מוצאי שבת קודש חול המועד סוכות, ליל הושענא רבה, תשע"ו. משפחת בניטה מביתר, זוג עם שני ילדים קטנים, מגיעים לקיים מצוות עליה לרגל למקום המקדש, ועוברים ליד שער שכם. מחבל נתעב תוקף אותם, הבעל אהרן בניטה נרצח, אשתו אדל נפצעת קשה, הבן אף הוא נפצע ורק התינוקת בעגלה נשארת בריאה ושלמה. אדל זועקת לעזרה, מסביבה בעלי החנויות הערבים ניצבים אדישים למתרחש, חלקם צוחקים ומצלמים את האירוע בהנאה.
הרב נחמיה לביא, תושב הרובע המוסלמי, נשוי ואב לשבעה ילדים, שומע את הצעקות ומזנק עם נשקו. נטע לביא, אלמנתו, מספרת: "היינו בסיומה של סעודה, ירדנו הביתה מהסוכה ואז שמענו צעקות נוראיות מהחלון. החלונות שלנו פונים בדיוק לרחוב הגיא שמוביל בין שער שכם אל הכותל, ואנחנו שומעים צעקות קשות ביותר. אני לרגע חשבתי שזו אולי איזו אישה לא נורמלית שצועקת. זה לא היה נשמע משהו רגיל. הבת שלנו התרוממה לחלון כדי לראות והיא צעקה 'זו יהודייה'".
נטע לא הספיקה להבין מה קרה והרב נחמיה כבר ירד למטה. "שניות אחר כך כבר לא ראיתי אותו. הוא פשוט רץ למטה לעזור. הוא יצא מהחצר ופנה לעבר אדל שנפצעה פצעים קשים מהמחבל המרושע, כדי לסייע לה, אך למרבה הצער הוא לא הבחין במחבל שבא אליו מאחור ודקר אותו בעורק הראשי".
נטע באותו זמן יורדת למטה ונחשפת לטרגדיה, "אני קולטת מה קורה ויורדת למטה, פותחת את דלת החצר ויוצאת לרחוב. אני רואה את נחמיה שוכב על הגב, המחבל נאבק אתו על הנשק, הם נאבקים זה עם זה. באיזשהו שלב נחמיה שלף את הנשק כדי לירות בו אבל הכוחות שלו הלכו ונחלשו מאיבוד הדם. אלה רגעים נוראיים.
"המחבל הבחין בי שיצאתי מהחצר. הוא טען את הנשק, אבל באותו זמן ממש כבר הגיעו כוחות של חיילים לעברו. הוא התלבט לשניה במי לירות – בי או בחיילים שהתקרבו אליו. הוא בחר לירות לכיוון החיילים. החיילים צעקו אליי 'תיכנסי לחצר…!'. זה היה רגע מטלטל: מצד אחד, בעלי במצב לא פשוט, ומצד שני ידעתי שאני בסכנת חיים ואני אמא לשבעה ילדים ו… נכנסתי לחצר. החיילים שהגיעו חיסלו את המחבל, אבל לנחמיה זה כבר היה מאוחר מדי. תוך זמן קצר קבעו את מותו".
מפכ"ל משטרת ישראל, רב ניצב רוני אלשיך, החליט להעניק אות הוקרה מטעם המשטרה לרב נחמיה לביא הי"ד שיצא להגן על אחיו, למרות שידע שהוא נמצא בסביבה עוינת ומסוכנת. מכיריו אמרו שכל מי שהכיר את הרב נחמיה הי"ד יכול להעיד שלא הופתע ממסירות נפשו. "כל חייו הוא שם את האחר לפני טובתו האישית. העיטור שקיבל מסמל חיים שלמים ולא רק מעשה גבורה אחד".
חמדת אבות
23 שנים מחייו עשה הרב לביא בעיר העתיקה. במהלכן גם לימד בישיבת 'עטרת כהנים'. הוא שירת בצה"ל כלוחם, וזמן קצר לפני הרצח הצטרף לרבנות הצבאית כחלק מהמגמה להצמיח רבנים מהמערך הלוחם.
