רבי אברהם יורוביץ נפטר זמן קצר אחרי שהתחיל להעביר סדרת שיעורים בפנימיות, מהם נוצר החיבור 'דרכי השגה'. מתוך מערכת שלמה שהוא רצה ללמד הוא העביר לא יותר מכמה שיעורים בודדים. העמודים המיותמים אינם מחזיקים אפילו הקדמה שלמה, אך הם מצביעים על ניסיון נדיר מסוגו. מצד אחד, תלמיד חכם רציני, אדמו"ר ומקובל, חובש שטריימל ועוטה גלימה מפוספסת, ששימש כרב פוסק מטעם העדה החרדית בירושלים, ממנה לא יצא מעולם. מצד אחר, כתביו משקפים גישה אחרת, מלאת פתיחות והבנה להלכי רוח שונים ורחוקים מאוד. בין שלל עיסוקיו היה גם הרבליסט (מטפל באמצעות צמחי מרפא) ותרופותיו מוכרות במאה שערים ומחוצה לה. עיקר טענתו היה שיש בידו ידע מסודר שיכול להביא למצבי תודעה עליונים ואף להשגה, ושקיימים בידו כלים יומיומיים וזמינים שניתן באמצעותם לפענח את הנשמה ולהתמודד עם הרוחניות של תורות המזרח.
זמן קצר אחרי שנפטר המשיך אותו בנו, רבי שאול יורוביץ, בהוראת הפנימיות, כשהשיעור המרכזי התענף לאינספור שיעורים ברחבי הארץ. אני תופס אותו לשיחת עומק בשעת לילה מאוחרת, אחרי יום ארוך של נסיעות ושיעורים ברחבי הארץ.
מה לימדת?
לימדתי דעת תבונות של הרמח"ל בגדרה, מוקדם יותר למדנו בחבורה ליקוטי מוהר"ן בעיון, ולפני זה שיעור בפרשת השבוע על פי הפנימיות. אלו הם שיעורים קבועים יחד עם מחויבויות מזדמנות שונות.
ומה הלימוד האהוב עליך מכולם?
זו שאלה שמאוד קשה לענות עליה. הדבר האהוב עלי באמת הוא לראות שזה נוגע ומחיה אנשים ומעלה אותם למקום אחר. זה הצד השווה בכל הלימודים וזו המטרה.
המטרה המרכזית של לימוד פנימיות היא לגרום לאדם להצליח לראות אחרת את מה שהוא כבר ראה, לחוות את המציאות בצורה שונה, להתחדש גם במקום שבו הוא נמצא.
המגוון העצום של פנימיות התורה בזמננו הוא נהדר. כל חלק של תורת הפנימיות מתבהר ומתחדד על ידי הלומדים הרבים ובכך היא מקבלת את המקום הראוי לה, וזה נפלא. אבל בסוף הלימוד מתכנס לשאלה שעל הלומד לשאול את עצמו – האם זה נוגע לי בפנים. במובן הזה, אפילו אם לימוד הפנימיות רק במיעוטו הצליח להתחבר אל הפנימיות שלי – השגתי את המטרה.
לא תמיד הפנימיות נלמדת כפנימיות, לפעמים אנשים ממלאים טבלאות וסיכומים של ראשי תיבות ואין בהכרח יסוד פנימי לכל האינפורמציה הזו.
יש משפט של מוהרח"ו, תלמיד האריז"ל: "סוד ההתדבקות והכוונה השלימה הוא – שתמיד תראה עצמך נפש בלי גוף כלל". השאיפה היא שאדם יזהה ויתפוס את עצמו כ'נפש בלי גוף', כלומר החוויה העצמית שלו תהיה ה'פנימיות' שבו. זה אולי הבסיס ללימוד הפנימיות – לראות את הפנימיות שבנו. כאשר אנו מחוברים לעצם נשמתנו, נוכל לראות את הפנימיות בכל הסובב אותנו.
אם כן, השאלה האמיתית היא: האם הפנימיות שאני לומד מצליחה לעורר ולהבעיר את הפנימיות שלי.
