על הניסים ועל הנפלאות

על הניסים ועל הנפלאות

ב"ה
למערכת קרוב אליך,
שלום וברכה
אתחיל בווידוי אישי: את הגיליון שלכם, אני קוראת מדי שבת מהמילה הראשונה ועד האחרונה (מדלגת רק על הפרסומות…). בגיליון של פרשת וירא קראתי את הסיפורים המדהימים שאנשים סיפרו על הניסיונות בהם עמדו לפני ואחרי הולדת ילדיהם. אשמח מאוד לשתף בנס גדול מאוד שקרה לנו, לפני בדיוק עשר שנים, בימים אלו ממש.
מצרפת לכם את הסיפור. בכ"ג בחשוון תשס"ח אובחנה בתנו עטרת כחולה בעקבות פגיעת "החיידק הטורף". שבועיים לאחר מכן היא שוחררה הביתה, מוגדרת כ"נס רפואי". עברו עלינו ימים מאוד קשים, ארוכים ומטלטלים רגשית באותה תקופה. כחודש לאחר ששבנו הביתה ניסיתי לכתוב את סיפור הנס. הסיפור שכתבתי בזמנו היה לא מסודר ולא מאורגן וחסרו בו פרטים רבים, אותם בחרתי שלא לספר באותם הימים. שנתיים לאחר מכן, לקחתי את סיפור הגלם הראשוני והוספתי עליו פרטים שאז בחרתי שלא לספר, והיום אני מבינה כי הם חשובים לקבלת תמונה שלמה. הסיפור המשוחזר לפניכם. תודה
ושנזכה לגאולה מלאה בקרוב ממש!
אביגל כהן,
כוכב השחר

בתנו עטרת נולדה לפני 4 שנים בט' בתשרי, ערב יום הכיפורים, לכן קיבלה שם כל כך גדול וחזק, שם שמכתיר את הקדוש ברוך הוא, "עטרת".
מיום הולדתה ועד לפני כחודש וחצי הייתה ברוך השם ילדה בריאה לחלוטין. ביום שלישי לפני כחודש וחצי היו לה חום והקאות שאובחנו כווירוס. בבוקר יום שני שלאחר מכן נראה היה לי שמצבה הוחמר. מדידת חום הראתה שיש לה 40.2 מעלות חום. לאחר התייעצות נסענו איתה לטר"ם", שם נבדקה בבדיקות שגרתיות. הייתה לי הרגשה לא טובה וביקשתי מהרופא שיבדוק קשיות עורף, כדי לשלול דלקת קרום המוח. הוא סרב. חזרתי על בקשתי והוא סרב בשנית ושלח אותנו הביתה. בבית עטרת הרגישה מאוד לא טוב והלכה לישון. בערב הופיעו על פניה שטפי דם שלא הכרנו. מתוך בורות חשבנו שזה בגלל חום גבוה, נתנו לה אקמול והשכבנו אותה לישון. בבוקר היה כבר כל גופה מכוסה שטפי דם. לאחר התייעצות טלפונית עם ד"ר מתי ארליכמן, שהיה אז רופא המשפחה שלנו, נסענו למיון ילדים בשערי צדק.
לפני שנכנסנו חשבנו שנחכה עוד כמה שעות עד שנטופל.
נכנסתי עם עטרת למיון ילדים.
אחות בשם תקווה שראתה אותנו קלטה מיד את מצבה של עטרת, לקחה אותה ורצה איתה לחדר טיפולים עוד לפני שנרשמנו בקבלה. תוך שניות היה החדר מלא מפה לפה ברופאים ואחיות. כולם חבשו על פניהם מסיכות בד ועטו כפפות על ידיהם. התחילו לחבר את עטרת לאין ספור מכשירים ועירויים.
אחד הרופאים ניגש ואמר לנו שהמצב אינו טוב. לעטרת אין הרבה סיכויים לחיות יותר מ-24 שעות, כיוון שפגע בה חיידק טורף האלים ביותר (מנינגוקוקוס). הוא הוסיף שהסיכוי להחלמה במצב בו היא הגיעה שואף לאפס.
