גם בתקופות בהן משפחת שמואלי התמודדה עם חובות של מאות אלפי שקלים, הם היו חדורים בביטחון ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". הם אמנם לא דמיינו שיום אחד הם יהיו זכיינים של רשת עם כמעט מאה סניפים, אבל אם הייתם שואלים אותם כבר אז אם זה נשמע להם הגיוני, הם היו עונים לכם בפשטות, כמו התם מסיפורי מעשיות ש"אצל ה' יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין".
אליהו וענבר התחתנו לפני כעשרים שנה, עוד לפני שהתקרבו לחיי תורה ומצוות. "הכרנו בחוות גמלים, אני עבדתי עם עיזים והוא היה מאלף נאקות" נזכרת ענבר בערגה. "בתוך השנה הראשונה לנישואים, בסביבות גיל 30, אליהו הלך ללמוד אמנות לחימה יהודית שנקראת 'אביר' אצל מורה בשם יהושע סופר, שבין השאר היה גם חסיד ברסלב. כדרכם של חסידים, יהושע הזמין אותו להצטרף אליו לנסיעה לאומן, כשבאותה תקופה נסיעה לאומן, אמסטרדם או ג'מייקה היו מבחינתו אותו דבר: טיול בחו"ל. אליהו נענה בחיוב להרפתקה הקטנה, ובאופן מפתיע ובלתי מתוכנן חזר משם דוס", היא אומרת בחיוך.
לענבר לא היה קל לקבל את השינוי הפתאומי. "בהתחלה ירד עליו כל האור בבת אחת", היא נזכרת ברגשות מעורבים בתקופה ההיא, "אחר כך הוא התמתן קצת, ואז לאט לאט חזר והתחזק יותר, בדרכו. כשהכרנו היינו פריקים, הוא היה עם ראסטות, וכל הקטע של חזרה בתשובה ממש לא היה חלק מהתסריט המתוכנן. בהתחלה חשבתי שזה יעבור לו", היא מודה, "אחר כך קצת התרככתי קצת והתחלתי לשמור מה שאני יכולה, רק כדי לשמח אותו, ואחרי שהבנתי שלא מדובר באפיזודה חולפת, אפילו כעסתי. הרגשתי שהוא אוהב את בורא עולם יותר מאשר אותי, וכיוון שלא הכרתי אז את בורא עולם בעצמי, לא הצלחתי אז לעשות את ההפרדה ולהבין מה זו אהבת ה'".
אבל כשה' יתברך חומל על יהודי ומקרב אותו אליו, בסופו של דבר הלב נפתח, והרחמים האלה לא פסחו גם על ענבר. "בשלב מסוים התחלתי לקלוט שיש שם משהו בתוך הדבר הזה, לאט לאט התחלתי ללמוד בעצמי, ומשם הכל היסטוריה" היא מסכמת את השלב הזה בחיים.
כשאני שואלת מה 'הדליק' אותם בברסלב, אליהו מסביר: "רבנו יכול להגיע לכל אחד ולדבר בשפה שלו. אין תנאי קבלה, עצם זה שאתה יהודי ויש לך רצון, אתה בסיפור. לרבנו יש את היכולת להגיע לאדם הכי רחוק, רק כי הוא ישראל. אני הייתי בעל עבירות גדול" הוא אומר בכנות, "ונסיעה אחת לר' נחמן הפכה לי את הראש והולידה בי רצון לקדושה. בלי דברי מוסר או הפחדות, זה נס גדול. ר' נחמן מצליח להגיע למקומות שאף אחד לא הגיע ולגרום לאנשים לרצות להיות יותר טובים. התחושה שהוא נותן היא שאם אתה יהודי – אז היהדות היא שלך, ואתה מוזמן".