אבא שלי אמר פעם: איך אדם יודע כמה עליו ללמוד מאותו ספר חסידי שהוא עוסק בו עכשיו? מתי להפסיק ללמוד? בדף היומי יש לך סדרי לימוד: אם גמרת את הדף היומי אז אתה משוחרר, נגמר השיעור היומי שלך. מתי בפנימיות צריך לעצור? התשובה היא: כאשר אתה חש שמשהו פנימי, משהו 'מעבר' מתעורר בך, איזושהי תשוקה, התלהבות, אש לוחשת – זה הזמן לסגור את הספר. אם אדם מתחיל ללמוד ומתעורר בו הניצוץ והוא ממשיך ללמוד – לעתים ייתכן שאותו ניצוץ ייעלם ממנו והוא גם מאבד את הרגישות אל הפנימיות האמיתית. הוא רוצה לסיים את הקטע ואת הדף, והוא לא שם לב לאותו ניצוץ ואותה הארה שהתעוררה לו – שבשבילה הוא בכלל נכנס אל הסיפור הזה.
אין סדרים, הספקים ומהלכים
זה לכאורה המניע של מי שמגיע ללמוד פנימיות, לא? מה החידוש?
נכון, זה אמנם המניע המרכזי שבגללו אנשים בכלל באים ומשתוקקים ללמוד את ה'פנימיות' הזו. אבל המניע הופך לשאלת המטרה: האם זה הצליח לגעת בנקודה הכי פנימית שלהם. הסוף זה המבחן. זו השאלה שאני שואל את עצמי, או לפחות שאני אמור לשאול את עצמי, גם כשאני לומד בעצמי וגם כשאני מלמד לאחרים. אני אחד בין רבים שזוכים ללכת ממקום למקום וללמד חלקים שונים של פנימיות התורה.
אני אשאל אותך שאלה ששואל אדם את החבר שלו שנסע לארץ אחרת: איך נראים החיים שם, בארץ ההיא ובעולם ההוא? במה האנשים שם שונים ממני? כיצד הדבר בא לידי ביטוי? איך זה נראה בפרטים הקטנים? במה שונים אנשי הפנימיות הפנימית מיהודים רגילים?
זושאלה נפלאה. נחלק אותה לשניים: 'עם איזה מבט אנשים מגיעים לשיעור?' ו'באיזה מבט הם עוזבים?'
קודם כל יש לציין כי בדרך כלל, כשאדם מגיע ללמוד פנימיות, נקודת המוצא שלו היא שהוא בא 'ללמוד פנימיות'. במובן הזה, כל 'פנימיות' שווה בעיניי, ולכן נמנעתי מלציין איזה מן הלימודים חביב עלי. אדם שמחפש ללמוד פנימיות, מחפש משהו שלא נובע מתוך חובה. קשה לדמיין אדם שלומד פנימיות רק כי הוא חייב ללמוד. גמרא או הלכה הוא חייב ללמוד, ואם יש לו זמן ורצון למלא את החובה – הוא ילמד גמרא והלכה ושניים מקרא ושאר חובות שמוטלות אליו. כשאדם ניגש אל הפנימיות, הוא מחפש שפע רוחני, מין גישה אל ה'מעבר'. הוא לא רוצה רק את 'הלימוד ותו לא' והוא לא יסתפק בעוד שיטה ועוד מהלך. הוא לא רוצה לסיים מסכת או לדעת את הש"ס. הוא מלכתחילה בא כדי לחפש את ההשפעה, הוא לומד ומחפש משהו שמעבר ללימוד. לכן אדם שלומד באמת בודק את עצמו שוב ושוב – איפה הוא ואיפה הלימוד שלו ביחס למטרות שלו.
לפעמים אנשים התחילו ללמוד פנימיות מאותו מקום מחפש, ותוך כדי לימוד, שהיה אמור להיות מסע רוחני, הוא הולך לאיבוד – אל המוכר והבטוח – ומוצא את עצמו לומד פנימיות כמו כל לימוד, עם סדר והתקדמות, הספקים ומהלכים. לצערי, זה לא מספיק טוב. זו החמצה.
אז איך זה אמור להשפיע?