(חיידק המנינגוקוקוס תוקף 3 מתוך 100,000 אנשים בממוצע. הוא פוגע באברים כמו לב, ראות, אוזניים, מפרקים, מעי וכליות, לאחר מכן יוצר דלקת קרום המוח ומביא לקריסת מערכות מהירה ביותר. לקינוח הוא יוצא בצורת שטפי דם, כך שלאחר שהכתמים יצאו זה לרוב עניין של כמה שעות עד שהחולה הולך לעולמו ל"ע.)
קשה לתאר את תחושותינו אז. לא העלינו על דעתנו שבתנו האהובה נמצאת במצב כל כך קשה. הוציאו אותנו מהמיון, ישבנו בחוץ ובכינו כפי שלא בכינו מעולם. ואז קרה לי משהו שאני מתקשה מאוד להסביר. פתאום הרגשתי תחושה מאוד חזקה של אמונה פשוטה ותמימה ואמרתי לאלדד: "לרופא יש את הידע הרפואי והוא חייב למסור לנו אותו. לנו יש את ריבונו של עולם, שהוא קובע מי יחיה ומי ימות, והקדוש ברוך הוא, שהוא זה שנתן את המחלה הוא היחיד שיכול להסיר אותה. אני בטוחה", הוספתי, "ב-100 אחוזים, ולא רק ב99.9, שעטרת תבריא ותחזור להיות אותה ילדה מקסימה כפי שהייתה".
מאותו רגע הרגשנו תחושה גדולה של כוח ועוצמה ולא הפסקנו לרגע להתפלל ולקרוא תהילים. כמו כן העברנו הודעות לאנשים שונים בבקשה שיתפללו עליה.
כפי שהסתבר מאוחר יותר, התפילות אכן התקבלו.
עטרת טופלה בידי צוות רופאים מקצועי, מיומן ומסור ביותר שעשו עבודה נאמנה. היא אושפזה במחלקת טיפול נמרץ ילדים, מורדמת ומונשמת, מחוברת לאין ספור מכשירים, כשרופא ואחות צמודים אליה 24 שעות ביממה ובודקים אותה כמעט ללא הפסקה.
ביום רביעי בלילה, לאחר שעברו למעלה מ-24 שעות מאז אשפוזה, בא רופא עיניים והרחיב לעטרת את אישוני עיניה על מנת לבדוק את המוח בדרך זו. מה שהוא ראה לא מצא חן בעיניו. הרופאה המטפלת שלנו, מנהלת מחלקת טיפול נמרץ ילדים, ד"ר שרית שחרור־קרני הייתה כבר לבושה בבגדיה, כשהיא מתכוונת לצאת. מה שהוא אמר לה גרם לה לחזור וללבוש מחדש את מדיה, לקרוא למספר רופאים נוספים ולהוריד את מיטתה של עטרת לחדר שבו מתבצעות בדיקות .c.t הרופאים יצאו מחדר הבדיקה בפנים מאוד חמורות ודיווחו לנו על שטפי דם ובצקות שנמצאות עכשיו במוחה של עטרת. בצקות ושטפי דם לא עוברים מעצמם ולרפואה אין פתרון לכך. הממצאים האלו היו לפי דברי הרופאים סימן מאוד לא טוב לגבי סיכוייה להישאר בחיים, וגם אם היא כן תחיה, לדבריהם צפויה לה כנראה פגיעה מוחית.
באותם רגעים נכחו איתנו בחדר כמה חברים. לכולם היו דמעות בעיניים. אחת מחברותיי שנכחו שם סיפרה לי כמה שבועות לאחר ששבנו הביתה, שכשראיתי אותם בוכים עמדתי מול כולם ואמרתי: "תפסיקו לבכות, תתפללו!!" תגובה כזו מאוד לא אופיינית לי, כמו הרבה תגובות לא אופייניות שהיו לי במהלך כל המחלה.
תוצאות בדיקת ה- .c.t הראו לנו באופן חד משמעי עד כמה החיידק הטורף פגע בה קשות, ועד כמה חייה תלויים מנגד ממש כחוט השערה. כשהגיעו התוצאות השעה הייתה מאוד מאוחרת בלילה. למרות השעה החלטנו לנסות ולהגיע לרב מרדכי אליהו זצוק"ל כדי שיברך אותה וידריך אותנו כיצד להמשיך לפעול. קשר טלפוני לא הצלחנו ליצור, ופנינו לגיסי שהיה מאוד מקורב לרב זצוק"ל וביקשנו שישיג קשר עם הרב עבורנו. בגלל השעה המאוחרת יצר גיסי את הקשר דרך בן הרב, שלמה. ביקשנו לשאול את הרב גם האם יש צורך להחליף את שמה. תשובתו הייתה חד משמעית: לא. שמה הוא שם חזק. הרב הורה לנו לערוך לה ליד מיטתה פדיון נפש ופדיון כפרות. בעלי קיבל מהרב הסבר מפורט איך לערוך טקס זה, ועשה בדיוק כפי שהורה הרב.
באותו ערב בעלי אלדד נשאר לישון איתה ואני נסעתי הביתה.
בבוקר כשנכנסתי למטבח ראיתי על המקרר פתק ששמתי עליו כמעט שנתיים קודם. בפתק היה מספר טלפון של רב. את הפתק נתנה לי חברה שנתיים קודם לכן, לאחר שסיפרה לי על חברה שלה שהייתה עקרה 10 שנים והלכה לקבר הרשב"י להתפלל. כשיצאה משם פגש אותה רב צעיר ששמו הרב אליהו בן־טובים ושאל אותה: "באת להתפלל על פרי בטן?" "כן", היא ענתה. הרב בירך אותה ואמר לה: "תוך 9 חודשים תזמיני אותי לברית". אתמול, כך סיפרה השכנה, הייתה הברית. הסיפור מאוד הרשים אותי בזמנו וביקשתי שתשיג לי את מספר הטלפון של הרב בן־טובים. "שיהיה בבית", כך אמרתי לה.
שנתיים היה אותו הפתק על המקרר ובאותו בוקר הבנתי למה. התקשרתי לרב. על הפתק היה כתוב "לנסות עד שתופסים. קשה לתפוס". בצלצול הראשון הרב ענה לי. סיפרתי לו שלבתי יש חיידק טורף, שהרופאים לא נתנו לה אפילו 24 שעות לחיות כשהגיעה לבית החולים, ושמוחה מלא בבצקות ושטפי דם. הרב כתב כל מה שסיפרתי לו והקריא לי את מה שכתב. הופתעתי מאוד שהוא הוסיף והקריא פרטים עליה שלא מסרתי לו, כמו העובדה שהיא בת 4. הרב אמר לי : "תראי, אין מקרה. בדיוק היום אנחנו עושים סיום למשנה הברורה בקבר האר"י בצפת. נבקש שם רחמים עליה". כשהרב אמר את המילים האלה עברה צמרמורת בכל גופי. מולי, בארון הספרים עמדה בין השאר, כמובן, המשנה ברורה, אבל על הקיר שליד אותו ארון תלוי מכתב שכתב החפץ חיים זצ"ל (בעל המשנה ברורה) לאחות סבתי' שהייתה בת משפחתו עם איחולי ברכות לרגל אירוסיה.
"הרב", אמרתי לו, "לחפץ חיים (בעל המשנה ברורה), הייתה אחות בשם חנה שהייתה אשתו של ר' אריה זליג לייב גלברט. אני דור חמישי מאותה אחות. הרב, בבקשה, כשאתם עושים את הסיום, תפנה לחפץ חיים ותבקש ממנו שיגש לפני כיסא הכבוד ויבקש רחמים על בתי. תגיד לו שהילדה הזו, עטרת בת אביגל, היא נינה של מרים גלברט, בבקשה שיתפלל עליה!!!"