ענבר בהחלט מסכימה עם מה שאליהו אומר, ולוקחת את הדברים גם למקום הנשי והפרקטי. "לרבנו יש עצות פשוטות שבאמת אפשר לקיים. יש לי תשובה לכל דבר בליקוטי מוהר"ן, ובתור אישה אני ממש צריכה את זה", היא משתפת. "אני מורידה את התורה למעשה, וזה עובד. למשל תורה רפ"ב, מה היינו עושים בלי זה עם כל הפילוג שיש לנו בארץ? לזכור שאנחנו לא יודעים על אף אחד מאיפה הוא הגיע ומה הוא עבר, זו מתנה גדולה שפותחת את הלב. אם רוצים משיח – זו הדרך", היא אומרת באופן חד משמעי, ומוסיפה מיד עוד נקודה חשובה בנושא השמחה. "ר' נחמן אומר שאם אתה בעצבות, תעשה מה שצריך כדי לצאת משם. אצלי זה יכול להיות גם סרטון סטנדאפ… אבל אם עשיתי את זה מתוך תודעה של קיום העצות של ר' נחמן, אז התקרבתי להשם על ידי עצות של הצדיק, שהוא הצינור שלי לעבודת השם".
מתכון מנצח ליישוב הדעת
משפחת שמואלי מתגוררת ביישוב כפר שמאי, סמוך ונראה לציון הרשב"י. זכינו ושניים מילדינו חברים של הילדים שלהם, וכשיצא לנו להיות אצלם בבית, לא היה אפשר לפספס את האוויר הזך של מירון ושל כל צדיקי הסביבה, יחד עם תחושה מיוחדת של יישוב הדעת ואיזון בין גשמיות לרוחניות ובין אורות לכלים. כשאני שואלת אותם מה הסוד והעצה שלהם, חשוב לענבר להדגיש שכל מה שהיא תגיד לא בא חלילה לפסול ולבקר אף אחד אחר. "קודם כל הרבה סייעתא דשמיא", היא נותנת הקדמה מתבקשת, "ומעבר לזה, אני חושבת שלשנינו יש נקודת אמת שאנחנו חותרים ללכת איתה. בעלי הוא ממש חדור מטרה. יש לו דרך ויש לו משמעת עצמית מאוד גבוהה ללכת בה. אחת העצות הגדולות של רבנו זה לוותר. וזה טוב גם לפרנסה וגם לזוגיות. בפרנסה זה יכול להישמע מוזר, מה לוויתור ולפרנסה? אבל הנקודה העמוקה היא שהוויתור והשחרור הם ביטוי של אמונה".
אליהו מצטרף ונותן גם את הצד המעשי בעבודת ה': "הקנאות על ההתבודדות זה המפתח העיקרי", הוא מסביר מנקודת מבטו את הבסיס להכל. "בעולם הזה יש הרבה תאוות, דמיונות וקשיים שעלולים להחליש, לבלבל ולהכניס לספקות וככה להפוך את החיים שלנו לברדק אחד גדול", הוא מציג תמונה עגומה של חיים ללא עבודה פנימית. "ומצד שני, היציאה לשדה בקביעות לשעה אחת ביום, חוק ולא יעבור – זו שעה שבה אני מברר את המחשבות והרצונות ומתפלל על החסרונות. זו שעה שיוצרת סוג של שבת בתוך החול, ושומרת על יישוב הדעת".
"כשיש לי התבודדות", הוא מסביר, "אני יודע שגם אם טעיתי בדרך, הטעות הזו תימשך מקסימום כמה שעות. כי אני מגיע לשדה, ושם יש לי שיקוף של המקום הפנימי שלי שמאפשר לי להתבונן על החיים שלי, להבין איפה אני לא מכוון, ולאט לאט להתחיל לתקן. מי שאין לו התבודדות – כל היום רץ ולא עוצר להתבונן איפה הוא בעולם".
