בס"ד

על חומותייך הפקדתי שומרות

על חומותייך הפקדתי שומרות

סיורנו מתחיל בעיר דוד, שם מתגוררת אפרת חלמיש. ליתר דיוק, היא גרה עם בעלה, הרב חן, ועם תשעת ילדיה (חלקם כבר התחתנו וגרים גם הם בעיר דוד) באחד הבתים המרשימים והעתיקים בעיר דוד – "בית מיוחס".
כבר עשרים וארבע שנה ("וחצי", היא מדייקת) שהם פה. "אנחנו כאן עוד מהגרעין הראשוני, כשעוד כלל לא היתה התיישבות בעיר דוד, ואיש לא שמע על המקום הזה. הגעתי מהרצליה, בה גדלתי כשהחלה האינתיפדה הראשונה. באותם ימים המקום היה סגור ומסוגר, ואיש לא יכול היה להגיע לביקור בעיר דוד. גם לימוד התנ"ך היה אז מנותק מהשטח. הסיורים והחפירות הארכיאולוגיות שמחברות אותנו חזק לעבר לא היו נפוצים כמו היום. הגענו כזוג צעיר עם ילדה כדי לעשות 'מילואים', כלומר לחזק את המקום לשבוע־שבועיים. הציפייה היתה שאחר כך תבואנה משפחות גדולות לגור כאן, אך השבוע הזה התארך לנצח…".

מדרגות. מדרגות
בניגוד להתנחלויות מבודדות הרחוקות ממרכזי החיים, עיר דוד היא מקום קסום השוכן בלב העיר. "מצד אחד, השכונה נמצאת דקות ספורות ממרכז העיר הסואן, ומצד שני זה כפר עם עיזים, חמורים וסוסים, ויש כאן חיי קהילה בדומה לכל ישוב אחר". אוכלוסיית השכונה מעורבת – יהודים וערבים יחד. חלמיש טוענת שלרוב אין חיכוכים, והתושבים משתדלים לחיות בשלום. "הסטטיסטיקה אומרת שבכל מקום, שבעים אחוזים מהשכנים מסוכסכים. אנחנו אולי לא החברים הכי טובים, אבל לא מסוכסכים".
אחת הבעיות המרכזיות של החיים בעיר דוד היא התנאים הטופוגרפיים. בשל העובדה שהישוב בנוי על צלע הר, השכונה מורכבת ממתחמים מבודדים יחסית זה מזה, ורוב התנועה בשכונה ואליה נעשית באמצעות מדרגות רבות מספור. התנועה היא בעיקר רגלית , ומצריכה כושר פיזי לא קטן. "בישוב רגיל אמא יוצאת אחר הצהריים עם עגלה וילדים למגרש המשחקים. כאן, בגלל המדרגות, קשה להגיע לגינה, לכן אין כל כך עגלות. אין גם מכולת, מרפאה או טיפת חלב". בסך הכל גרות כיום בעיר דוד כמאה משפחות, ועוד היד נטויה. את השכונה מנהלת עמותת אלע"ד (אל עיר דוד), שאחראית גם על מתחם החפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד – מתחם בו התגלו בשנים האחרונות ממצאים נדירים כמו הארמון שיתכן שהיה ארמונו של דוד המלך, כתובות עם שמות מלכי בית דוד ואישים מתקופת ירמיהו הנביא, ועוד. העבר חי ונושם מול הבית.


שכנים לשכינה
"בית מיוחס" בו מתגוררת משפחת חלמיש הוא באמת בית מיוחס. הוא נבנה על ידי ר' רחמים נתן מיוחס בשנת תרל"ג (1873), במקביל לבניית השכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים. משפחת מיוחס התגוררה אז בעיר העתיקה, אולם עיסוקו של האב כשוחט אילץ אותו לצאת אל מחוץ לחומות, שם שכן בית המטבחיים העירוני. כדי שהבשר יגיע בבוקר לחנויות היה צורך להתחיל בעבודה בשעה מוקדמת מאוד, בזמן ששערי ירושלים היו עדיין נעולים – אין יוצא ואין בא. וכך החליט ר' מיוחס להקים את ביתו בנוף ההיסטורי של עיר דוד.
"המקום שאני הכי אוהבת בשכונה זה הבית שלי, לו קראנו 'חן המקום'. יש לו באמת חן מיוחד, ואנחנו מאמינים שהקשר למקום הוא לא רק שלנו. אני מארחת לאורך השנים הרבה קבוצות ואנשים כדי לתת את החיבור המיוחד למקום הזה, ללב האומה. אני אוהבת גם ללכת לשכנים בכפר התימנים כדי לצפות משם על עיר דוד, ולראות משם איך המילים 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים' מתגשמות בפועל. בכל יום הקדוש ברוך הוא חוזר עוד קצת לציון, ואין מרגש יותר מאשר לראות בטוב ירושלים".
"אנחנו מרגישים את הזכות להיות שכנים לשכינה, זה לא מתכהה אלא רק מתחזק מיום ליום. בשנים הראשונות זה היה יותר מאבק הישרדות טכני, אך היום, ברוך השם, אנו יודעים להתעלות מעליו. זו לא זכות פרטית שלנו כאנשים יחידים, אלא זכות שאנחנו זוכים לממש עבור כל עם ישראל. ברור לנו שזה מחבר אותנו אל שרשרת הדורות, וכשילדיי תקועים בפקק אני אומרת להם, שסבא של סבא היה מוכר את חייו כדי לזכות לעמוד בפקק כזה בירושלים".
מזוזות מגוש קטיף
מעיר דוד אנו עוברים מרחק אוירי קצר, אל הרובע המוסלמי בעיר העתיקה. שם, בחצר ויטנברג, התנהלו חייה של משפחת לביא עד לרצח הנורא של הרב נחמיה הי"ד על ידי מחבל ערבי בחג הסוכות האחרון, כשירד לסייע לאישה יהודיה שנדקרה. נטע לביא, אלמנתו של הרב נחמיה, מספרת על זכרונות נעימים מהחצר. "זה המקום שאני הכי אוהבת בירושלים", מספרת לביא. "החצר נקנתה לפני מאה שלושים שנה על ידי ר' משה ויטנברג, יהודי שעלה ערירי לארץ, ורצה להשאיר לו שם בירושלים. גרנו שם שמונה משפחות, במשך כחמש עשרה שנה, ועד היום זה המקום שאני הכי קשורה אליו". אפשר להרגיש את האהבה לעיר בכל מילה של לביא, ואני מחפש את הקשר שלה לירושלים. "נולדתי בבאר שבע, אך אימי ירושלמית. כשהיינו נוסעים לסבא וסבתא נוצר קשר עמוק לעיר, ולאחר שסיימתי שירות לאומי 'נדבקתי' בחיידק של ירושלים". לאחר שהתארסה עם נחמיה, הגישו השניים בקשה להתגורר בעיר העתיקה. מסתבר שכמות הדירות המוצעות בעיר העתיקה קטנה בהרבה ממספר המעוניינים לגור שם, ולכן יש להגיש בקשה לעמותת "עטרת כהנים" שמנהלת את תחלופת המגורים. רוב האוכלוסייה היהודית בעיר העתיקה מתגוררת ברובע היהודי– כארבעת אלפים תושבים, אך מסתבר שישנה נוכחות חזקה גם ברובע המוסלמי – כאלף יהודים, ממש ישוב שלם.
"לאחר שהתחתנו עברנו לגור ברובע המוסלמי בדירת חדר. גרנו שם עד שהיינו עם ארבעה ילדים, והכל באותו חדר! אתה יכול לתאר לעצמך כמה שזה היה לא פשוט. בשלב מאוחר, הבית הצמוד אלינו נגאל על ידי העמותה, ואז התרחבנו – שברנו את הקירות החוצצים בין הדירות וזכינו לבית גדול ורחב ידיים, עם שישה חלונות לכיוון רחוב הגיא, אשר מחבר בין שער שכם לכותל. זו אחת הדירות היפות והגדולות שבעיר העתיקה. כל זה קרה שבועיים אחרי הגירוש מגוש קטיף, והמזוזות שקבענו בחלק החדש היו מזוזות שהוסרו מבית של משפחה שזה עתה נעקרה. קביעת המזוזה היתה מהולה בדמעות עצב ושמחה גם יחד, הרגשנו ממש איך מתקיים בנו הפסוק מישעיהו 'כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם, ובירושלם תנוחמו'".
שותפים למאמץ ערכי
החיים ברובע המוסלמי אינם קלים. הכניסה והיציאה מהבתים נעשית בליווי בטחוני, וצריך להזמין מאבטחים בכל יציאה מהבית. הבתים ברובם קטנים וצפופים, הבנייה ישנה שדורשת המון תחזוקה, תנאי החיים פשוטים. גם כאן אין אפשרות להגיע עם רכב עד הבית, כי מגרש החנייה הקרוב נמצא במרחק כעשרים דקות הליכה. פירוש הדבר שאת הקניות, הציוד והילדים הישנים יש לסחוב על הידיים למרחקים, לאורך רחובות העיר העתיקה. "מדובר במשפחות ברוכות ילדים, וזה אחד החלקים המאתגרים, שדורשים מסירות לעניין. האנשים שבאים לחיות כאן לא מחפשים נוחיות ולא שואלים מה יהיה טוב לי ונוח לי, אלא באים ממקום אידיאליסטי. התושבים מאמינים שירושלים שייכת לעם ישראל ומוכנים למסור נפש כדי לגור בעיר העתיקה. רמת החיים הפשוטה חיברה אותנו ויצרה רקמה של אנשים ששותפים למאמץ ערכי, ולא מחפשים חיים נהנתניים".

איך הקשר עם השכנים הערבים?
"תלוי עם מי. יש שכנים נחמדים שיצרנו אתם קשר נעים וחביב. ויש כאלה שלאורך כל הדרך דאגו להפגין שנאה בצורה גלויה. כמובן שידענו לזהות מי כזה ומי כזה. עם השנים, הקשרים החיוביים הלכו והתמעטו והקשרים השליליים הלכו והתגברו, בין היתר כתוצאה מהסתה שקיימת בעולם הערבי. ראינו את השינוי ברחוב, וחשנו את זה על בשרנו לאורך השנים היטב היטב".
לפני חטיפת שלושת הנערים התחילה הסלמה גלויה. "הערבים יצאו משער שכם לתהלוכות לאומניות, ולא אחת מצאנו את עצמנו בסכנת חיים באמצע הרחוב. לא הבנו איך יתכן שמדינת ישראל מאפשרת תהלוכות כאלה אלימות עם דגלי אש"ף, עם קריאות קיצוניות, בתוך עיר הבירה שלה, במרחק של חמש דקות מהכותל המערבי ומעיריית ירושלים. זו היתה תקופה קשה ומזעזעת. בהמשך אכן ראינו מה קרה, כשנחטפו הנערים ה' יקום דמם. כשבלב זורם דם מזוהם, לא יתכן שכל האיברים לא יזדעזעו. אני רואה קשר ישיר בין הדברים, אם אנחנו מאפשרים דבר מזעזע כזה בתוככי ירושלים, ברור מה תהיינה התוצאות".


גאולת חצר נחמיה
הרצח של הרב נחמיה זעזע את מדינת ישראל כולה, במיוחד לאחר שתיארה את האירוע בראיון טלוויזיוני. "היינו בסיומה של סעודה, ירדנו הביתה מהסוכה ואז שמענו צעקות נוראיות מהחלון", סיפרה לביא. "הבת שלנו, בכיתה ו', התרוממה לחלון כדי לראות איזו דמות רואים, אם זו ערביה או יהודיה, מי זו שם שצועקת. והיא צעקה 'זו יהודיה!'". שניות לאחר מכן ירד נחמיה למטה. הוא פנה לאישה שנדקרה על ידי מחבל – אדל בנט, שבעלה אהרן נדקר למוות על ידי אותו מחבל רגעים מעטים קודם לכן.
"נחמיה לא הבחין במחבל, ופנה לסייע לה. המחבל הבחין בו ואז דקר אותו מאחור בעורק הראשי. התחיל מאבק פיזי קשה, כשתוך כדי ירדתי גם אני לרחוב". על רגעיו האחרונים של בעלה סיפרה לביא: "מה שאני רואה זה את נחמיה שוכב על הגב, המחבל נאבק איתו על הנשק, הם נאבקים זה עם זה. באיזשהו שלב נחמיה שלף את הנשק כדי לירות בו אבל הכוחות שלו הלכו ונחלשו מאיבוד הדם. אלה רגעים נוראיים. אני זוכרת את עצמי צורחת, צורחת 'נחמיה'".
כיום לביא ושבעת ילדיה מתגוררים בבית־אל. "לא עזבנו את העיר העתיקה בגלל שאנו מפחדים", היא מדגישה בפניי. "זה רק בגלל מורכבות החיים שם. קשה לי להסתדר לבדי עם המשפחה בתוך מציאות שכזו, אז זמנית הורדנו הילוך". עוד לפני שאני שואל אם שבה למקום מאז הרצח, לביא מקדימה אותי: היא ממשיכה לעמוד בקשר עם המקום ועם התושבים, וזה עתה חזרה מביקור ב"חצר נחמיה", חצר חדשה שנגאלה לאחר הרצח ובה חמש דירות.
מה החלום שלך על ירושלים?
"בתוך עמי אנוכי יושבת. אין לי חלומות פרטיים על ירושלים, רק חלומות כלליים. זה החלום שאנו מתפללים עליו, 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', שתשכון בתוכה, שתחזור אליה השכינה, שייבנה בית המקדש. שנזכה לראות זאת בעינינו". אני נדהם לשמוע איך שלמרות הכאב, חשוב לה להעביר מסר לכלל העם: "יש הרבה שנוטים להגיד שאנו חיים בתקופה קשה ואיומה. אבל למרות המקום בו אני נתונה, וההתמודדות האישית שלנו בתור משפחה כשבעלי איננו, אני עדיין מסתכלת על התמונה בכללותה: זו לא תקופה קשה, זו תקופת גאולה! למרות שכיחידים ולפעמים גם ככלל קשה לנו, אי אפשר להיות כפויי טובה כלפי הקדוש ברוך הוא. מצבנו היום הוא טוב לאין ערוך ממה שהיה לפני שניים־שלושה דורות. חמותי, שבאה ממשפחה של ניצולי שואה, אומרת על נחמיה בנה, שעצם העובדה שאדם בישראל יורד להגן על יהודי אחר בחירוף נפש והוא יכול להילחם, זה דבר לא מובן מאליו! בדורות שעברו זה לא היה קיים בכלל. אז כן, זו תקופה נפלאה של שיבת ציון. אמנם יש גם צללים בתוך הגאולה, אבל אסור לשכוח איפה אנחנו נמצאים".
משחקים ברחובותיה
מהיכרותי הקצרה עם חלמיש ולביא, שמתי לב ליכולת שלהן לשלוף ברגע פסוקים המזכירים את ירושלים, ולקשר אותם למציאות הנוכחית. הקושי היומיומי מזכיר לחלמיש את הפסוקים מזכריה, "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם… וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". כל נבואה מעוררת אותה מחדש. "לפחות לעת עתה, החלק האחרון של נבואת זכריה מתגשם לנגד עינינו. כשהגענו היו כאן שלושה ילדים, והיום יש כחמש מאות. וברוך השם, יש גם דור שני ושלישי שחוזר לגור פה". חלמיש, לביא ושאר תושבי ירושלים, בוודאי מקווים שגם החלק הראשון של הנבואה יתגשם, ומי שיגיע בעוד שלושים שנה לשכונות הללו בודאי יזכה לראות אותן משגשגות, מטופחות, וזקנים וזקנות מתנשפים במדרגות בדרכם לגן המשחקים הקרוב.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן