כשאיתן אריאל (32) יצא מהבית בפרדס חנה בבוקר שמחת תורה, הוא השאיר אחריו את אשתו הדר וארבעת ילדיו, הקטן בן שלושה שבועות. איתן הוא יהודי מתבונן עם הרבה לב וחסידות (דור 11 למגיד ממזריטש), ובשגרה הוא מנהל את עמותת 'אחריי באמונה – תוכניות העצמה ואחריות לנוער וצעירים חרדים'.
אנחנו נפגשים לשיחת צלילה בשעת לילה מאוחרת. אותי מעניין להבין כיצד המצב הלא טבעי של לחימה מכה גלים בנפש של איש לב ומתבונן. אנחנו מתחילים לדבר מהאמצע בלי הקדמות מיותרות, היישר ללב העניינים.
אפשר להוציא את היהודים מעזה אבל לא את עזה מהיהודים
ערב טוב איתן, מה שלומך?
ערב טוב אבי, שלומי טוב ברוך השם.
אתה יודע, קשה לענות על השאלה הזאת. אני כבר שבוע ויום פה, מאז שחציתי את הגבול, ואני הולך בתחושה של 'בין לבין', בין לחזור לחיים לבין להישאר שם. קשה לתאר את החוויה הזאת. הייתי אתמול בחתונה, ושאל אותי חבר האם כבר יצאתי מעזה. אמרתי לו: "כבר דיברנו על זה, לפני שבוע יצאתי". הוא שאל אותי שוב: "כן, אני מבין שיצאת, אבל האם אתה עדיין בעזה??". השאלה טלטלה אותי, כי עד אז לא הבנתי עד כמה בעצם לא יצאתי. עד כמה עזה עוד הולכת איתי, ואני עוד בתוכה.
בנוסף, קשה לצאת מהמלחמה באמצע. אנחנו נושאים המון כאב על עם ישראל ורצון להמשיך בלחימה הכל כך חשובה שנטלנו בה חלק, ולנצח.
לא ברור אם יצאת, אבל איך בעצם נכנסת?
אנחנו היינו ארבעה חודשים במילואים. בימים הראשונים היינו בכפר עזה, לשם הגענו ישר אחרי היחידות המיוחדות. המשימה שלנו הייתה לטהר את כל הבתים, כדי שהרבנות תוכל להגיע ולפנות את כל הגופות. בפאתי כפר עזה כינסו אותנו ואמרו לנו: "יש מחבלים שמסתובבים עוד בשטח, יש אזרחים חיים בבתים, ויש לצערנו הרבה גופות. אנחנו לא יודעים מה תמונת המצב שם, אבל אנחנו סומכים עליכם".
הלכנו בשני טורים, בשקט ובדריכות גבוהה. במהלך הצעידה אל תוך כפר עזה הדהדו בי חזק המילים מהפיוט "לך א־לי תשוקתי" ששרים בפתח יום הכיפורים. המילים חלפו בי ועלו לתפילה: "לְךָ אֵ־לִי תְּשׁוּקָתִי. בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי. לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי. לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי. לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי. וּמִמָּךְ הִיא תְכוּנָתִי. לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי. וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי…". לא היה זמן לחשוב או יותר מדי להתכונן. במעט מחשבות החולפות כל אחד בראשו שלו,
הסכמנו למסור את החיים שלנו ולראות אותם כחיים של ה'. אלו היו רגעים מלאי הוד שקשה לתאר.
הימים בכפר עזה היו מאוד קשים, וחברים רבים מתארים אותם בתור הימים הקשים ביותר בכל תקופת הלחימה.
מה היה לך קשה במיוחד?
חוסר הוודאות והפחד שליוו אותנו, בעיקר בשעות הראשונות שם. יחד עם זה, המראות של כפר עזה אלו מראות שלא נשכח לעולם. בכל מקום שאתה לא מסתכל, עולים בך דמיונות של מה התרחש שם יום־יומיים לפני. המראות היו מאוד קשים, ואתה מרגיש שאתה הולך בין החיים למוות. אי אפשר לגשר על חוסר היכולת לתאם מעבר בין חיים נורמליים של שמחת תורה לבין הכניסה לכפר עזה.
ואיך זה מרגיש?