בעולם מהיר שבו הרבה אנשים היו רוצים למצוא זמן להתבודדות או לכל קבלה טובה אחרת, אבל מרגישים שהם רחוקים משם שנות אור, מסקרן להבין איך בעלים של רשת עסקית כל כך גדולה מצליח למצוא את השעה הזו כל יום. "מה שעוזר לי להתמיד בהתבודדות, זו ההבנה שאו שאני מתבודד או שאני מת… אני מכיר את עצמי מספיק טוב כדי לדעת לאן אני יכול להגיע בלי הדבר הזה, אדם בלי שעה התבודדות לא מודע לעצמו מספיק, בטח אם הוא לא כל היום בתוך הקודש אלא גם מתערבב עם העולם, וזה דבר שאני לא יכול להרשות לעצמי. יש לי אחריות על הרבה דברים, על אישה, על בית, ילדים, על עסק. אם אני לא עושה מה שאני צריך, אני עלול לקלקל. זה כמו לקחת אחריות על פעילות גופנית. הגוף הולך ומתבלה, אבל מי שישקיע כל יום 20 דקות יצליח לשמור על הבריאות שלו לאורך זמן. רבנו אומר שמי שלא יודע לסבול קצת, יסבול הרבה. לסבול קצת זה המאמץ להשקיע ולהתמיד בשביל לקבל בסוף את התוצאות הרצויות בחיים. ולגבי הזמן, לבן איש חי יש עצה נפלאה: תקום שעה אחת קודם".
חומוס של מעלה
עם דיבורים כל כך חזקים בעבודת ה', אפשר להניח שהרעיון לפתוח חומוסיה הגיע מתוך רצון עמוק לתיקון עולם, אולי איזו ברכה של רב גדול או אפילו התגלות של צדיק בחלום. אבל אליהו ממהר לפנצ'ר לי את התאוריה. "אני מנסה בחיים שלי להיות כמו בול עץ במים", הוא נותן דימוי שמסביר את צורת החשיבה. "העץ לא בוחר לאן לנסוע, יש זרם שמוליך אותו, וכל פעם הוא יוצא במקום אחר וממשיך קדימה עם הזרם. לא בחרתי לפתוח חומוס ביקנעם כי רציתי להתעשר, או שהיה לי ברור שזה יעבוד, וגם לא היה לי שום חלום לתקן את העולם דרך חומוס. פשוט הייתי בחובות של מאות אלפי שקלים עם אישה וילדים בבית, בלי פרנסה, בלי כסף לאוכל, שכר דירה, חשמל או דלק. אז פתחתי עסק בתחום שאני מכיר, שיש לי בו ניסיון ושיהיה לי קל לתפעל אותו. חומוסיה, בהשוואה למסעדות אחרות, זה עסק יחסית קל לתפעול, כי יש הרבה פחות מוצרים. הסיפור כאן הוא ממש פרקטי. עבודה שהיא לא קשה, בשעות נוחות בלי לעבוד בשבת, כשהמטרה היא להביא הביתה פרנסה סבירה ולאט לאט להחזיר חובות בעזרת ה'". אבל ברסלבר הולך עם רבנו ועם ה' יתברך לכל מקום, וכמו שלימודי אמנות הלחימה החזירו את אליהו בתשובה למרות שלא זו הייתה מטרתם מלכתחילה, גם חומוס אליהו מייצר הרבה חיזוק בעבודת ה'.
יש לא מעט סיפורים על אנשי עסקים מפורסמים ומצליחים ברחבי העולם שהתחילו את דרכם כעניים מרודים, עברו דרך הרבה כישלונות והגיעו אל פסגות ההצלחה שלהם בזכות עבודה עמוקה על התודעה. אבל כאן אנחנו מדברים על 'מיינדסט עסקי' מסוג אחר לגמרי. בשתי מילים, לשיטה המנצחת הזו קוראים: אמונה וביטחון, ומשפחת שמואלי מאמצים אותה בחום לא רק בתחום הפרנסה אלא בכל האתגרים. "במהלך השנה", ענבר נותנת דוגמא להמחשה, "כל האזור שלנו ספג הרבה טילים והיו כאן פשוט ניסים גלויים. אפשר לדבר על דרך הטבע, על כיפת ברזל, אבל אי אפשר להתעלם מהניסים, ובכלל מהקריאה של ה' אלינו דרך המלחמה הזו. ה' רוצה שנזוז בנפש שלנו, שנהיה קצת יותר טובים כל אחד בנקודה שלו, ונבחר על מה למקד את המבט שלנו".