להגיד לך בדיוק 'איך זה משפיע?' – זאת לא אוכל. אם הייתי אומר משפט צפוי, כמו ש'כל עוד אדם ששואל את עצמו 'מה מטרת העל?' ביחס לפנימיות – הוא במצב טוב' גם הייתי מטעה. כי גם לתאר את מטרת העל – יחסית קל מאוד. לכולי עלמא המטרה היא שהאדם יצליח להאיר ולהחיות את אותם מקומות שבורים ונסתרים. ידועים דברי הזוהר בהקדמה שביאת האדם לעולם התחתון היא בכדי "להפוך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא" – אין כניסה למי שאינו מסוגל להפוך חושך לאור ומר למתוק. השאיפה היא להיות מסוגל להאיר "בתחתונים", במקומות הכי פשוטים והכי נמוכים. זה פשוט להגיד, אבל מה זה בעצם אומר?
מה זה בעצם אומר?
זה אחד ההבדלים הכי גדולים בין תפיסה חיצונית לתפיסה פנימית, או בין הפשט לסוד. במבט פשטני, כשאנחנו מדברים על היחס שבין הקדוש ברוך הוא לעולם אנחנו מדברים על היחס שיש בין בורא לנברא. כשאומרים "בראשית ברא" וכו' – ההבנה הפשוטה היא שיש בורא אחד שברא משהו אחר. אמנם הוא מחיה את זה, אבל הוא על השמים ואתה על הארץ. באה הפנימיות ואחד העקרונות הבסיסיים והמרכזיים בדברי האריז"ל ובכתבי החסידות הוא שכל העולמות משתלשלים מאותו אור קדום ראשון ושורשי – אור אין סוף. ואשר על כן, נאמר שהגשמיות היא עצמה השתלשלות של הרוחניות. העולם עצמו הוא הוא החלק הפחות של אותו אור. אם כן, על בסיס עיקרון זה בלימוד הפנימיות אני מחפש את אותו האור ואותה הרוחניות שמצויים בכל.
לדוגמא?
למשל, דוגמא בעלמא: הרמב"ם מתאר את העבודה בעולם הזה וההצטרכות אל הגשמיות בדימוי שהכל הוא מעין כיסא ומרכבה אל הקדושה, "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו". המשמעות היא שאכילה שתייה ושינה הן כיסא, תמיכה, סעד. הרוחניות היא העיקר, והגשמיות תדע את מקומה כעזר וסיוע לעבודות הנשגבות. אבל אם נקודת המוצא היא שהכל מלא ניצוצי אור ואלוקות, אז יש בכוחי למצוא חיות ונשמה בכל מקום, וזה לא משנה אם זה על ידי כוונות האריז"ל באכילה ממש כדרך המקובלים, או בהבנה כזו והתבוננות כזו ובתפיסת הדברים כך.
כל תורת הפנימיות מכוונת לחפש את הפנימיות הזו. מה זה אומר 'פנימיות'? המבט החיצוני הפשוט מצהיר: אדם רואה עץ. השאלה המעשית וההלכתית מה נכון או לא נכון לעשות עם זה – זה חיצוניות. הפנימיות במובן הכי בסיסי היא להבין 'מה זה', 'איך זה'. בחיצוניות מדברים על ההלכה למעשה, 'מה עלי לעשות או לא לעשות עם זה?' אבל 'מה זה בעצמו?' ו'מה תפקידו?', 'מאין הוא בא ולאן הוא הולך?' – כל השאלות האלה הן שאלות פנימיות שאמורות להתעורר באדם ממילא, ותורת הפנימיות יכולה לענות על זה.
השאיפה הכוללת שלנו היא לראות הכל אחד, כלומר גם את הפשט וגם את הפנימיות, כמו שני צדדים של אותו המטבע, כמו שזה באמת. כך זה היה נראה בתחילת הדרך, אצל אבותינו הקדומים, וגם לאורך התורה לא הייתה חלוקה בין פנימיות לחיצוניות. כל התנ"ך ובפרט הפרשות שאנחנו קוראים עכשיו בספר ויקרא, מערבבים הדרכות נבואיות עם הלכה למעשה. הכל אחד. אבל בפועל אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו לא חווים את הנשמה והגוף כישות אחת. כשאנחנו מודעים לנשמה אנחנו לא מודעים לגוף, ולהפך. נוצרים לאט לאט שני ממדים שאינם נפגשים מספיק.