הרב שהזדעזע גם הוא הבטיח לי שכך ייעשה.
למחרת, ביום שישי, הגיע רופא העיניים כדי לערוך שנית את הבדיקה. מה שהוא ראה הקפיץ אותו והוא הלך לדווח לד"ר שחרור־קרני. הם הורידו שנית את מיטתה לחדר ה-.C.T אני חיכיתי בחוץ והיה נדמה לי כאילו עברו שעתיים לפחות מאז שנכנסו לבדיקה ועד שיצאו. כשהרופאים יצאו מהחדר הזה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי חיוך על פניהם. "אין לנו הסבר רפואי למה שקרה, אבל כל הבצקות ושטפי הדם נעלמו".
"אין הסבר רפואי" היה משפט ששמענו הרבה באותם ימים.

בתחילת השבוע הבא החליטו להתחיל ולהוריד את המינונים של ההרדמה ולנסות להעירה. תוך כ-24 שעות היא התעוררה. היא הייתה חלשה מאוד, אבל בגלל הצורך במיטות בטיפול נמרץ היא הורדה למחלקת ילדים ואז עברו עליה 48 שעות קשות ביותר: גופה היה רפוי לגמרי, ללא כל שריר שעובד. בנוסף לכך היא הקיאה ושלשלה כמעט ללא הפסקה, היא כמעט ולא הסכימה לשום קרבה לאף אחד, לא הייתה לה שום תקשורת איתנו, לא מילולית ולא גופנית. היו לה תגובות מאוד מוזרות. היא לא הפסיקה לנהום ולהשמיע קולות מוזרים, ללא כל מילה ברורה, במשך יותר מ-48 שעות. באותן שעות היו לה רק שני קטעי שינה קצרים של כ-45 דקות בלבד. אז באו אלינו הרופאים ואמרו: "יש לה כנראה נזק מוחי". אני לא הייתי מוכנה לקבל את הפרשנות הזו וחזרתי ואמרתי – למרות שזה היה נראה אז פשוט מגוחך – שה' יעזור והיא תחזור לעצמה, שהיא תהיה בסדר, שהנס רק התחיל והוא עוד ימשיך.
באותן 24 שעות היו שני סימנים שנתנו לי תקווה. הראשון היה כשהגיעה הגננת שלה לביקור, ולמרות הנהימות העזות שלה היא החזיקה אותה על הידיים והתחילה לשיר לה שיר שהם למדו בגן. כשעטרת שמעה את השיר היא הפסיקה את הקולות והקשיבה. אני ראיתי בזה סימן מעודד. היא מזהה. מקרה שני היה בבוקר. כשעטרת שכבה במיטה, נוהמת בקולי קולות ואינה מניחה לאף אחד להתקרב אליה, נכנס ד"ר ארליכמן לחדר. כשהוא ראה אותה כך הוא נזף בה "עטרת! מה את עושה!" היא השתתקה לרגע, הסתכלה עליו ופשוט פרצה בצחוק. "היא מזהה אותו והיא תהיה בסדר", כך אמרתי. אבל המציאות הייתה קשה מאוד באותם הימים, והרופאים לא הותירו לנו תקווה בנוגע לסיכויים לאי־פגיעה מוחית. "יש כנראה פגיעה", כך אמרו לנו.
לאחר שלא ישנתי יותר מ-48 שעות רצופות חזרתי הביתה – ישר אל משפחת עוז היקרה, שכל ילדיי גרו אצלם באותה תקופה, וסיפרתי על מצבה. באותם רגעים הרשיתי לעצמי לבכות. למרות שהייתה אמונה גדולה, הכאב על הסבל של הבת היה קשה מנשוא. תוך כ-5 דקות עשתה נעמי ידידתנו כמה טלפונים ואספה 12 נשים. ישבנו יחד וקראנו את התהלים המחולק. לאחר מכן עשינו "סעודת אמנים": ברכנו על מזונות, גפן, עץ, אדמה ושהכל (מג"ע א"ש), כשכל אחת מברכת לחוד וכולן עונות "אמן". לאחר מכן קראתי את "נשמת כל חי". קיבלתי על עצמי לקרוא שוב את 'נשמת' בפני 10 נשים כשהכל יהיה בסדר. אני חייבת לספר שהרגשתי עוצמה מאוד חזקה בתפילה זו. הרגשתי את לבן של כל הנשים המדהימות שהיו שם איתי. כשהלכתי הביתה הדלקתי נר לרבי מאיר בעל הנס ואז פניתי לריבונו של עולם ואמרתי לו במילים פשוטות שלי: "ריבונו של עולם, אני את שלי עשיתי. תעשה בבקשה את שלך".