למרות שיצאנו משמחת תורה ומחגי תשרי בכלל, ועכשיו אנחנו בימי חסד שאחרי שמחת תורה – הייתה לנו תחושה חזקה של 'ראש השנה' באוויר. הרגשתי מאוד חזק תחושה של דין. אני לא מתכוון למקום של הקושי והרע, אלא למקום של בחינה עצמית חריפה ובחירה. עלו בי שאלות נוקבות מאוד: "במה אתה באמת מאמין, איתן? אתה מאמין עד כדי כך בקב"ה? אתה מאמין עד כדי כך בעם ישראל, שאתה מוכן להילחם עליהם?" זה מקום שמדבר ומברר בצורה הכי עמוקה מי אני, ומה אני רוצה מהחיים, וזה הלך איתי אחרי זה בכל תקופת הלחימה, בכניסה אחר כך לעזה, וכמובן זה הולך איתי חזק עוד עכשיו.
כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי
האם תוכל להסביר עוד?
כשאתה נכנס לעזה אתה יודע שיכול להיות שתצטרך למסור את נפשך. אתה יודע שיש לך ברירה, שלא כולם כאן, שאין מי שמכריח אותך לעשות את זה. אז אתה מוצא את עצמך חושב על כל החיים שלך, אתה שואל את עצמך: "מה אני באמת מבקש מהחיים? מה אני מצפה משמונים השנים שעוד יהיו לי פה?"
השאלה הזו חידדה לי את הבהירות של התשובה: "תכלס, מה שאני רוצה מכל החיים זה לעבוד את ה', לחיות חיים של הטבה, של הסתכלות על הטוב ועל האחר, להיות חלק מעם ישראל ולרצות את טובתו – זה מה שאני מבקש מהחיים האלה". ואני אומר לעצמי: "סבבה, זה מה שאני עושה כאן במלחמה, אלו החיים שאני מבקש, בין אם זה ייקח עוד שמונים שנה ובין אם זה יום אחד כאן בעזה". כל הדבר הזה – השאלה החודרת והתשובה המתבררת, ובכלל כל האמונות שלך – עומד למבחן ומתנקז לכניסה לעזה.
בעצם, זה "יום דין" של ראש השנה לא במובן של "אוי ואבוי אני עומד למות", אלא, בסגנון השיחות של הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל על ראש השנה, במובן של "למה אני חי? מה מצדיק את החיים שלי? והאם אני בכלל בכיוון?" ואתה בעצם אומר: "כשאני נקרא להיכנס לעזה, אני הרי יכול לברוח, לזייף מחלה, להתמוטט רגשית – אני יכול להציל את עצמי. אבל אני נכנס למקום סכנה בעיניים פקוחות, ופה אני צריך שהדבר הזה לא יהיה מעשה של ויתור, או של התאבדות, או של בהמה שמובלת בעדר, אלא זו צריכה להיות הבחירה שלי בחיים. אני חושב על כל מה שאני רוצה לעשות בחיים, והכניסה הזאת היא תמצית או היבט של כל מה שאני רוצה לעשות. במובן הזה זה לא סותר את החיים, אלא מיצוי שלהם".
נכון. זה פחות ראש השנה של אימת הדין כדרך בעלי המוסר ויותר כמו ראש השנה בפילוסופיה של המקובלים, שדיברו על מושג 'הנסירה', שקשור לרעיון של הבחירה. בראש השנה נופלת תרדמה על האדם וממנו ננסרת חוה, וגם בעולמות העליונים – זעיר אנפין נפרד מהמלכות, ובעצם למציאות יש בחירה לחיות לא רק כהמשך ישיר וטבעי של האלוקות, אלא כהוויה נפרדת שעובדת לבחור מעצמה בטוב.
ראש השנה הזה הוא פחות יום דין שמישהו דן אותי מבחוץ ואני מנסה להתגונן מפניו, זה לא דין שמאיים עלי ברוע של ייסורים בעולם הזה או בגיהינום אחרי המוות, אלא יותר כמקום לשאול את עצמי מחדש שאלות על הקשר עם הקב"ה. גם מצידי, מצידנו, אבל גם מצידו: "האם הקב"ה רוצה את הפרויקט הזה שנקרא "עולם" עוד שנה? האם העולם ראוי להתקיים? האם הוא מתקרב אל תכליתו או מתרחק ממנה?" ומצד שני: "האם אני באמת רוצה להמליך אותו עלי? ומה המשמעות של חיים במלכות השם?" אלו דברים שאני מברר בראש השנה כל שנה מחדש: "מה אני רוצה? האם אני באמת מאמין בה'? ואם כן – מה זה בעצם אומר, מה המשמעות של זה שאני מאמין בו?"
ברגעים כאלה, כמו הכניסה לעזה, ברור מה זה אומר. אני מוסר את הנפש באמת, ואני מודע לזה.
יש תורות של אדמו"ר הזקן שמדברות על התעוררות הרצון האלוקי בבריאת העולם מחדש, בתקיעת השופר. יש תיאורים ציוריים בחסידות על זה שבכל ראש השנה, ובפרט בערוב היום, העולם חי משאריות החיות האלוקית של השנה הקודמת. העולם הולך ונמוג, מאבד את כח האינרציה של הקיום, עד שמתעורר ומתחדש לו רצון אלוהי חדש, עד שמתקיימת הבחירה בחיים. אפשר ממש להרגיש את זה.
מודעות קשה ועבודת החייל
נכון. יש פה ממד של מודעות שהרבה פעמים נזנח. זה כמו שכשאדם עושה ברית מילה לבן שלו, או נכנס לסוכה: יש כאלה שמודעים לזה יותר ויש כאלה שפחות. לא כולם מבינים מה הם עושים. הם פשוט עושים. יש אינטואיציה מרגשת של אלפי לוחמים גיבורים שבלי לחשוב הרבה מוסרים את הנפש, וזה ממלא את הלב ומרגש מאוד. אבל יש משהו עמוק בלהתמודד עם השאלות האלו. במקום מסוים, זה להתמודד עם השאלה ששאלו תלמידיו של רבי עקיבא ברגעים בהם סרקו את בשרו במסרקות של ברזל: "רבינו, עד כאן?"
במלחמה ראיתי אנשים שמאוד חששו משיחות של "אתם קרבים היום למלחמה", שמנכיחות את המשמעות של מה אנחנו עושים כאן. יש אנשים שהסתייגו מהשיחות האלה, כי הם הרגישו שזה מכריח אותם לעמוד מול העובדה הזאת: עד כמה אתה מוכן לעמוד מול זה שאתה הולך למסור את הנפש? האם אתה מסוגל גם להיות מודע לזה?
היום אני מרגיש שקיבלתי ברמה האישית מתנה לחיים. כל החיים שלי היו הכנה לזה, ובאמת הייתי מוכן לעשות את זה. אני יכול לומר לעצמי: "הנה, תראה! באמת היית מוכן לעשות את הצעד הזה – למסור את הנפש בפועל ממש. זה משהו שהיית מוכן למסור למענו את החיים, ועשית את זה". ברור שחוזרים אחרת לחיים אחרי העמידה הקשה הזאת.
הרגשת שיש לך אפשרות שלא לבחור את זה?
קודם כל, כן, יש אופציות, לא כולם התגייסו. נכון שיש אחוזי גיוס גבוהים מאוד, אבל בפועל האופציה להיכנס וגם להישאר עד הסוף ולא לעזוב – לא הייתה הבחירה של כולם. אבל בעיניי זאת לא הנקודה. בעיניי, זה כמו שאין לי באמת אופציה לא לעשות ברית מילה לבן שלי. אמנם ברור שאני אעשה – אבל זאת לא הנקודה. פעם היה לנו הריון בהפתעה. ברור שאני לא אפיל, אבל ההפתעה הזאת פתחה לנו פתח מדהים. עצם זה שאני עובר דרך זה ועושה את זה מבחירה, בחירה ברצון להביא ילדים לעולם, להביא חיים לעולם, זה הדבר המשמעותי. מה שמשנה הוא לא אם באמת הייתה לי ברירה או לא, אלא אם בחרתי בזה, האם באופן מודע הייתי שם, למרות שזה יכול להיות קשה ולא נעים.
ראיתי אנשים שלא עמדו בזה, ויותר מכך: ראיתי אנשים שהיה קשה להם להתמודד באופן מודע עם זה שזה מה שאנחנו עושים, עם זה שאנחנו מסכנים את חיינו בפועל –לא בוורטים. ידענו שזה מה שנרגיש בכל הימים בעזה – את החרדה, את האיומים, את הידיעה שנופלים סביבנו חיילים, וגם חברים. זאת נקודה שלא בהכרח כולם רוצים להיות מודעים לה, או להתמודד מולה.
האם זאת הייתה התחושה המרכזית והמתמשכת שלך בכל התקופה, או שזה רק בהתחלה?
לא. אחרי כפר עזה היינו חודש בכוננות בצפון, וזה היה חודש רגוע יחסית. אחר כך ירדנו והתחלנו להתארגן לכניסה לעזה. עיקר האימונים היו סביב המתארים שיהיו בעזה. ידענו שיהיו חממות, אז התאמנו על מתאר של חממות. התאמנו על מתאר של סבך של יער, ועל שטח בנוי ועל שטח פתוח. עשינו גם מתאר של אזור הרס. כמו כן התאמנו על היכולת לייצר אינטראקציות בינינו לבין הטנקים והחילות האחרים.