כשבוחרים למקד את המבט על הניסים שקורים, מזמנים מהם עוד ועוד. וכשאני שואלת מה הביא אותם לקפיצה הגדולה, יש להם הסבר מאוד פשוט. "רק נס, אין פה שאלה בכלל. כשאתה מסתכל מהצד, וזה בלי להפחית בכבודו של בעלי שיודע לעשות את העבודה", אומרת ענבר בחיוך, "בלי העצות של רבנו והשגחה צמודה של ה' יתברך, זה לא היה קורה". אליהו מרחיב את היריעה: "יש מלא חומוסיות טובות. אני לא יכול אפילו להגיד ששלי הכי טעים, טעם זה דבר אישי. יש הרבה ותיקים ומקצוענים, אבל אף אחד לא הגיע לדבר כזה. רואים פה מלמעלה השגחה ברורה מאוד, אי אפשר להסביר את זה בצורה אחרת".
כדי להבין עד כמה ההשגחה הרחיקה לכת, צריך להבין כמה אליהו היה רחוק מהעיסוק הזה מכל הבחינות. "בתחילת הדרך לא היה לי שום ידע וניסיון בהקמת וניהול עסקים. אני לא איש עסקים ולא איש קולינריה. כשאני בא לאכול", הוא ממחיש את העניין, "אני לא שם לב בכלל אם חסר מלח או לא, ואני גם לא איש של עסקים כי זה לא מדליק אותי ולא עושה לי את זה", הוא מסביר. "אין לי שם שום עניין. היום אני יודע לנהל עסק, אבל אז לא היה לי מושג מה עושים", וענבר מוסיפה בחיוך עוד פרט משמעותי לסיפור: "והוא גם לא כזה מת על חומוס"…
"אני הכי לא מתאים לפרופיל הזה, ובכל זאת זה קרה", הוא מספר. "לא כי אני מוכשר לזה, או כי אני יודע איך עושים את זה. פשוט ככה ה' רצה שיקרה. עשיתי טעויות מאוד קשות בהתחלה. אם נבחן את הטעויות שעשיתי בהתחלה, נראה שבדרך הטבע לא היה לזה שום סיכוי לשרוד אפילו יום אחד. זה התגלגל בצורה ניסית שאפילו לעצמי אני לא יכול להסביר מה קרה שם. אין פה שכל" הוא מסכם את השיטה, "רק אמונה בדרך".
אבל האמונה הזו לא נשארת רק בתודעה, אלא באה מבחינתם לגמרי במציאות. ענבר נזכרת בתקופה שבה היה קשה למצוא טחינה בכשרות הרצויה. "זו דוגמא קטנה של השתדלות. בעלי הולך מאד חזק עם האמת, בלי לעגל פינות. היינו יכולים לסגור את הסניף בגלל דבר כזה, וגם ברמת היושר מול הלקוחות. אין דבר כזה, למשל, לקנות שמן זית מהול כדי להרוויח יותר כסף. זו לא דווקא חשיבה עסקית, זו חשיבה יהודית. ללכת עם נקודת האמת והיושרה, בלי פשרות – זו היהדות", היא אומרת באופן חד משמעי, ואליהו מוסיף: "העבודה שלי היא להיות ראוי לשפע של ריבונו של עולם כל יום מחדש. אני יודע בידיעה פנימית שאם אני אזייף הכל יתפרק, כי אין פה מתנות, יש פה דרך".