"נחמיה היה אדם מאד מסור, קודם כל למשפחה. הוא היה אבא מאד קשוב, טיפוס של מחנך, אדם שלא כועס. הייתי נשואה לו חמש עשרה שנה, ומעולם לא שמעתי אותו מרים את קולו. נחמיה היה אדם ערכי, מעמיק, אדם ישר עם לב טוב, בעל מעשים טובים ואוהב תורה. היחס האוהב היה לכל אדם, מטבע הדברים במגורים ברובע המוסלמי חיינו עם הערבים מקרוב, והוא היה מכבד כל אחד בלי קשר למוצא שלו. היו ערבים שמסרו תנחומים למשפחה וביקשו לומר שהוא היה אדם טוב. אבל אם מדברים על שילובים ומיזוג עם השונה, אז קודם כל בבית: נחמיה בא ממשפחה אשכנזית מבית אל ואני תוניסאית ממושב בדרום, וממש באהבה גדולה הילדים שלנו חיים קיבוץ גלויות ומיזוג תרבויות. עם ישראל בתפארתו".
איפה אתם אחרי הרצח?
"הבית שלנו היה זירת הרצח ולא יכולנו להישאר שם רגע. עוד באותו לילה נסענו לבית של חמי וחמותי בבית אל ועברנו לגור אצלם, בהמשך שכרנו דירה בישוב והילדים עברו למסגרות הלימודיות במקום. ארבע שנים אחרי הרצח זכינו לחזור לעיר העתיקה, וזו שמחה עצומה עבורנו. במהלך השנים זכינו לעשות הרבה דברים לזכרו של נחמיה, ברוח העשייה שלו בחייו, אבל אפשר לומר שאחד הדברים המשמעותיים הוא הוצאה לאור של הספר שכתב".
בקיץ האחרון יצא לאור ספרו, שהיה מפעל חייו: 'ארץ חמדת אבות – 800 שנות עליה ציונית', חיבור ההווה שלנו לשרשרת דורות נצחית שהחלה בציווי "לך לך… אל הארץ אשר אראך", דרך דמויות הוד בהיסטוריה היהודית ועד ההתיישבות והעליות השונות.
הרב נחמיה לימד בתלמוד תורה 'מוריה' ברובע היהודי, תלמוד תורה פרטי שמשלב לימודי חול במינון מסוים, שם רצו ליצור תוכנית לימודים ייחודית בהיסטוריה. הרב נחמיה היה האיש הנכון, הידע שלו בהיסטוריה היה עצום והוא היה האדם המתאים לצלול לנבכי העבר ולנסות לחבר את שרשרת הדורות, להראות את היישוב היהודי המחודש בארץ ישראל בהקשרו הנכון, שקדם הרבה להרצל.
איך הרב נחמיה מגיע להיסטוריה?
"חצי מהבית שלנו ספרי היסטוריה, ספרי היסטוריה וספרים על גדולי ישראל. כל ספר חדש שיצא הוא היה רוכש או קורא. הוא גדל על חיבה עזה להיסטוריה, ומשם צבר ידע עצום. הוא גם הרבה להתייעץ עם רבותיו, בעיקר עם הרב עודד וולנסקי שגם הוא מבין לא קטן בהיסטוריה, עם הרב ברוך תאנה שהיה אז ראש התלמוד תורה, ועם הרב אבינר.
"הוא חקר תקופות עלומות בהיסטוריה שכתוב עליהן מעט מאד, זעיר פה זעיר שם, ונחמיה הפך את זה למהלך אחד ארוך ומסודר שמשלים את תכנית הלימודים הקונבנציונלית, שמתחילה איפשהו בעליה הראשונה ובהקמת דגניה".
הוא בא להתריס כנגד אתוס הציונות החילונית?
"יש כאלה שרואים בספר תשובה לציונות החילונית, אבל נחמיה לא היה טיפוס מתריס. מבחינתו כל עם ישראל שייך לציונות, אין כאן מישהו בעד ומישהו נגד. אצל נחמיה כל יהודי ויהודי תורם למדינה ולתהליך שיבת ציון, כל אחד במה שהוא עשה ועושה, ולא נכון למחוק אף אחד מהחלקים.
"אספר לך אנקדוטה כדי שתביני את אטמוספירת החיים של נחמיה: באחד הפיגועים נרצח חסיד 'תולדות אהרן', חסידות שידועה כמתנגדת גדולה לכל מה שקשור למדינת ישראל. נחמיה החליט שהוא מגיע לנחם. הוא הלך יחד עם הבן שלנו, שני מתנחלים… כשהוא הגיע למקום היו מי ששאלו אותו 'מי אתה? אתה משפחה ('משפּוּחה' בהגייה יידישאית)?' אז הוא אמר להם 'משפוחה, בטח משפוחה! משפוחה של כלל ישראל!'".
"הוא אף פעם לא בא למחוק מישהו. אומרים שציבור זה ראשי תיבות צדיקים בינוניים ורשעים. נניח שלא יהיו רשעים, אז מה יישאר? צב… ככה אי אפשר להתקדם. אני לא מסמנת אף ציבור כ'רשע' אלא אומרת שאנחנו זקוקים לכל חלקי העם".
"בשורה טובה לכל הגלויות"
את הציונות רואה הרב נחמיה כשאיפה לצאת מהגלות ולבקש ולדרוש את ציון. מתי התחילה התנועה הזו? "כשלמדתי בתיכון על ההיסטוריה של הציונות והחלוציות, נקודת ההתחלה הייתה בירושלים, ביציאה מן החומות להקמת המושבות הראשונות. כמו שאומר השיר 'בבוקר לח בשנת תרל"ח'. נחמיה בא ואומר: לא, זה לא מתחיל שם! מאיפה הגיע 'הישוב הישן' שיצא מהחומות? נחמיה תקע את הסיכה הראשונה סביב דמותו של הרמב"ן, דמות שמוכרת מאד לילדים בבתי הספר בשל הפירוש שלו לתורה, אבל רוב הילדים לא שמעו עליו כאחד ממבשרי הציונות. דמות שהייתה מראשוני הגואלים את ירושלים מחרפתה ומשיממונה".
למה הוא בוחר בדמותו של הרמב"ן?
"הרמב"ן היה ידוע באהבתו המרובה לארץ ישראל, ובשונה מרבנים אחרים בתקופתו ובתקופות אחרות, זכה להגיע אליה. הוא כתב שירים רבים על ארץ ישראל, וגם בפירושו על התורה הוא כותב הרבה בשבח ארץ ישראל. הרמב"ן מנה את מצוות ישוב הארץ כמצוות עשה בכל עת, וכך הוא כותב על עצמו: "וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותיי, לפי שרצוני להיות טלטול נשמתי בחיק אמי".
באיגרת ששלח לבני משפחתו כתב:
ומה אגיד לכם בעניין הארץ? – כי רבה העזובה וגדול השיממון! וכללו של דבר: כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו: ירושלים חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם חורבנה היא טובה מאֹד, ויושביה קרוב לאלפים, ונוצרים בתוכם כג' מאות, פליטים מחרב הסולטאן. ואין ישראל בתוכם, כי מעת באו התתרים ברחו משם ומהם נהרגו בחרבם.
הרמב"ן כתב על כישלונן של מעצמות העולם השונות בזמנו, הכוחות הנוצרים הצלבנים מחד והשושלות המוסלמיות מאידך, להתמיד בשליטתן על ארץ ישראל:
היא בשורה טובה בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה או לשון. וכולם משתדלים להושיבה, ואין לא-ל בידם.
הרמב"ן הגיע לארץ ישראל בשנת ה'כ"ז (1267), ודרך הכתובים שהשאיר אחריו יודעים אנו על מצבה של ירושלים שהיה עגום ביותר. התושבים היהודיים עזבוה והותירו אותה שוממה, מלבד שניים ששימשו כצבעים של הסולטן ונותרו בה. בכל ירושלים לא היה אפילו ספר תורה אחד! הרמב"ן מתגייס להשיב את כבודה האבוד של ירושלים ובונה בה בית כנסת.
וכך הוא מתאר באיגרת שכתב לבני משפחתו: "והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה. והתנדבנו לתיקון הבית, וכבר התחיל בשיפוצו, ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים, והבריחום שם בבוא התתרים, והנה יציבו בית הכנסת, ושם יתפללו, כי רבים באים לירושלים מדמשק וצובה וארץ מצרים וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו".
העלייה הציבורית הראשונה
הדמות השניה היא רבי עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה הידוע, שמגיע לירושלים מאתיים שנה אחרי הרמב"ן, ומוצא בה כשבעים משפחות.
רבי עובדיה מברטנורא מגיע מאיטליה, השוכנת במרחק לא גדול מהארץ. היום זו טיסה של 3-4 שעות, ואילו מסעו רצוף התלאות אורך שנתיים וארבעה חודשים. רבנו עובדיה מספר כיצד האוניה בה נסע מיטלטלת בסערות הים כל היום וכל הלילה ואין להם מה לאכול ולשתות. עמו נוסעים אחד עשר יהודים והם זורקים את כליהם למים כדי להקל על הספינה לבל תטבע. כשהם מגיעים ליבשה, מרוב פחד לעלות שוב על אוניה, הם הולכים אחד עשר מיל רגלית בסכנה של פגיעת חיות טורפות ושודדי דרכים.
בבואו לירושלים, ה'ברטנורא' פועל לבסס את הקהילה מבחינה רוחנית אבל לא פחות מכך גם מבחינה גשמית עד שממנים אותו לרבה של ירושלים, מינוי שהוכר על ידי השלטון המקומי.
אחריו מופיעה דמותו של רבי יוסף קארו ועוד, אך כל אלה היו עדיין עליות של יחידים – עד עליית רבי יהודה החסיד, שהגיע מפולין בשנת 1697, כעשר שנים אחרי פרעות ת"ח ות"ט. הוא מחליט לצאת עם בשורה ציבורית כי הגיע הזמן לעלות לארץ, ועורך מסע בתוך פולין במשך כשלוש שנים(!) מתוך מטרה לשכנע אנשים להצטרף אליו, עד שבסופו של דבר החבורה שלו מונה כ-1500 איש, ביניהם תלמידי חכמים חשובים. אפשר בהחלט לומר שהוא חולל תנועת עלייה כאשר מטרתו היא לקרב את ביאת המשיח. רבות התלאות שפוקדות אותם בדרך, והן גובות את מותם של חמש מאות איש. כנראה שלא הייתה משפחה מן העולים ללא נפטר.
"רבי יהודה החסיד מגיע לירושלים", מספרת נטע, "ופוגש קהילה ספרדית מבוססת, מפירות פועלו של רבי עובדיה מברטנורא. עוצמת המסירות שלו מתבטאת בצורה מאד טראגית, כשרק שבוע לאחר הגיעו לארץ הוא נפטר ממחלה, בגיל ארבעים ואחת. אחרי חודש מתים גם בנו ואשתו. איזו מסירות נפש עצומה היתה להם! לא להאמין שבספרי הלימוד שלנו פשוט מוחקים אנשים כאלו מעל במת ההיסטוריה".
היסתורי-ה בלי תרועת חצוצרות
"במהלך החדשני של נחמיה הוא סוקר כיצד כל אחד מהעולים האלה שינה את פניה של הארץ. נחמיה הוא כמו במאי המושך את הווילון של הבמה עוד קצת ימינה, ומגלה לנו שראינו רק חלק קטן מבמת ההיסטוריה.
"במשך שבע עשרה שנה הוא עסק וחקר כל פיסה של מידע בנושא. זה הרבה יותר מדוקטורט. הוא כל הזמן היה בודק את עצמו ומדייק את הדברים, ואם היתה איזו טעות הוא היה מתקן. כל הזמן היה בתנועה של למידה מול תכנית הלימודים".
לומר שרבי עובדיה מברטנורא, הרמב"ן, רבי יוסף קארו ורבי יהודה החסיד הם מבשרי הציונות, זו מהפכה של ממש בתפיסת עולמנו.
"המסר של נחמיה הוא מסר סמוי שעובר באופן טבעי לקורא בלי תרועת חצוצרות. זה יוצר נאמנות וחיבור למקור האמוני השורשי, שלא מדובר רבות.
"אני מעבירה את התוכנית בבתי ספר של החינוך הממלכתי דתי, באחת הפעמים הגעתי לאשקלון ודיברתי על גירוש ספרד, ואחת המורות אמרה לי: 'את מבינה מה בעצם קורה פה? בעקבות גירוש ספרד רבי יוסף קארו מגיע לארץ!'. נפל לה האסימון שכל המהלך של הגירוש מספרד, שהייתה המרכז היהודי הגדול באותה תקופה, לכיוון דרום אל יוון, סלוניקי וטורקיה, נועד לקרב אותנו בחזרה אל הארץ.
"זו הבנה שקיבלתי מאותה מורה. היא אמרה לי: 'אני כל פעם מנסה להבין למה ה' מביא לנו מכות, וזה מה שאני קולטת מתוך הלימוד. ה' 'בעט' אותנו מספרד והתחיל להוליך אותנו על כורחנו לכיוון ארץ ישראל, לא מיידית אלא בהדרגה'. אפשר לראות זאת כמהלך רציף בחייו של רבי יוסף קארו. זה מזכיר גם את רוח הדברים של הרב טייכטל בספרו 'אם הבנים שמחה' שנכתב בשואה.
"אני מרגישה שהספר מאיר באור אחר את ההיסתורי-ה בתי"ו. העולם הזה מלא מהלכים נסתרים לכיוון היעד הנכסף".
איך את משתלבת עם החומר הזה?
"כיוון שזו הייתה דרך כל כך מתאימה להנציח את זכרו החלטתי לקחת את זה על עצמי, התחלתי ללמוד את החומר ברצינות. כל הזמן שמעתי על זה מנחמיה, אבל לא באמת ידעתי את הדברים על בוריים. בניתי תכנית שהיא מהלך שנתי של הדרכת מורים והכוונה של שיעורים לפרטי פרטים. אני מלמדת את התכנית בבתי ספר ועובדת על הכנסתה כחומר לימודים בחמ"ד".
איך התכנית הלימודית הזו הגיעה לכדי ספר, מי השותפים למפעל?
"הספר הוא מפעל של המשפחה. כל האהבה להיסטוריה מתחילה מחמי וחמותי, הם בעצם דאגו שהילדים יהיו מחוברים להיסטוריה, זה פשוט עבר בדם. אני ושני האחים של נחמיה התמסרנו לעבד את החומר, נאלצנו לדלל הרבה מאד כי החומר הוא עצום. נחמיה כתב את הדברים בצורה עלילתית, והיה חשוב לנו שהקריאה תהיה קולחת ולא כבדה הדורשת ריכוז עמוק. כך הקורא רוכש ידע עצום של 800 שנות היסטוריה ובכיף. הספר יצא לאור בקיץ והודפס כבר במהדורה שניה. לא שיערנו שעם ישראל כל כך יאהב את הדברים".
הרב נחמיה היה איש של היסטוריה והוא בעצמו גם עשה היסטוריה, ברגע אחד הוא נכנס לדפי ההיסטוריה כאדם שמסר את נפשו להצלת יהודים וכקדוש שנרצח בגלל שהוא יהודי.
"זה לא מקרי שנחמיה שמע צעקות מהרחוב ורץ לסייע ליהודי בירושלים. זה משהו שהוא חי עליו: מסירות נפש בירושלים, מסירות נפש על ירושלים. זה החיים שלו. גם אם הוא היה נאלץ לעשות את ההכרעה שוב, יחד עם הבנת וידיעת ההשלכות של הדבר, אני לא חושבת שהוא היה בוחר אחרת. הוא חי והוא מת בתוך הסיפור שאותו כתב. אכן, הוא זכה להיכנס לרשימת הקדושים שדרכם ההיסתורי-ה מוליכה אותנו לציון".