אחר כך הכניסה שלנו התעכבה, בגלל הפסקת האש וסיבות דומות, והמשכנו להתאמן. מדי כמה שבועות היינו מתקרבים לגדר, בטוחים שעכשיו ניכנס, ואז מקבלים דחייה. זאת הייתה תקופה של הרבה ציפייה, שהיא מצד אחד מורטת עצבים, ומצד שני יש הקלה בכל פעם שזה מתבטל. בכל פעם לפני הכניסה הייתי מרים טלפון לאשתי ומחפש את המילים לומר ברגעים האלו, כי אולי זאת הפעם האחרונה, אולי זאת שיחת הפרידה שלנו.
ומה אתה אומר באמת בפעם האחרונה, שלא היית אומר בדרך כלל?
זאת שיחה חזקה מאוד. מה אתה אומר ברגעים כאלה? אני אמרתי לאשתי כמה דברים: בואי נתאמץ יחד לחשוב מחשבות טובות, את במקום שלך ואני במקום שלי. אמנם זה כל כך קשה, וגם לי וגם לך עוברות מחשבות ודמיונות קשים, אבל אנחנו יכולים לחשוב מחשבות טובות. אמרתי לה גם שאנחנו נשמה אחת, ואנחנו יכולים בכל רגע לעצום עיניים ולהרגיש אחד את השני, לא משנה איפה אני אהיה. זה נתן גם לי וגם לה הרבה כוח בימים האלה. באמת הצלחנו להרגיש שאנחנו ביחד. בנוסף אמרתי לה שאנחנו זוכים לעשות משהו גדול, ושיחד נביא ברכה לעם ישראל. וכמובן, כמה אני אוהב אותה ואת הילדים. אלו פחות או יותר היו הדברים.
אני זוכר בתחילת הלחימה שהיה לי קשה לראות או לדבר הרבה עם הילדים, כי יש משהו קשה ביכולת לדמיין מה יהיה אם חס וחלילה לא אחזור. ניסיתי מאוד להתנתק מהמחשבות האלה. הרמב"ם אומר שחיילי בית דוד היו נותנים גט כריתות לפני היציאה לקרב, כדי לכרות את המחשבה שאתה בכלל אבא ושיש לך אישה וילדים. זה ממש חיוני. קשה מאוד להיכנס למלחמה בתודעה אחרת. היה לי קשה לדבר עם הילדים בטלפון, כי הרגשתי שזה פשוט מוציא אותי מהמקום הפנימי שאני נמצא בו ומן המקום שחייל שצריך להיות בו.
צריך גם לומר: המסירות של נשות ישראל ומשפחות ישראל בכלל בתקופה הזאת, היא משהו שקשה לתאר במילים. כשאתה חושב על אישה עם ארבעה ילדים, שאשכרה 'שולחת' את בעלה לשדה הקרב – זה לא נתפס. מאיפה עושים את הבחירה הזאת? הרי את יודעת מה קורה בעזה ומה יכול לקרות שם. מאיפה הכוחות? והאמונה? זה משהו מפעים ששווה להתעכב עליו ולהתפעל ממנו.
המלחמה לקחה אותנו לחלל
מה המקום הפנימי שהחייל צריך להיות בו?
זו שאלה שעסקתי בה ו'הלכתי' איתה כל הזמן. העבודה היא של 'מסירות נפש' כל מי שהייתי, את כל זה אני שם בצד. מסירות נפש פירושה שאני מוסר את עצמי, שאני מוסר את 'איתן'. יש את הנפש שלי, את מי שאני ביומיום, עם הדברים שאני רוצה, עם האבא שאני ובן-הזוג שאני – את כל החבילה הזאת – ואותה אני מוסר. זה לא רק במובן של למות, אלא גם למסור את הנפש שלי, את כל מי שאני.
על הנקודה הזאת כתבתי שיר בימים הראשונים של המלחמה:
חֲבִילוֹת בְּמֶרְכַּז הַפְּלֻגָּה
א. .
בְּמֶרְכַּז הַפְּלֻגָּה
אֲנַחְנוּ מוֹסְרִים אֶת הַנֶּפֶשׁ.
אוֹרְזִים אֶת עַצְמֵנוּ
חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת,
מוֹסְרִים אוֹתָן בִּתְפִלָּה חֲרִישִׁית בְּשֶׁטֶף הַמִּלְחָמָה.