לשמוע בן אדם שב"ה זכה להצלחה ושפע מדבר על אמונה וביטחון, זה יכול להישמע אולי חכמה קטנה, אבל אצל משפחת שמואלי תודעת השפע האלוקי הייתה דרך חיים גם בתקופות מאתגרות יותר. "גם כשהיו לנו חובות והמקרר היה ריק, לא חיינו בתודעה של צמצום. אליהו כל הזמן היה אומר לי: לא לחשוב כמו עכברים", ענבר נזכרת. "לחיות במוחין דגדלות גם כשאין לך כלים. זה לא אומר לקנות את מה שאתה לא יכול להרשות לעצמך כרגע. זה אומר רק להחליף את הסיפור שאתה מספר לעצמך". "אין עני אלא בדעת", אליהו מסביר, "התורה נתנה לנו דרך שמאפשרת לנו לא להתבלבל מהמציאות".
הילדים של אליהו וענבר יכולים לזכות במנת חומוס חינם בכל סניף שייכנסו אליו, אבל הם מעדיפים לשלם כמה שקלים ולהישאר אנונימיים. גם ענבר מעדיפה לספר שבעלה הוא בעל עסק עצמאי, בלי לפתוח יותר מדי. "אני תמיד יכולה להגיד 'כן, בעלי זה חומוס אליהו', ואז אקבל תשומת לב, אבל אני רוצה ומשתדלת לבוא לעולם מתוך מקום של ענווה, וזה לא קשור לכך שאני מאוד שמחה להיות אשתו ומאוד גאה בו".
"אני מבין אותם", אליהו מחייך. "כי לפעמים אנשים מבקשים ממני סלפי באמצע הסופר, וזה נראה לי טיפה הזוי. אני בסך הכל עושה חומוס, לא הצלתי נפש או עשיתי משהו משמעותי בעולם".
שליחות בלי כוונה
"לפני שהיה חומוס אליהו", הם נותנים קצת היסטוריה על קצה הצלחת, "היו בעיקר חומוסיות של ערבים, והיה קטע של חבר'ה לנסוע ביחד ולחפש את הכפר שבו נמצא החומוס שאומרים עליו שהוא הכי טעים. אנשים חיפשו משהו מאוד אותנטי שהרגישו שנמצא דווקא אצלם". למי שלא נכנס לכפרים ערביים, חומוס לא היה דבר כל כך זמין, ועם השנים, חוויית האותנטיות הזו עשתה העלאת ניצוצות רצינית, כולל כשרות מהודרת כמובן.
אליהו אמנם לא הקים את החומוס מתוך תחושת שליחות או חזון גדול, אבל הזדמנויות לשליחות נקרות בדרכנו בכל מקום, והוא בהחלט משתדל לנצל אותן. "בכל צומת שאני מגיע אליה, אני שואל את עצמי מה הכי נכון לעשות עכשיו ותוך כדי אני כמובן מתפלל לזכות לעשות קידוש ה', להפיץ את תורת רבנו בעולם, להכניס יהדות, להיות מועיל לעם ישראל ולבריאה. זה חלק מהתפילות שלי ברמה היומיומית. אני לא בא עם איזה דגל, אלא פשוט מנסה לחיות נכון לפי הערכים שאני לומד בהם בספרים.
"ה' נתן לנו כאן איזו שהיא במה", הוא אומר, "כמו שיש לכל אדם בעולם. לכל גננת, יועצת או בעל עסק יש במה בעולם הזה לפעול ממנה ולקרב דרכה. אם אדם מגיע לעבודה רק בתודעה של להביא כסף הביתה, הוא מבולבל. אבל אם הוא מגיע עם מחשבה שזכיתי בעוד יום להפיץ בו יהדות בצורה של דוגמה אישית, דיבורים מקרבים או עזרה ליהודים, אז זוכים לחיים חדשים כל יום מחדש. ואז אתה לא קם לעבודה כל בוקר כדי להחתים כרטיס, אלא בשביל לראות מה עוד אתה יכול לעשות היום לכבוד ה' יתברך בעולם. ובשביל לחיות בתודעה הזו", הוא מזכיר שוב את העיקר שהכל תלוי בו, "צריך התבודדות. להפסיק לרוץ כמו עכבר ולהגיע ליישוב הדעת".