אני תוהה אם משהו בכוריאוגרפיה, בהתהלכות של האדם הזה בעולם שונה. הוא לא חייב לעשות משהו ספציפי אחר אבל אולי משהו מתרכך או מתעדן בחיים שלו.
קודם כל הוא מלא חיים. כיוון שהוא מסתכל במבט פנימי על כל דבר, הוא מוצא משמעות אחרת בכל מה שנקרה לפניו. לשאלתך 'מה משתנה?', אינני בטוח שזה נכון לשאול אפילו את עצמנו שאלה מעין זו. תכלית לימוד הפנימיות היא בראש ובראשונה לתרגל מבט אחר פנימי ונצחי על המציאות. וכן, להמשיך את אותה התשוקה ואת אותו המקום שאיתו אנחנו באים ללמוד את הפנימיות – לכל אורך הדרך. הנהגות מעשיות, גם אם הן מתרחשות באדם לאור לימוד הפנימיות, זה לא העניין.
אגב, החלק החיצוני של הפנימיות, כמו עבודת ה' בהתלהבות וחום, או שירה וזמרה בניגוני קודש וכדומה – כל אלו ברוך השם הפכו לנכסי צאן ברזל שכל יהודי לא יכול בלעדיהם. התחושה של עובד ה' אמיתי, גם אם הוא לא לומד פנימיות, היא שהוא זקוק לזה. הלומד פנימיות התורה באופן קבוע זוכה למשהו מעבר, לגילוי הניצוץ העדין והגבוה של נשמתו.
יש דבר כזה הישגים רוחניים?
אחד הדברים הכי משמעותיים בין מבט פנימי וגישה חסידית לעומת מה שלא, מתומצת בשאלה: האם יש דבר כזה עבודה רוחנית שמכוונת להישגים רוחניים?
למה כוונתך בביטוי 'הישגים רוחניים'?
בישיבה לא חסידית, אם יבוא בחור לרב או למשגיח ויגיד 'אין לי חשק בתפילה', או 'אין לי טעם בשבת', או 'אין לי תענוג בלימוד', התשובה תהיה: 'תתחזק בלמוד התורה, כמו שכתב נפש החיים, וזה יבוא ממילא. המאור שבה מחזירו למוטב'. התפיסה היא שכל הדברים באים בעקבות ההשתקעות בלימוד התורה, ואם הוא ילמד מספיק חזק ובהתמדה עיקשת – הכל ייפתר.
כשמדברים על פנימיות התורה, לא מדברים רק על לימוד פנימי. זו גישה פנימית להכל. כמו שיש בכתבי רבי אלימלך מליז'נסק, ה'נועם אלימלך', הדרכות לצייר ציורים רוחניים ושלל עצות רבות לאהבה, להעלאת המידות, להתבוננות עמוקה כמו בכתבי חב"ד כדי להגיע לאהבה ויראה פנימית – זו עבודה שאני מכנה ככזו ש'מכוונת להישגים רוחניים פנימיים', לא רק 'תעשה את שלך והנשמה תשפיע ממילא על הלב'. המצוות התדיריות של אהבה ויראה – אלו דברים שמעסיקים את העולם החסידי, ולכן הוא יציע לעובד השם עצות ספציפיות להתבוננות, למחשבה ואף להעלאת המידות לעובדי ה' ברמה גבוהה יותר.
לימוד הפנימיות הוא לא רק תוכן לימודי אלא גישה לחיים והשקפת עולם. הנושא הפנימי – המחשבה – ראוי לתשומת לב מיוחדת. וביחס להשקפת העולם – התפיסה הפנימית של 'הכל כאלוהות' – זה נושא שמצריך עבודה מכוונת ושאפשר לעשות בו עבודה מכוונת, גם אם לא כולם מבינים אותה.
מי שלא שומע את המוזיקה חושב שכל הרוקדים משוגעים.
העבודות הפנימיות דורשות מיומנויות רבות ושונות שכל אחת צריכה לימוד מיוחד. אינו דומה לימוד התבוננות ללימוד התבודדות. בנוסף עלינו ללמוד איך לפתח את כוחות המחשבה והרגש, וכמו כן איך ללכת עם מחשבה אחת בריכוז מלא. כל אחת מעבודות אלה היא מסכת שלימה הצריכה לימוד. לפעמים טועים לחשוב שבלימוד הפנימיות די בלימוד שטחי ואין צורך להעמיק יותר מדי. זה לא נכון, אבל בכל זאת, כמו שאמרנו מקודם, הנקודה העיקרית בשלב הראשון היא עצם זה ששמים את הפנימיות כיעד משמעותי, כמקום חי שראוי להתעמק בו, ולא אומרים "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" אלא "הסתכל בתורה וברא את העולם", כדברי הזוהר, כלומר שהחיצוניות היא גילוי של הפנימיות.
איך אתה מפרש את "הסתכל בתורה וברא את העולם"? השכנים של מסכת בבא בתרא לא יצאו מהתורה לריב על הגדר אלא הם חילקו את השטח המשותף והתעוררו חילוקי דעות ובאה התורה לעשות שלום. לא?
זה עיקרון בסיסי בכתבי האריז"ל, שמתבאר בכתבי חב"ד בצורה ממש מפורטת: המבט החיצוני רואה כאילו יש עולם, והתורה באה להורות את הדרך הנכונה 'איך להשתמש בעולם'. זה מבטא שהעולם קודם לתורה, העולם נברא בשישה ימים ואז עברו אלפי שנים עד שהתורה ניתנה כדי לעשות סדר בתוהו. אולי האבות השיגו משהו לפני, אבל התורה ניתנה אחרי.
לעומת זה, המשמעות של "הסתכל בתורה וברא את העולם" הפוכה לגמרי: בשורש, האמת היא שהתורה קדמה לעולם תתקע"ד דורות. במבט פנימי אנחנו מסתכלים על 'אבן' ורואים שזה א'-ב"ן, שם הוי"ה במילוי ההי"ן וכדומה. אני לא רוצה לדבר יותר מדי עמוק, אבל העיקרון הוא כי לכל דבר יש מקור מוצא רוחני. כלומר, הרוחניות קודמת. יש לנו השתלשלות של אינספור עולמות וכל אחד רוחני יותר מזה שתחתיו. כל הפרטים שאנחנו רואים בעולם הזה מושרשים בעולם יותר פנימי, שמושרש בעולם יותר שורשי ורוחני, עד שכל המציאויות נמצאות במקום הכי עדין והכי שורשי ומשם משתלשלות מדרגה לדרגה.
סוף העולם לא יקרה לעולם
אז זהו "הסתכל בתורה וברא את העולם"?
אכן זהו עיקרון של תורת הפנימיות. התורה יש לה חיים משלה אף ללא קשר למציאות החיצונית, נדגים את הדברים כדי שיובנו היטב. כשאתה לומד גמרא על משהו שלא היה מעולם ואין לו אף סיכוי קלוש להתקיים אי פעם, בעצם זה כמו שני אוהבים שמדברים ביניהם, ובין שלל דיבורי האהבה שלהם עולים גם דיבורים היפותטיים – 'מה היה קורה אם סוף העולם היה מגיע? האם היית אוהב אותי גם אז? מה היית עושה?' אם האחד לא יידע לענות את התשובה שהשני מצפה לשמוע ממנו, מיד הוא יטיח בו 'אתה לא מכיר אותי'. ככה גם אנחנו: לומדים את חכמתו ובינתו ודעתו של הקב"ה, דווקא אם זה לא עומד להיות אף פעם. יש לזה ערך אמיתי ומיוחד של הכרת חכמתו ודעתו של הקב"ה, זהו פן אחד בתפיסת התורה כמי שקדמה לעולם.
זו התפיסה המיוחדת של התורה ב'פנימיות'. אני רוצה להבין נקודה יותר משמעותית ממנה: מקומה של הנשמה האלוהית בתורת הפנימיות.
אנחנו יודעים ש"קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד הם". בסדר הזה, ברור ש"קודשא בריך הוא" בא לפני השאר והוא הראשון שבשלושה, ואילו "אורייתא" ו"ישראל" לכאורה באו אחרי. השאלה הנשאלת היא האם אורייתא קדמה לישראל או ישראל לתורה. התשובה היא, שזה ממש תלוי בהבדל בין הסתכלות פנימית שורשית להסתכלות חיצונית.