ב.
עִם אִיזוֹלִּיבְּרַנְד עָבֶה אֲנִי מְלַפֵּף אֶת הָ"אֲנִי" שֶׁלִּי לְתוֹךְ חֲבִילָה.
בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת אֲנִי נוֹגֵעַ בְּקֶשֶׁר וּבְרִית שֶׁרַק שֶׁלָּנוּ וְדוֹחֵף עָמֹק כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר
שֶׁלֹּא נִתְגַּעְגֵּעַ עַכְשָׁו
בְּרַכּוּת אֲנִי מַכְנִיס אֶת הַיְּלָדִים וְהָאַבָּהוּת שֶׁלִּי, וּצְחוֹק עָדִין, וְקוֹשֵׁר יַחַד בְּחוּט דַּק
אֲנִי מַכְנִיס הַכֹּל, אֶת הַבַּיִת וְהֶחָצֵר
וְהַתַּרְנְגּוֹלוֹת וְהַחֲלוֹמוֹת
וְהָרָצוֹן לְהֵרָאוֹת, וּמְסִלּוֹת שֶׁלִּי
אֲנִי חוֹתֵם מִבַּחוּץ עִם טוּשׁ שָׁחֹר אֶת הַנִּמְעָן:
"הָאֲנִי שֶׁאַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה".
ג.
בְּמֶרְכַּז הַפְּלֻגָּה אָנוּ פּוֹתְחִים חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת
קֻפְסָאוֹת עִם צִ'יפְּס, שׁוֹקוֹלָד וּמִבְרְשׁוֹת שִׁנַּיִם, מַכְתִּימוֹת מַדִּים שֶׁלָּנוּ בְּאַהֲבָה
מְבַסְּמוֹת אוֹתָנוּ בְּנִיחוֹחוֹת שֶׁל גַּן עֵדֶן, בְּיִשְׂרְאֵלִיּוּת.
ד.
אָנוּ אוֹרְזִים אֶת נֶצַח יִשְׂרָאֵל בְּכָל טִפַּת מָקוֹם שֶׁנִּשְׁאַר בֵּין הַקֵּרָמִי לַוֵּסְט
בַּכִּיס שֶׁל הָעַכְבָּר אוֹ לְיַד הַח.ע.
הָעִקָּר שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לַלֵּב.
בְּתָא פְּנִימִי אָנוּ מְזַוְּדִים רַכּוּת שֶׁלָּנוּ, וַעֲדִינוּת, וְקוֹלוֹת שֶׁל תְּפִלָּה
וּמִתְהַדְּקִים לַמִּלְחָמָה
חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת בְּתַהֲלוּכַת הַשְּׁכִינָה.
זה מתכתב עם השיר של זלדה, 'פרידה': "לְהִפָּרֵד מִיְּדִידֵי וּמִיְּדִידוֹתַי / לְהִפָּרֵד מִסַּעֲרַת הַהִתְלַהֲבוּת וּמִפַּחַד חֹשֶׁךְ הַטֵּרוּף / לְהִפָּרֵד מִיּוֹם הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מִמְּתִיקוּת יוֹם הַשְּׁבִיעִי / לְהִפָּרֵד מִכָּל עֲבוֹדָה וּמִכָּל אָמָּנוּת / מִטִּקְסֵי חַג, מִמָּטָר, מִכָּל דָּבָר שֶׁהוּא נֶחְמָד לְמַרְאֶה / […] לְהִפָּרֵד מִן הַהִרְהוּרִים עַל הַחַיִּים / מִן הַהִרְהוּרִים עַל טֶבַע הָאָדָם / מִן הַהִרְהוּרִים עַל טֶבַע הַיְּקוּם / לְהִפָּרֵד מִן הַהִרְהוּרִים עַל הַשֹּׁנִי שֶׁבֵּינִי לְבֵין הַזּוּלַת / מִן הַהִרְהוּרִים עַל זֶהוּתִיּוּת / מֵהִרְהוּרִים עַל טִבְעִי הַפְּנִימִי", ועוד ועוד, "מֵאֵשׁ, מֵאֲבָנִים, וּמִן הַתְּבוּנָה / מִן הַתְּנוּעָה הַגַּשְׁמִית וּמִן הַתְּנוּעָה הַפְּנִימִית / מִן הָאַהֲבָה וּמִן הַשִּׂנְאָה / מִן הַמּוּסִיקָה".
לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו: "מה אכפת לי למות, אני חוזר לאור אין סוף". אבל כשאתה חושב על זה ככה, 'למות' זה להיפרד מכל הדברים האלה שקושרים את הנפש אל החיים, זה באמת עצוב.
ממש ככה. הרבה מאוד מהתחושות שלי היו: "כמה אני אוהב את החיים, כמה החיים מדהימים, כמה אני לא רוצה להיפרד מזה. זה הלך עם כולנו: כמה אנחנו אוהבים את האישה, כמה אנחנו אוהבים את הילדים, איזה חיים מדהימים יש לנו, כמה אנחנו לא רוצים לעזוב אותם".
במובן מסוים, המלחמה לקחה אותנו הרחק לחלל, להסתכל על כדור הארץ מלמעלה, במשך ארבעה חודשים. היינו במין בועה מאוד רחוקה, שמתוכה אפשר לראות את החיים מרחוק. ומשם אפשר לראות גם את עצמי: להיות אבא זה דבר שאני עושה ביומיום, אבל פתאום זה כל כך רחוק, וכך גם להיות בן זוג, לעבוד, לשמור שבת ומצוות… זה אני, אבל זה כל כך רחוק ובלתי נתפס… אז אתה רואה כמה הדברים האלה באמת יקרים.
מה היה חסר לך במיוחד בעבודת ה'?
השבת הייתה חסרה לי מאוד. ברור שלא הייתה לי שבת אחת ששמרתי כמו שצריך, חוץ משבת אחת שיצאנו. אבל מה שהיה חסר לי זה לא רק "חילול השבת" ההלכתי, אלא המקום של התודעה. בשבת רגילה אני יכול לשכוח לא רק את המלאכות שלי, אלא לשכוח בכלל במה אני עובד. שבת מאפשרת לי לשכוח לחלוטין את 'איתן' הזה שביומיום מתעסק בעולם המעשה, ולהיות בעולם אחר לגמרי. השבת היא עצם היכולת הזאת להיות בעולם ש"כאילו כל מלאכתך עשויה".
בתוך עזה, מלאכתך ממש לא עשויה. אני בשבת, אבל אני לא בשבת. אם אין באמת מרחב של שבת – כי אני כל הזמן במצב של מלחמה – אין מרחב שאני יכול להגיד עליו שהוא מעין עולם הבא. אין מרחב שבו אפשר להגיד, "תראו איזה עונג, איזה עולם יפה הקב"ה ברא לנו". אנחנו בתוך מלחמה. גם אם אני יכול לעשות קידוש ולהרגיש משהו מזה, אני לא יכול להיות בתודעת שבת. שבת היא זמן יקר מאוד בשבילי כהזדמנות לתודעה כזאת, וזה היה לי מאוד חסר.
כך גם המקום של תפילה. בשבילי, כדי להיכנס לתפילה צריך לעשות עבודה. תפילה היא דבר מאוד יקר בשבילי. אני אוהב לקום מוקדם, ללמוד ולהתפלל ולהרגיש שיש 'איתן אריאל' אחר שכולו רוחני ובכלל לא קשור לביוגרפיה של היומיום. השבוע הייתי אצל הרשב"י, והרגשתי שלא התפללתי הרבה זמן תפילה כזאת שמצליחה להיות במקומות האלה. כשיצאתי מעזה הרגשתי שעכשיו אני יכול להתפלל, לא רק כי עכשיו יש לי זמן, אלא כי עכשיו אני כבר לא בעשייה עצמה, ואני יכול להצטרף לתפילה של כל עם ישראל – שיהיה טוב.
איך החזקת מעמד שם כל כך הרבה זמן כשאתה מורעב, כשאתה בתת-תזונה רוחנית?
זה באמת היה קשה. באופן אישי יש לי נטיות יותר רוחניות, וכל העולם הזה של הצבא, שהוא מאוד מעשי, היה לי קשה. בעולמות האלה של הצבא, ככל שאתה פחות מאמין ופחות 'מחפש רוחני' – זה יותר טוב. אתה מצליח להישאר בקרקע ולהיות יעיל ומדויק. ככל שאתה מחפש 'עולמות עליונים' שהם לא רק פה, זה מאתגר אותך. זה נכון באופן כללי בצה"ל, ובטח במלחמה.
מה שכן עשה לי טוב זאת העשייה, שהיא כל כך טובה וחשובה.
מה עשיתם בפועל בעזה?