בתחילת הדרך, מדף של ספרי ר' נחמן בכל סניף היה חלק מהחוזה של העסק. "בשלב מסוים הדרישה הזו ירדה מהחוזה", אליהו מצטער, "בטיפשותי לא התעקשתי על זה מספיק מול השותפים", אבל שלט גדול של "ואהבת לרעך כמוך" עדיין מקבל את פניהם של הסועדים בכל אחד מהסניפים. חוץ מזה שהוא פשוט מחמם ופותח את הלב ומזכיר לכל סועד מה התכלית, בחומוס אליהו זו גם אבן היסוד שממנה נובע כל מוסר העבודה. הבעל שם טוב אומר ש"הגשמיות של יהודי אחר זו הרוחניות שלך", ובחומוס אליהו האמרה הזו היא לגמרי חלק מהדנ"א העסקי. "עשר בשביל שתתעשר זה גם בנתינת שירות", ענבר אומרת. "להיות בתודעת שפע ולא להתקטנן על הפירור, זו תפיסה של יהודי. הפרנסה שלך קבועה מראש השנה עד ראש השנה, אז אל תהיה לחוץ. תיתן ליהודים וה' ייתן לך".
"המוטו שלי כבעל עסק זה ואהבת לרעך כמוך", אליהו מוסיף ומסביר את צורת החשיבה העסקית. "אני צריך לתת את המאה אחוז כי אני מחויב. אני רוצה לתת ללקוח את הכי טוב שאני יכול, כי הוא משלם ומצפה לתמורה, והמחויבות הזו נגזרת מתוך השקפה של ואהבת".
"בשנים הראשונות", ענבר נזכרת, "היה אפשר לראות שאנשים באים לאכול, אבל הם גם באים כי פשוט כיף להם. הם מקבלים משהו מעבר לאוכל, זה ממלא אותם מעבר לשובע של הגוף". "היו גם לקוחות קבועים", אליהו מוסיף, "שנוצר איתם קשר טוב ואז הזמנתי אותם לבוא איתי לאומן. חלקם לא היו קשורים ליהדות לפני כן, וככה נפתח להם גם קשר עם ריבונו של עולם".
אבל השליחות הבלתי מתוכננת של חומוס אליהו לא נעצרת כאן. יהודי הוא אור לגויים במהותו גם בלי להתכוון, והחומוס הישראלי האהוב מצא את דרכו גם מעבר לים. "לסניף הראשון, ביקנעם, היו מגיעים הרבה אנשי הייטק מרחבי העולם להיפגש עם עובדי החברות ששכנו אתנו ביחד באותו מתחם. הגיעו אלי לקוחות מקוריאה, יפן, ארצות הברית ועוד. ראיתי איך שהגויים האלה מתלהבים מהחומוס, ונודע לי שהם מבקשים מהשותפים שלהם בארץ לוודא שהפגישות העסקיות שלהם יהיו דווקא פה. הם חוו שם משהו, לא יודע אם זה בטעם או באווירה, אבל הם פשוט נדלקו. כשראיתי את זה, אמרתי שחומוס אליהו חייב להגיע גם לחו"ל, ואז צירפתי לחברה שותף שיש לו את היכולת הנדרשת לעניין, במטרה להפיץ את הבשורה גם לרחבי תבל".