למחרת בבוקר אלדד התקשר אליי ואמר לי: "אביגל, קרה נס. עטרת נרדמה בסביבות השעה 20:00 והתעוררה ב-22:00. כשהיא התעוררה היא התחילה לדבר, ולא סתם לדבר אלא לספר על הקדוש ברוך הוא". מבחינתי אז, אפילו העובדה שהיא נרדמה הייתה נס. אלדד הוסיף וסיפר: "עטרת אמרה לי: 'אבא, אתה יודע, יש רק ה' אחד, והוא שקוף ולא בצבע כחול (כפי שחשבה עד אז), לא רואים אותו, והוא נמצא בכל מקום והוא אוהב אותי ושומר עליי'. כך בדיוק היא אמרה. היא ישנה כל הלילה", אמר אלדד, "והיא רוצה לדבר איתך…" שאלתי אותה: "עטרת, מה שלומך?" והיא ענתה לי, מאוד בלחש ובקושי, אבל ענתה: "ברוך ה'".
קשה לתאר את התחושות שחשתי באותו רגע. חשתי באופן המוחשי ביותר כמה שהקב"ה שומע תפילה. הרגשתי שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו "יושב" על מיטתה של עטרת, אוחז בידה ומלטף את ראשה. לא פחות.
כשהגעתי אליה באותו בוקר אמרתי איתה יחד: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". הרגשתי ממש צמרמורות חזקות מעוצמת המילים שפתאום הפכו מוחשיות כל כך.
מאותו בוקר החל שיפור במצבה ותוך שבוע שוחררנו, כשהמשך הטיפול אמור להיעשות מהבית (בעיקר פיזיותרפיה) שכן היא עדיין לא עמדה והלכה והתקשתה מאוד לשבת. שבועיים לאחר מכן היא הצליחה אפילו לעלות במדרגות.
תוך כדי האשפוז ואחריו קרו לנו כל כך הרבה ניסי־ניסים, שהטוב שברופאים לא יכול להסביר אלא בעזרת ההסבר הפשוט והאמיתי ביותר – ה' שומע תפילה. ה' עוזר ועושה ניסים. התפילות הרבות שהתפללו עליה גדולי תורה, תושבי וילדי כוכב השחר ובכל הארץ וגם מחוצה לה, השיבו לה את חייה.
אנו חייבים להודות בראש ובראשונה לבורא עולם על הרחמים הגדולים שריחם על עטרת והוציאה ממש מגיא צלמוות, על שנתן בנו את הכוחות להתמודד עם הניסיון הקשה הזה, ונתן לרופאים כוחות ויכולות להיות שליחים נאמנים ושלח להם את מלאכו הטוב שיסייע בעדם.

תודה לרופאים:
ד"ר מתי ארליכמן, המלאך הטוב, שהיה אצלנו כל יום, לפחות 3-4 פעמים, נכנס אליה, התעדכן לפרטי פרטים, ניסה להרגיע ולעודד אותנו בעזרת חוש ההומור שלו ונתן לנו תחושה של אופטימיות ושאנו בידיים טובות.