במציאות החיצונית התורה מחייבת את הישראל, אז היא קודמת לנו. לא מבחינה כרונולוגית, אלא מבחינה ערכית. היא מחייבת אותי ולא אני מחייב אותה. היא מחייבת אותנו ועלינו להתבטל אליה. כמו למשל כאשר יש אבא ויש בן, ויש את הדיבור של האבא לבן – לכאורה הדיבור חזק ו'קודם' יותר, שהרי זה גילוי הרצון של האבא. אבל רגע, הרי אם לא יהיה בן, לא ייווצר לעולם שום דיבור בין האבא לבן, אם כך הבן קודם לדיבור. לכן אנחנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים" ורק אחר כך "נתן לנו את תורתו". בפנימיות, אם לא יהיה ישראל ואם לא ייוולד הבן – אין לאבא שום דיבור. ישראל קדמו לתורה, למרות שבחיצוניות זה נראה הפוך. ככה תורת הפנימיות מעצימה את ישראל על חשבון התורה, במובן מסוים כמובן.
לכן הבעל שם טוב ייקר את היהודים הפשוטים בשל מעלת הנשמה שלהם, ובמקום אחר הרב קוק כותב 'כל הספרים באים לתאר את גדולת הנשמה שלך'.
נכון. הבעל שם טוב רומם את חשיבותם של ישראל על פני התורה. לימוד בו התורה מאפילה או מחשיכה את ישראל, גורם לעיוות מבחינה פנימית. בחיצוניות נראה שהתורה אומרת מה לעשות והישראל אמור לקיים אותה, אבל בפנימיות הנשמה היא העיקר. מה שבעצם גרם להתנגדות הגדולה על הדרך של הבעל שם טוב היה הפולמוס הזה: תורה או ישראל. בניסוח אחר: מה מעמדם של יהודים פשוטים שאינם יודעים אפילו קרוא וכתוב ביחס לתורה, האם תכלית הבריאה מתבצעת על ידי יהודים בעצם קדושת ישראל שבהם? כפי שנתבאר התשובה היא כן, התורה היא הדיבור של האבא אל הבן שהוא העיקר ובשבילו ניתנה התורה.
זה מתאים לימים האלה של ספירת העומר והכנה לחג הפנימיות בל"ג בעומר.
עם ל"ג בעומר אפשר להשלים את הרעיון בצורה פשוטה. בזמן שמדברים על פנימיות, אנחנו עסוקים בלשבח ולהלל את בר יוחאי ואת הנשמה הגדולה והכוללת הזו. אנחנו שרים "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל" – להגדיל ולהגביר את קדושת ומעלת ישראל. זה ממש היחס בין פסח, ל"ג בעומר ושבועות: פסח אומר "בחר בנו מכל העמים", שבועות אומר "נתן לנו את תורתו", ובאמצע יש את החיבור הזה של ל"ג בעומר – קדושת הנשמה הפנימית. אולי זה וורט, אבל הוא אמת.
אם זה וורט – זה למעליותא. אמירה קצרה ומחודדת שאוחזת עולמות שלמים בפלפול אחד חריף.
וורט בעיניי זה כמו "גדול שימושה יותר מלימודה". אתה יכול ללמוד הלכות תפילה במשך חודשים, אבל אתה יכול לראות צדיק מתפלל ולהבין: "כזה ראה וקדש". חביב וורט שיכול להעביר נקודה אלוהית מרוכזת, כמו גם סיפורי חסידים שיכולים להמחיש נקודה ולהכניס אותה אל הלב.
יש סיפור על הרוזינ'ר שבאו אליו שני יהודים לקבל הסכמה על הספרים שחיברו. אחד כתב חיבור עמוק בפלפולי חושן משפט ואחד ליקט סיפורי צדיקים. שניהם הגיעו בדיוק ביחד, אז הגבאי שאל את הרבי את מי להכניס קודם. הרוז'ינר ענה: את בעל המחבר ספר סיפורי הצדיקים. הרב המפלפל, עם ספר העיון בידו, נעלב. הוא עמל וטרח על ספר ארוך והוא נאלץ להמתין. כשנכנס הוא תינה את צערו בפני הרבי. הרבי ענה: זה מה שהקדוש ברוך הוא עשה, קודם כל חיבר ספר סיפורי צדיקים – ספר בראשית, ורק אחר כך באמצע ספר שמות התחיל הלכה למעשה. מה לעשות שאני נוהג כמו שהשם נוהג…
חסיד הולך אצל רבו לא כדי להגיד 'למדתי איך ללמוד' או אפילו 'למדתי איך להתפלל', אלא 'למדתי איך לאכול ואיך לקשור שרוכי נעליים ואיך להתהלך בין בני אדם' – זו יכולת שנלמדת דווקא מוורטים וסיפורי חסידים. המטרה של וורטים היא לחבר אותנו לדברים שהלימוד המסודר, מאמר ועוד מאמר, לא יכולים לגעת בהם.
יש סכנות?
יש סכנות שאתה רואה שעלולות להיות לאנשים שעסוקים בפנימיות?
לימוד פנימיות משול ל'אור' ביחס ללימוד הפשט שהוא ה'כלי'. ודאי שתיתכן מציאות בה אדם לומד פנימיות והאור מרובה על הכלי, כיוון שהוא אינו לומד ש"ס ופוסקים או אינו עוסק בעולם המעשה בשום דבר, וממילא הכלים שלו לא מכילים את ריבוי האור והם נשברים. כך הרי מתואר תהליך 'שבירת הכלים' בעולם התוהו. עלי לציין שאני אישית לא נתקלתי באנשים רציניים הלומדים בקבלת עול ובמסירות שניזוקו מכך. בפרט אצל אלו הלומדים פנימיות במבט חסידי, המכוון מלכתחילה להכרת הנפש ותיקונה – לא מצאנו ולא ראינו צד כזה.
אני מכיר מישהו שהדיבורים על 'העיקר הרצון הפנימי' הובילו אותו לחיים של בטלה ואפסות.
כל דבר יכול להיות בריחה כדי לכסות על משהו. גם אני מכיר אנשים הנוטים לחיי בטלה, וכדי להצדיק את בטלנותם הם נוטים לצטט ציטוטים כאלו ואחרים.
גם לימוד נגלה יכול להפוך להיות כסות לאלימות וחוסר רגישות. עושים וזהו, בלי לדבר ובלי להרגיש.
ה'עטרת צבי' אומר שמה שכתוב שצריך לפני שתיית יין הפנימיות "למלא כרסו ש"ס ופוסקים", הכוונה היא לא לכל אורך חיי האדם, שעליו במשך תקופות למלא כרסו בש"ס ופוסקים ורק אחרי שנים יוכל לשתות יין, אלא שהדרכה זו מדברת על כל יום ויום. בכל יום, קודם כל אדם צריך למלא כרסו ש"ס ופוסקים, ילמד כהוגן בנגלה ולאחר מכן יצלול אל עולמות הנסתר. כמו שמידת היראה קודמת למידת האהבה, כך גם קבלת העול של הלימוד הפשוט והמעשים הפשוטים קודמים לשכרון האהבה של הנסתרות. אי אפשר להגיע לפנימיות בלי חיצוניות. הפנימיות נמצאת בחיצוניות.
אם עולם המעשה של האדם שבור, עבודת החיים מוזנחת וההתנהגות בדרך ארץ הפשוטה של האדם מקולקלת – אין שם שום דבר פנימי. יכול להיות שזו בריחה. רוב הסיכויים שהוא לא באמת מגיע לאותה פנימיות, או שעבורו הפנימיות היא כמו אש בלי פתילה, אהבה בלי יראה, נשמה בלי גוף. חסידים היו לומדים משהו אחרי התפילה, עם התפילין. הרעיון הוא שצריך כלי, ואם אין את הסולם שמוצב ארצה – הרוחניות בשמים לא יכולה להתקיים. צריכים להאיר "בתחתונים", ובשביל "דירה בתחתונים" – צריכים תחתונים. אם אין לימוד פשוט הכולל קבלת עול פשוטה ויראה פשוטה או מעשים פשוטים – זו אכן עלולה להיות בריחה.