כל הילדים בשולחן אחד
אליהו וענבר מכירים הרבה אנשים שהתחזקו בזכות שפתחו ספר ממדף ספרי הקודש באחד הסניפים, אבל אני מבקשת מהם סיפור שהוא מעבר להתחזקות 'סטנדרטית'. "פעם אחת הגיע איש עסקים מאחד הקיבוצים בסביבה, וכשהוא בא לשלם הוא ראה שאין עליו ארנק. באופן טבעי, כמו שנראה לי כל יהודי היה עושה, אמרתי לו: אחי שחרר, תאכל לבריאות ותבוא לשלם מחר מחרתיים. מבחינתי זה משהו שקורה מדי פעם, וב"ה התרגלתי לעשות את זה בשמחה, אבל בשבילו זו הייתה חוויה מיוחדת ומאוד חזקה. הוא חזר אחרי כמה זמן לשלם, כשהוא שמח ומודה על האמון. אחרי כמה שנים הוא חלה בסרטן לא עלינו, והרופאים העריכו שנשארה לו כחצי שנה לחיות. אשתו באה אליי לחומוס ואמרה לי: 'אתה זוכר את ההוא שהיה פה בלי הארנק?' אמרתי לה שהיו לי מאות כאלה אז אני לא ממש זוכר כל אחד, אבל מיד הבנתי שיש פה עניין אחר. היא אמרה לי שהוא חולה הרבה זמן, והוא מאוד ישמח שאבוא לבקר אותו. על פניו יכולתי לשאול מה לי ולו, אבל אמרתי: ה' שלח לי משימה, אז אני יוצא.
"סיימתי את יום העבודה ויצאתי אליו הביתה", אליהו משחזר. "זיהיתי את הפנים שלו למרות שלא נפגשנו כמה שנים, ונהיה לנו ערוץ פתוח של דיבור. התחלתי לבוא אליו פעמיים בשבוע, ועם הזמן והשיחות הוא החליט שהוא רוצה להתחיל להניח תפילין. היה מדובר ביהודי בן 60, קיבוצניק שמעולם לא היה קשור ליהדות, אבל כמובן אף פעם לא מאוחר. הבאתי לו טלית ותפילין, והייתי בא אליו הביתה ועוזר לו להתפלל. עברו כמה חודשים, וכשהוא היה על ערש דווי, אשתו באה לקרוא לי כדי להיפרד ממנו. ברוך ה', לפני שהוא נפטר זכינו לעשות כמה תיקונים, כמו שנהוג אצל חסידי ברסלב, שאני מאמין שיעזרו לו מאוד בעולם הבא", אליהו אומר בסיפוק ובהודיה על הזכות.
"מה שמביא את המוטו של 'ואהבת לרעך כמוך' לידי ביטוי, זה שעשינו מההתחלה שולחנות ארוכים מעורבבים. כשבן אדם מגיע, הוא לא יושב לאכול לבד בשולחן, כולם יושבים ביחד. אתה יכול לראות שולחן אחד עם אדם חרדי, נהג משאית, חייל חילוני, פאנקיסט, פריק – כולם יחד באותו שולחן. אחד אומר 'אחי תביא את המלח', אחד 'תביא את הקולה', זה שובר הרבה מהנפרדות שאנשים חיים בה פה בארץ וזה אחלה קטע" הוא אומר בסיפוק. "כולם מתערבבים, כולם יהודים, כולם מתוקים, לא משנה מאיפה הם באים ומה ההשקפה שלהם. כשאתה רואה את הערבוב הזה, אתה כבר לא רואה את התדמית של הבן אדם, את החייל, את החרדי, את הפריק ואת הפועל. אתה רואה את המהות, כולם נראים כמו ילדים חמודים שמשחקים ואוכלים ביחד בשולחן אחד, אין משמעות לבגד או לכיפה וכל הסיפור של הדמויות נופל.
"כתוב בגמרא", הוא אומר כדי להמחיש את מעלת העניין, "שאפילו אם כל עם ישראל עובדים עבודה זרה, מוחלים להם, למה? כי הם ביחד. אנחנו כמובן לא רוצים לעבוד עבודה זרה משום סוג, אבל המשפט הזה מספיק חריף כדי להבהיר לנו מה באמת הכי חשוב אצל ריבונו של עולם. אז כשאנחנו מצליחים לייצר את האחדות הזו, לא משנה אם זה בגדול או בקטן, זה בוודאי עושה לו נחת רוח גדולה".
לתגובות ולסיפורים שלכם: [email protected]