אנחנו נכנסנו לכבוש את ח'אן יונס. היינו חלק מחטיבה 55, חטיבה של בוגרי צנחנים. היינו ביחד עם גבעתי ועוד חטיבות. היה ציר לוגיסטי שבעצם הכניס את כל האספקה, את כל 'האוויר לנשימה' לכל החטיבות שהיו בתוך עזה. המשימה שלנו הייתה קודם כל ליצור אותו ולאבטח אותו. בשלב הבא יצאנו כמעט כל יום להתקפות. היינו כובשים בתים מסוימים, שידענו שיש שם פירים, וחושפים את המנהרות. זאת הייתה השגרה. אחרי הפשיטה על בית, בהרבה מקרים היינו הורסים אותו. המטרה הייתה לייצר אזור חיץ בין הגבול לבין עזה שבו לא יהיו אף פעם אנשים. חיפשנו ומצאנו גם הרבה אמל"ח והרבה ציוד, כמו מפות ומספרי טלפון. אחר כך היו מפוצצים את הבתים או הורסים אותם עם די-9. כל האזור נהיה איי חורבות. קשה לזהות איפה פעם הייתה הכיכר ואיפה הבתים.
לפשוט את בגדי עשו
ומה דעתך על דרך הפעולה הזאת?
אני אגיד משהו אישי. אחד הקשיים הכי גדולים שלי במלחמה – חוץ מהקושי של 'רוחניות' מול 'מַעֲשִׂיּוּת' היה המקום הזה של היכולת "ללבוש את בגדי עשו" שנדרשתי אליהם. אני לא מדבר בכלל ממקום אידיאולוגי או ערכי, אלא אישי ורגשי. לי היה יותר מתאים ללכת לדבר, לעשות 'שיח של שלום' עם העזתים. השפות של ההרס, של "בואו נהרוג אותם", הן זרות לי. הן לא השפות שלי. כך גם לגבי לשרוף ולהרוס, או להרוג ילדים ואזרחים. כאמור, אני לא מדבר ממקום ערכי, של מה שנכון וראוי ונדרש והכרחי, אלא אישי. אני רוצה רוך, טוב ועדינות. אלו הקולות שעכשיו אני רוצה לחזור אליהם. וגם, כנות. בצבא יש המון ציניות, המון נוקשות. וגם מקום של נקמה, של הרג, של חורבן, של להרוס. עכשיו אני יכול לחזור למקום שלי שהוא יותר רך, שלא צריך להיות כל כך קשה – לקולות הטובים של יעקב.
אידיאולוגית דווקא שמחתי בזה, ראיתי בזה דבר חשוב. עברנו במאות בתים, ותמיד חיפשנו את הבית התמים – אבל תמיד מצאנו סמלים של שהידים, של תמיכה בחמאס. אני יכול להראות לך דברים שמצאתי שם. שמרתי אותם לצד היומן שכתבתי שם כמעט כל לילה. בכל עזה מצאנו סמלים של ארץ ישראל. הם מדברים על כל ארץ ישראל, הם לא מסתפקים בעזה. אין אף אחד תמים, וגילינו את זה בצורה מאוד בהירה. בכל מקום מצאנו רימונים ונשקים, גם בבתים פשוטים.
אז זאת שפה של כוח, שפה שאני לא מת עליה, אבל זה מה שהיה צריך. לחבר'ה של עזה שיחזרו יום אחד, (והלוואי ולא יחזרו) תהיה טראומה גדולה כמו הנאכבה. הם יחזרו הביתה ויגלו שהכל הרוס. אם פעם היה להם בית, עם מקרר, עם חפצים אישיים – עכשיו יש רק גל אבנים בגובה מטר.
אתה איבדת חברים במלחמה הזאת?
בטח שאיבדתי חברים. אין כמעט אנשים שלא איבדו. אלו אנשים שמאוד אהבתי, אבל לא אנשים מאוד קרובים אלא אנשים נפלאים מכל מיני מעגלים. יש חייל יקר שנפל מהגדוד, גדעון אילני ז"ל.
לצערי הגדול, בחטיבה היו לנו לא מעט נופלים. יצא לנו לראות מסוקי פינוי והאמרים שמוציאים פצועים והרוגים, ויש רגע שאתה אומר לעצמך: אנחנו כבר יודעים, אבל להורים ולמשפחה יש דקות אחרונות של חסד, של חיים בעולם של טוב, לפני שהבשורה הקשה תגיע.
ניסים מסוג אחר
מה לגבי ניסים, או סיטואציות פלאיות שאתה זוכר מהתקופה הזאת?
היו הרבה זמנים שיכולנו ממש להיפגע. כשנכנסנו לעזה הלכנו בשני טורים, וירו עלינו מרגמות שנפלו קרוב אלינו. בכל פעם שנורתה מרגמה, כל מה שיכולנו לעשות הוא לשכב ולקוות שהיא לא תפגע בנו – לא הייתה דרך אחרת להתמודד. זאת חוויה מאוד חזקה ונצרבת. כמה מרגמות נפלו מטר או שניים לידנו, ואף אחד לא נפגע. כך קרה גם הרבה פעמים בהמשך, שירו עלינו ולא נפגענו.
אבל אני אגיד לך משהו. בחוויה האישית שלי, ראיתי אנשים רבים שמוכנים באמת להיכנס ולמסור את נפשם – בפועל, לא כקלישאה. אנשים שמוכנים לצאת בכל בוקר למתקפה, גם אם אתמול מישהו נהרג במתקפה כזאת ושלשום מישהו אחר נפצע. אנשים יצאו למתקפות האלה בשמחה, לא היו קולות של רפיון או תלונה. אם אתה רוצה לשמוע על נס, זהו נס בעיניי. החוויה היא שיש כאן בני אדם, יהודים, שיש בהם גבורה, אומץ, מסירות נפש והכרה עמוקה באהבה לארץ ישראל, והם מוכנים לעמוד בזה. זה מה שראיתי. בעיניי, זה נס ופלא אנושי שקשה לתאר.
גם כשאנשים אמרו לי: "תתפלל שתינצל מעזה", היה לי קשה עם זה. מה זאת אומרת "תינצל"? אני בחרתי להיות שם! בהחלט הייתי רוצה לחזור לחיות, אבל קודם כל אני רוצה שננצח. התפללתי שתהיה לנו הבינה הנדרשת והגבורה הנדרשת לנצח במערכה.
תודה לך איתן אריאל. אתה איש מתוק, איש כשר באמת, ומה שאמרת פה מאוד חשוב, ופותח מבט מאוד מדויק ולא שכיח לסיטואציה הזאת. אני מאחל לך שתמשיך בדרך המיוחדת שלך, ושיתברכו רבים מאורך.
בוקסה
מגששים את הדרך חזרה
איתן אריאל
בשיירת האמרים אנחנו שוטפים עכשיו שטחי לחימה רחבי ידיים.
במה שהיו פעם חאן יונס ובני סוהילא והפכו לעיי חורבות,
אנו עושים את דרכנו חזרה לישראל הבטוחה והאהובה.
בצעדים מדודים אנחנו עוברים בין מצבי חיים רועמים של הרס וחורבן, מלחמה ועזות,
פיצוצים בלי סוף, ולחימה על קצוות תהומות הקיום, בהם כל נשימה דורשת גבורה ואינסוף כוחות.
אט אט אנו יכולים להשיל את בגדי העזות שהוכרחנו להם בחודשים האחרונים,
ולחזור לקולות התום הפשוט שלנו, לדיבור כנה ואנושי, לרגישות, לרוך ולאהבה.
אנו יוצאים מכאן עם בקשה לבנייה ומשכן מחודש,
לצמיחה, לעדינות, מבקשים לחזור לאהבה,
לזוגיות ולילדים המתוקים. לחזור ללימוד, לחזור לצמוח ולהפריח חיים.
המעבר הזה מיוחד וכל כך לא מובן מאליו דווקא באדמה הקשה הזאת.
הוא מהדהד משהו במעבר בין העזות העזתית לכמיהות הלב שלנו.
חודשי הלחימה הכל כך קשים כאן נושאים בחובם בקשה אחת פשוטה,
לחיים ישראלים שקטים וטובים.
כל יום כאן התחוור לנו כמה אנחנו אוהבים את החיים, כמה הם טובים ויקרים.
כמה אנחנו אוהבים את האישה שלנו, כמה הילדים שלנו מתוקים שאין לתאר.
כמה אנחנו שמחים בבית שלנו, בחברים שלנו, בעבודה שלנו.
על זה נסובו שיחותינו בלילות החשוכים של עזה.
במאות בתים שסרקנו לא מצאנו בית בלי סממנים חמאסיים, בלי הערכה וסגידה לשהידיות.
בלי שמסמרות המוות יניעו את גלגלי החיים.
והנה אנחנו עושים את המַעֲבָר. לא יודעים כל כך איך.
לא יודעים עוד בדיוק מה נשאר איתנו, ומה השארנו שם.
אבל הנה אנחנו, באים להתרפק על החיים.
מגששים את הדרך חזרה.