אלפי שיעורים ב-20 שנה
כמה שנים אתה עסוק בללמד את העבודה הפנימית?
במשך קרוב לעשרים שנה לימדתי אלפי שיעורים.
איך אתה יודע לספור?
הסיפור הזה מתחיל לפני כעשרים שנה, מיד לאחר פטירת אבי מורי זצ"ל. אבא שלי היה רב בירושלים, הוא היה מלמד הרבה פנימיות והוא מוכר לציבור בזכות ספרו 'ערבות נחל' וספרים אחרים. אחרי שאבא נפטר, בהיותי אברך צעיר מאוד, קבוצה קטנה של אנשים שהייתה רגילה לבוא לשיעוריו בבית ביקשו ממני להמשיך וללמד במקומו. השיעורים שלו היו בבית בשכונת גאולה בירושלים, זה היה שיעור חסידות בימי ראשון והיו משתתפים בו אנשים שונים ממקומות שונים. אני התבקשתי על ידי כמה משתתפים שהיו באים ממקום רחוק להמשיך וללמד אותם בעירם ולא סירבתי. בפעם הראשונה שהגעתי לשיעור הייתי בטוח שמדובר בשני אנשים והכל ייעלם מהר. כשבאתי מצאתי בית כנסת מלא מפה לפה, אז המשכתי ללמד, ומתוך שיעור גדול שהחזיק למעלה מעשור נוסדו הרבה שיעורים בהרבה מקומות. לא יזמתי כמעט כלום. זה התפתח מעצמו.
בקיצור: זה בחר בך יותר ממה שבחרת בזה.
ממש כך. הכל נעשה מלמעלה על ידי ההשגחה העליונה. בסייעתא דשמיא זכיתי ללמוד עם מגוון של קהלים ועם מגוון התורות של גדולי הדורות, מקבלת האריז"ל בעיון, וכמובן תורת חב"ד וברסלב ורמח"ל ועוד. תמיד מנסים לחדד להעמיק וליישב את הדברים על הלב, לראות את הנקודה המשותפת והמאירה שבכל חלקי תורת הפנימיות, זו המלאכה שלנו שעשינו ביותר מ-6000 שיעורים מוקלטים עד כה.
למה אתה מקליט את זה?
בהתחלה לא הקלטתי, אבל אז ראיתי שדברים מתחדדים ומתבהרים ואף מתחדשים תוך כדי לימוד והתחלתי להקליט. זה כמובן עוזר למשתתפים שביקשו לחזור ולהקשיב לשיעורים, וגם לכאלו שלא יכולים להשתתף בפועל ורוצים לשמוע את השיעורים.
עלי לציין שבכל מקום שאני מגיע אני מופתע מהרעב הגדול ללימוד הזה דווקא. לימוד הפנימיות הולך ומתפשט בכל תפוצות ישראל ברמות שונות, ונראה שדווקא ירידת הדורות מעצימה ומחזקת את הצורך בזה. ככל שהעולם נהיה יותר מגושם ויותר קיצוני, התשוקה לפנימיות גוברת. פעם העולם היה זך ועדין יותר וגם העבודות החיצוניות הפשוטות היה בהן זיק של פנימיות. בזמננו, ככל שהמרדף אחר הבלי העולם הזה מתחזק, חיסרון הפנימיות מורגש יותר.
רבי נחמן אמר: אנשים חושבים שאדם פשוט צריך רב פשוט ואדם גדול צריך רב גדול. האמת היא הפוכה, ככל שהחולה יותר גדול הוא צריך רופא יותר גדול. מי שלא חולה והוא תלמיד חכם – יכול להסתפק ברב פשוט. מי שרחוק יותר, חייב את הרופא הגדול. כך הדבר ביחס לדורנו זה, דווקא מצד היותו דור מגושם וירוד – התשוקה למה שמעבר הולכת וצומחת. היום כמעט ואין אדם שבכוחו לעבוד עבודה תמה בלי איזו הרגשה של חיות פנימית. היתרון הגדול הוא שבדור שלנו זה מאוד נגיש, ומיום ליום נעשה יותר קל לעסוק בתורת הפנימיות.
