"ר הזקן ס"ק יג) "נראה לי שאם רצה לאכלו בהסיבה רשאי".
[10] דברי נינו יוסף לבון, שם.
[11] תורגם מיידיש ע"י ר' יהושע מונדשיין, שם.
[12] שיחת ש"פ בלק תשמ"ה.