לד"ר שרית שחרור, רופאה מדהימה, מנהלת מחלקת טיפול נמרץ ילדים. אישה מקסימה, מסורה ומקצועית ביותר המנהלת את היחידה והצוות במיומנות ניהולית נדירה, שהייתה סבלנית ובעלת אורך רוח להסביר, לעודד ולחזק את רוחנו, ומאידך הבהירה לנו את חומרת המצב. היא עשתה עם עטרת ימים ולילות אף בזמן שהייתה אמורה להיות בביתה. אי אפשר היה שלא לחוש את השמחה האמיתית שחשה כשראתה את עטרת בריאה.
ד"ר רומן בס, יד ימינה של ד"ר שרית. רופא מקצועי מסור, רגיש, אנושי ומיומן ביותר, שבמקצועיות רבה ידע להנחות את הרופאים והאחיות, ולהסביר בכל פעם שביקשנו לדעת את מצבה ומה נעשה בטיפול. ראינו דמעות בעיניו של הרופא הוותיק כשבאנו עם עטרת, הולכת על רגליה, מספר שבועות לאחר שהשתחררה כדי לומר תודה.
האחות המקסימה, תקווה, שרק העיפה בה מבט במיון ומיד זיהתה במה מדובר, התחילה לטפל בה והזעיקה את כל הצוות תוך שניות מעטות.
צוות האחיות של טיפול נמרץ ילדים שטיפלו במסירות רבה וידעו גם איך להרגיע, לעודד ולסייע.
ד"ר אורי מימון, שניצח עם אנשי צוותו במיומנות, מקצועיות ובמהירות על קבלתה במיון ועל הטיפול הראשוני בה. ד"ר מימון קיבל אותה במחלקת ילדים כשהורדה ממחלקת טיפול נמרץ.
ד"ר יחיאל שלזינגר, מנהל היחידה למחלות זיהומיות, שהגיע מספר פעמים להנחות ולייעץ ולהסביר לנו על החיידק.
ד"ר יובל, נוירולוג הילדים, שבדק אותה אין ספור פעמים.
תמרה בן שחר, הפיזיותרפיסטית שעזרה לעטרת לשוב ולעמוד על רגליה וללכת מחדש.
הליצן הרפואי הרגיש והמדהים כל כך, שהצליח להעלות חיוך על שפתיה, ד"ר סבבה החמוד.
תודה מיוחדת להורינו, אחינו ואחיותינו והדודים המקסימים שהיו איתנו ותמכו בנו לאורך כל הדרך.

ובישוב גומל החסדים שלנו:
קודם כל תודה גדולה מעומק הלב למשפחת עוז, שכל ילדינו גרו והתפנקו אצלם במשך כל השבועיים האלה, הרגישו שם כל כך טוב עד שכמעט ולא רצו לחזור הביתה. גם אנחנו הרגשנו מאד בנוח להישאר בבית הרפואה ולא לדאוג, כי ידענו שטוב לילדים ושהם בידיים הכי טובות שיש.
לשכנות המקסימות אביגל נימני, אסנת וטליה שמח ומירב עייני שטיפלו בביתנו כל כך יפה וניקו לי אפילו את המקרר והקרמיקות במטבח.
לאסתר קישיק כהן שארגנה אין ספור מפגשים לאמירת תהילים וברכות שעזרו כל כך.
לכל הילדים, הנשים הצדקניות וכל ציבור המתפללים שהוסיפו ברכות בתפילות מדי יום ביומו.
לאפרת שניידר על שפעמיים ארגנה נשים להפרשת חלה.
למשמרות של 24 שעות תפילות רצופות.
לכל מי שהעביר את שמה לתפילה בארץ, ואף מעבר לים.
לכל הנשים המקסימות ששלחו מטעמים בתקופת שהותנו בבית הרפואה וגם כשכבר חזרנו הביתה.
לכל הציבור הגדול, שהזדהה איתנו, ביקר בבית הרפואה, התפלל בלי סוף, התקשר לשאול לשלומנו ולאלה שהתעניינו ולא התקשרו כיוון שחשו שהם מפריעים, אבל לבם היה איתנו וחשנו אותו.
אין סוף תודות לכולם!!!
עטרת, אלדד ואביגל כהן
כוכב השחר (=561, בגימטריה "גמילות חסד")

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן