אמירת ״כל נדרי״ בבית הכנסת בעיירה לובביץ' הסתיימה. הקהל, שעטוף בטליתות ולבוש לבן, משתתק וממתין. והחזן, ר' יחיאל הלפרין, מתחיל לנגן את הניגון שלו על המילים המרטיטות:
וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם
כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה
הפעם אנחנו עם הסיפור של 'ונסלח'. ר' יחיאל הלפרין, שהלחין את הניגון המרגש הזה, לא גדל בבית דתי. למעשה, בחייו הבוגרים הוא היה הפוך במאה ושמונים מעלות מדמותו של שליח ציבור ירא שמים העובר לפני התיבה בבית הכנסת בימים הנוראים. הוא גדל בעיר חרקוב לפני כמאה וחמישים שנה, במשפחה בעלת שורשים חסידיים, אבל ההורים שלו כבר היו במקום אחר. הסביבה שלו קלטה שיש לו קול מיוחד, ומישהו מהקהילה היהודית לקח עליו חסות ושילם עבורו לימודי פיתוח־קול ומוסיקה.
יחיאל פתח בקריירה בתיאטרון של חרקוב (המוכרת מהמלחמה של ימינו כחרקיב), העיר השנייה בגודלה באוקראינה. הוא שיחק בהצגות ושר באופרות, וכבש את הקהל בעזרת הקול המדהים שלו, עד שהתמנה לתפקיד סגן מנהל התיאטרון. אבל שם, דווקא בשיא ההצלחה שלו, קרה משהו: הוא פגש חסיד של הרבי המהר"ש, רבי שמואל, האדמו״ר הרביעי של חב״ד, שהפך אותו לגמרי. יחיאל חזר בתשובה, והחליט שהוא רוצה לעזוב הכל, גם את התיאטרון והקריירה, לנסוע לעיירה הקטנה ליובאוויטש שברוסיה, ושם לשבת וללמוד תורה כל היום.
אנחנו לא יודעים מה עבר על יחיאל בתהליך התשובה שלו בזמן שהוא ישב ולמד בעיירה ליובאוויטש, אבל העובדה היא שהוא לא ויתר על הקול והכישרון שלו והחליט לנצל אותם לקדושה. הוא הפך לבעל־תפילה בבתי הכנסת בהם הסתובב, עד שקיבל את הכינוי ״יחיאל דֶער חזן״ – יחיאל החזן.
כאשר נפטר בעל התפילה בחצרו של הרבי הרש"ב, רבי שלום דובער, האדמו״ר החמישי של חב״ד, יחיאל נבחר למלא את מקומו. ובאמת, יש משהו מקסים בכך שדווקא את התפילה הזו של ״כל נדרי״ משמיע חזן שהגיע מהתיאטרון והיה זמר אופרה, וכעת הוא מלחין ושר את המילים של ״ונסלח לכל עדת בני ישראל״.
חטאים מתוקים
שמוליק: בלחן של הניגון שומעים את המקום הזה של בעל התשובה שעומד ומתחנן על הסליחה שלו. אנחנו חוזרים בתפילה על אמירת ״ונסלח״ שלוש פעמים, וגם הלחן חוזר על עצמו פעם ועוד פעם. מה עומד מאחורי זה?
הרב אייל ורד: בתורת הבעל שם טוב מתואר תהליך משולש שנקרא ״הכנעה, הבדלה, המתקה״. הדבר הראשון שאנחנו נפגשים בו אלה החטאים, אז בשלב הראשון יש כיווץ בלב. כאשר יהודי מתחיל לומר את הווידויים ביום כיפור, הוא נזכר בכל השטויות שהוא עשה במשך השנה, והתנועה הראשונה שעולה בלב שלו היא כיווץ, "הכנעה".
הרב אמחיה אבן־ישראל: הניגון הזה הולך ומשתלהב מפעם לפעם, והוא משנה את האווירה מרגע לרגע. כאשר אנחנו עוברים תהליך של חשבון נפש, של תשובה, של מחשבות על מה שהיה ומה שיהיה, מה היינו, מה היה לנו, איך היינו רוצים להיראות ואיך אנחנו שואפים להיראות בשנה הבאה, ומתחילים את האמירה והתחינה הזו, שהקדוש ברוך הוא באמת יסלח ״לכל עדת…״ – אנחנו קצת מרגישים את הכאב ואת המרירות על מה שהיה ועל מה שאנחנו כל כך לא רוצים להיות חלק ממנו.
בחלק הראשון של הניגון שוררת אווירת ערב יום כיפור והמעבר ליום כיפור. אווירת ערב יום כיפור, על פי החסידות, זהו הזמן של החרטה על העבר. זהו הזמן שבו אנחנו במבט לאחור, נזכרים מה היה ומרגישים עד כמה אנחנו לא רוצים להיות שם.
הרב אייל: לאחר מכן מתחולל תהליך של "הבדלה": אני אינני החטא; החטאים הם מעשים שעשיתי, ולא אני. אני באמת שייך לקדוש ברוך הוא. הנשמה שלי משתוקקת אליו, אני שייך לכלל ישראל. האדם מבדיל את עצמו מהחטא, וזו תנועה של מאמץ.
הרב אמחיה: ככל שהאמירה הזו מתמשכת, ואנחנו עוברים מן הפעם הראשונה אל הפעם השנייה והפעם השלישית, הקול שלנו הולך ועולה, הביטחון שלנו הולך ועולה, ומהֵלֶך־רוח של מרירות, כאב ועצבות מסוימת, אנחנו עוברים – די מהר, אפשר לומר – למצב של ביטחון ושמחה גדולה, משום שאנחנו מרגישים שהנה, ״ונסלח״. זה באמת קורה עכשיו, הוא סולח. ״ונסלח לכל עדת בני ישראל״ – אנחנו שם.
הרב אייל: בשלב השלישי מגיעה "המתקה" גדולה, כי אנחנו מתבשרים שהתכפרו לנו גם המעשים. הקדוש ברוך הוא אומר: לא רק אתה קשור איתי, אלא גם המעשים שעשית, שהם לא אתה באמת, אני מוחק אותם. כמו במקרים רבים, דווקא במקומות שבהם החבל נקרע ולאחר מכן קושרים אותו, הקשר הוא המקום הכי חזק של החבל. אם כן, דווקא העובדה שהיו כאן איזשהם חטאים ברקע והם נמחקו, יוצרת קרבה מחודשת לקדוש ברוך הוא, געגוע ושמחה עצומה, ולכן יש כאן תנועה של התקרבות ושמחה גם בניגון עצמו.
יחידה, נעים להכיר
שמוליק: דיברנו על החלקים של הלחן בניגון. בואו נדבר על המילים של ״ונסלח לכל עדת בני ישראל״. האם באמת מגיעה סליחה לכל עדת ישראל – לכולם ללא יוצא מן הכלל?! אנחנו יודעים שהסליחה מגיעה אחרי עבודת התשובה של חודש אלול ועשרת ימי תשובה, ופתאום יש סליחה לכולם?
הרב אייל: בשביל זה צריך להבין את המהות הפנימית של יום הכיפורים. יום כיפור אומר: לכל יהודי יש כתמים ולכלוכים שהוא צבר לאורך השנה, אבל כל הכתמים והלכלוכים הם דברים חיצוניים, שברגע שמסירים אותם מתגלה בפנים היהלום. בתוך כל נשמה יהודית יש דרגת ה'יחידה' שלא ניתן לטמא, לקלקל או לבטל. אפשר רק להסתיר עליה, להלביש אותה בלבושי חול. כאן בא יום הכיפורים ומתפקד כמו מקווה – ״מקווה ישראל ה׳״.
הרב אמחיה: המהות של היום הזה היא שהנקודה הפנימית ביותר בקשר שלנו אל הקדוש ברוך הוא מתגלה בו. וכשהנקודה הזו מתגלה, נופלים כל המחסומים, מפני שמתגלה שאנחנו בעצם דבר אחד. אחרי שנה שלמה שבה אולי התרחקנו קצת והלכנו לכל מיני מחוזות, תעינו ותעתענו, חטאנו, עווינו ופשענו – אנחנו מגיעים לנקודה שבה אנחנו אומרים: עזוב שטויות. כל מה שהיה, זה הכל ׳מסביב׳, הכל ׳ליד׳; זה לא הדבר האמיתי. כל מה שהיה כאן הוא לא באמת מה שאנחנו מרגישים כלפיך, בוודאי ובוודאי לא מה שאתה מרגיש כלפינו. ביום הכיפורים הנקודה הזו באה לידי ביטוי וגילוי. וכאשר מתגלה שאנחנו והקדוש ברוך הוא זה דבר אחד, כל החטאים, העוונות והפשעים כבר לא תופסים שם מקום. אנחנו עולים ומתרוממים למקום אחר, שבו כל הדברים האלה הם כבר חסרי משמעות.
אבל זה לא שיהודי נכנס לבית כנסת ביום כיפור, ובשנייה הראשונה הוא מיד מרגיש איך שהקשר הכי פנימי שלו עם הקדוש ברוך הוא מתגלה והכל בסדר. יש תהליך. בחסידות מסבירים שלעובדה שביום כיפור יש חמש תפילות ישנה משמעות פנימית, והן מכוונות לפי חמש הדרגות שיש בנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. בכל תפילה מתפילות יום הכיפורים נחשפת ומתגלה עוד דרגה ועוד רמה בנשמה שלנו, עומק לפנים מעומק, עד שאנחנו מגיעים לתפילת הנעילה, שבה מתגלה בחינת היחידה.
שמוליק: מהי באמת משמעותה של בחינת היחידה שמתגלה בתפילת הנעילה?
הרב אמחיה: הנשמה כולה מכונה ״נשמה אלוקית״, וכמו שנאמר בספר התניא היא ״חלק אלו־ה ממעל ממש״, כל כולה הוא חלק מהקדוש ברוך הוא. ועם כל זה, יש בה רמות שונות שבהן מורגש הקשר המיוחד הזה. כאשר אנחנו מדברים על בחינת היחידה, כוונתנו היא לאותה מדרגה בנשמה שבה הנשמה היא ״יחידה לייחדך״, היא דבר אחד בלתי־נפרד מהקדוש ברוך הוא. הנשמה והקדוש ברוך הוא – דבר אחד הם.
הרב אייל: הגמרא מתארת אנשים שהגיעו למקומות רחוקים מאוד, שהיו כבר נתונים בהתמכרות הכי קשה, ופתאום משהו שם הדליק אותם. מהיכן הם נדלקו? ניקח לדוגמה את רבי אלעזר בן דורדייא, שגועה בבכייה ויוצאת נפשו – מהיכן מגיע הבכי הזה? הרי הוא לא למד תורה לפני כן, הוא היה עסוק כל הזמן בדברים של טומאה!
ובכן, הטומאה יכולה להגיע עד לדרגה מסוימת, אבל יש נקודה שבה היא לא נוגעת. וכאשר הנקודה הזו מבצבצת ועולה, אנחנו בעצם פוגשים את הופעת היחידה, שהיא גם הופעה של מסירות נפש; הופעה של רצון בלתי מוסבר לחזור ולהתקרב. זו דרגת היחידה, ויום כיפור מגלה אותה.
אם כן, בתפילת הנעילה מתגלה בחינת היחידה שיש בנו, ומהמקום הזה העבירות והחטאים שלנו במשך השנה כבר לא תופסים מקום – ומשם מגיע ה״ונסלח״.
הרב אמחיה: לא תמיד כל מי שמגיע לבית הכנסת יוצא מבית הכנסת ואומר: וואו, ברגע זה התגלתה בחינת היחידה שבנפש שלי. הגעתי לקרבה הגדולה ביותר לקדוש ברוך הוא שיכולה להיות ליהודי במשך השנה… לא כל מי שיוצא מבית הכנסת מגיע למקום הזה או להבנה הזו, בטח שלא לתחושה הזו. אבל ככל שהאדם מתכונן יותר בחודש אלול, בראש השנה, בעשרת ימי התשובה, כך יום הכיפורים שלו יהיה משמעותי, והוא יחווה אותו בצורה עמוקה יותר.
ככל שהגענו מוכנים יותר, יום הכיפורים שלנו יהיה מלא ומוחשי יותר. אנחנו נחוש יותר את ההתרוממות ואת הקרבה. אם נלמד יותר, נתאמץ יותר ונהיה מודעים יותר, אנחנו באמת נרגיש את הדבר הגדול הזה שקורה כאן.
הרב, החזן והעבריינים
שמוליק: מה בעצם טמון בתפילה של ״כל נדרי״, שאת ״ונסלח״ קבעו לומר מיד אחריה?
הרב אמחיה: תפילת ״כל נדרי״, שמדברת על התרה של נדרים ועל שחרור מכל הדברים שהתחייבנו אליהם במשך השנה, אומרת לנו: כל מה שכבלנו את עצמנו אליו במשך השנה, כל מה שנכנסנו אליו, טבענו ושקענו בו – התנהגויות, מחשבות ורצונות, שאולי לא עולים בקנה אחד עם רצונו של הקדוש ברוך הוא, ואנחנו מרגישים שבמידה מסוימת אנחנו כבולים להם – זה הזמן להשתחרר. זה הזמן לעמוד ולומר: כל מה שהיה, איננו עוד. אני פותח דף חדש, אני פותח התחלה חדשה, אני מתחבר לנקודה מאוד פנימית שבי, וממנה אני מתיר ומשחרר את כל הנדרים והכבלים שהיו לי במשך השנה.
הרב אייל: תפילת ״כל נדרי״ היא תפילה פשוטה. כולנו יחד באים לפני ה׳ יתברך על אותו מצע. אין מישהו צדיק מחברו או גדול מחברו. בנקודה הכי פנימית שבה אנחנו נפגשים, מעולם לא היה חטא, קלקול או פגם. אנחנו רוצים להמשיך את הנקודה הזו, ולכן באמת המוני יהודים נמשכים גם לתפילת ״כל נדרי״ וגם לתפילת הנעילה – הם מרגישים שייכים לשם.
שמוליק: מכאן אנחנו מבינים איך אחרי אמירת ״כל נדרי״ שמאחדת את כולם, שכולם רוצים להיות בה, גם מי שלא בא לבית הכנסת בדרך כלל – באמת מגיע ״ונסלח״ לכולם. כי בכל יום כיפור, כבר מהרגע הראשון, יש סליחה, כמו שחז״ל אומרים: ״עיצומו של יום מכפר״. יש קשר בין תפילת נעילה ל"כל נדרי" – ״נעוץ סופן בתחילתן".
הרב אמחיה: בתפילת ״כל נדרי״ אנחנו אומרים: ״אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״, ומשמעותו של הביטוי הזה היא – באנו לכאן היום בלי הבדלי מעמדות. הצדיק, הרב והחזן לא עומדים לעומת העבריינים; כולנו מתפללים יחד. אנחנו אומרים את האמירה הזו בתחילת יום הכיפורים, ואנחנו לא חוזרים עליה שוב, כי מהרגע שאמרנו אותה – כולנו כבר עומדים יחד. על התוכן הזה אנחנו חוזרים ב״ונסלח״, שבו אנחנו מציינים את הסליחה המשותפת ״לכל עדת בני ישראל… לכל העם״.
מי אמר 'לא רוצים להיות דתיים'?!
שמוליק: אם כן, מהמקום של התרת הנדרים אנחנו פותחים דף חדש. אבל המשך ״ונסלח״ אומר משהו שצריך להבין: ״כי לכל העם בשגגה״. האומנם מגיע ״כל נדרי״ והופך את כל החטאים והעוונות שהאנשים עשו בכוונה לשגגות?!
הרב אייל: האמירה בפסוק הזה היא שכל החטאים, גם הזדונות, נובעים מחוסר תשומת לב, ואם היינו שמים לב לא היינו חוטאים. אם יהודי היה שם לב למי הוא, מי הם אבותיו, מי הם אבות אבותיו, מה תפקידו, מה השליחות שלו; אם הוא היה נפגש בצורה מתוקנת ונכונה עם דבר ה׳ – הוא לא היה חוטא. החטאים הם בגלל מקרה כזה או אחר.
מכאן מוטלת עלינו גם אחריות: מי שכן נפגש עם דבר ה׳ בצורה מתוקנת, ודאי שאין כאן שום סיבה להרגיש זכות כלשהי – זו רק מחויבות. אתה נפגשת? זה מטיל עליך חובה לדאוג שגם מי שלא נפגש, ייפגש בצורה מתוקנת וראויה. אבל גם הזדונות הם בעצם תוצאה מחוסר תשומת לב. לכן כתוב ״כי לכל העם בשגגה״.
בסוף, אם אתה מסתכל ברמה הכללית, איך יכול להיות שבדור שלנו רוב עם ישראל עדיין לא שומר תורה ומצוות? איך זה קרה? האם עם ישראל עמד באיזשהו טקס והכריז: ׳אנחנו לא רוצים להיות דתיים, לא רוצים לשמור תורה ומצוות׳? לא. זו ״שגגה״. מהי שגגה? כל מיני רוחות זרות, מצויות ושאינן מצויות, תנועת ההשכלה, המגף הרוסי הקומוניסטי שהרבי מליובאוויטש נלחם בכל כוחותיו בשביל שאחריו יישאר איזשהו זיק, שיהודים יגידו ׳אני יהודי׳ – הכל מצטרף, שגגה על גבי שגגה, אבל רואים שברגע שמנקים וחופרים פנימה, כולם חוזרים.
שמוליק: וגם את הנקודה הזו, ששגגה היא חוסר תשומת לב, אנחנו מקבלים מהתרת הנדרים של ״כל נדרי״.
הרב אמחיה: ביום הכיפורים אנחנו אומרים: עצור משחק. הכללים שהיו עד עכשיו בטלים ומבוטלים, ״לא שרירין ולא קיימין״. עכשיו אנחנו במצב אחר, מצב שבו אנחנו אומרים: בואו ונמציא את כללי המשחק. נצא לרגע מהלוח ונזכור שאנחנו בעצם ביחד, שאנחנו דבר אחד. מהנקודה הזו, הדברים שנעשו מאבדים את המשמעות שלהם והופכים לשגגה, כי במהות הפנימית שלנו אנחנו לא באמת רוצים להתנתק.
תמונת היום שאחרי
שמוליק: ב״כל נדרי״ אנחנו מסתכלים על עצמנו. המקום שבו נפלנו באמת נראה שגגה ונעשה בלי תשומת לב. אבל מה קורה רגע אחרי יום כיפור? איך אפשר להמשיך את האמת הפנימית שלנו גם כל השנה?
הרב אמחיה: האתגר הזה, להמשיך את יום הכיפורים ליום שאחרי, הוא האתגר הקשה מכולם; להרגיש יום כיפור, ולקחת את כל האנרגיות של יום כיפור – אותן תחושות עוצמתיות, הקשר המיוחד לקדוש ברוך הוא – ולהמשיך אותן בי״א בתשרי, ביום שאחרי יום הכיפורים, ועל אחת כמה וכמה בי״א בחשוון, חודש לאחר מכן, כאשר כבר יצאנו לגמרי מאווירת החגים וכבר חוזרים לשגרה, ליומיום, לאפרוריות ולמרוץ הרגיל שלנו. זה המקום שבו אנחנו נופלים.
אנחנו יכולים להתרומם, להגיע גבוה מאוד ורחוק מאוד ביום הכיפורים, ולצאת מתפילת הנעילה באורות. ״וואו, היה עוצמתי, היה מדהים״, ואני מרגיש שבאמת שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה, ורבע שעה אחרי שבירת הצום הכל חוזר להיות כמו שהיה. אני אומר את אותם ביטויים, אני מתנהג באותן התנהגויות, יש לי אותם דחפים, ופתאום אני חוזר למצב שבו כאילו לא היה כלום. זה האתגר הגדול.
שמוליק: אז מה אפשר לעשות?
הרב אמחיה: כשנמצאים ברגעי השיא של יום הכיפורים אנחנו נוטים מאוד לשקוע בתוך הרגע ולהיות בתוכו במאה אחוז, בכל ישותנו. זה נכון, נפלא וחשוב; אבל חשוב לא פחות, גם ברגעי השיא של יום הכיפורים, לחשוב על היום שאחרי, על ׳החיים האמיתיים׳. לחשוב על העבודה שלי, על חיי המשפחה שלי, על ההורות שלי, על יחסי העבודה שלי – לחשוב עליהם גם ברגעי השיא האלה. כאשר הם נמצאים לי איפשהו בראש, אני יכול ליצור את החיבור. כי הפער, הקושי והאתגר נובעים מהנתק שבין האורות של יום הכיפורים לאפרוריות של ימי החול. אנחנו צריכים לנסות לחשוב על נקודה של חיבור מעשי ליומיום.
כלומר, באותם רגעי שיא, התרוממות הרוח והתעלות הנפש של יום הכיפורים – לחשוב על איזושהי החלטה טובה קטנה שניקח איתנו לשנה הבאה, ליום שאחרי. בדרך הזו, אנחנו מסוגלים לקחת איתנו מנה קטנה של יום הכיפורים, אבל מאוד מרוכזת ועוצמתית, לכל השנה כולה. אם ניקח איזשהו מעשה קטן – נתינת צדקה, אמירת פרק תהילים, מעשה טוב, לא משנה מה – בכל פעם שנעשה אותו אנחנו נזכור את יום הכיפורים.
הרב אייל: אדמו״ר הזקן היה אומר: איך יהודי ידע אם הוא מתקדם בעבודת ה׳? בשני סימנים: אם יש לו תוספת באהבת ישראל, ואם יש לו תוספת בתפילה. עוד מסכת, עוד לימוד – זה לא בהכרח מעיד על משהו. אבל אם אדם מרגיש שהוא יותר אוהב את עם ישראל, הוא יותר מלמד זכות, רוצה להיות יותר קרוב ומחובר, וגם התפילות שלו נראות אחרת – זה מעיד על התקדמות.
אני חושב שמיום הכיפורים אנחנו צריכים לצאת עם החלטה איתנה ונאמנה להביט רק בעין ימין על כל עם ישראל. כל יהודי שאתה רואה ברחוב – תנסה רגע לדמיין את הדורות מעליו, נסה לחשוב מה הביא אותו לכאן, מה עומד מאחוריו. נסה לפתוח איתו בשיחה, ותראה כמה הדבר הזה קל, קרוב, אפשרי. מיום הכיפורים אנחנו צריכים לצאת עם תחושה חזקה מאוד של מה שדיברנו בעניין היחידה. אדמו״ר הזקן אומר בתניא (פרק ל״ב) שאנחנו נשמה אחת בגופים מחולקים. עכשיו תחליט למה אתה שם לב: האם אתה שם לב על הגופים המחולקים, על ההבדלים, או שאתה שם לב לנשמה האחת?
שמוליק: בסופו של דבר, אנחנו ניגשים ליום כיפור בידיעה שאבא שלנו, שרוצה בטובתנו, רוצה לסלוח לנו ומחכה שהשנה הבאה שלנו תהיה אחרת.
