איך הייתם מגיבים אם כמה שעות לפני שתכננתם לצאת לטיול, היו מעלים אתכם על רכב עם חלונות שחורים ואטומים, מורידים אתכם באמצע שומקום ומבקשים מכם להסתדר בשטח כשברשותכם רק טלפון ו… מסטיק?
לגבעון הלל, תושב כוכב השחר וראש מדרשת "בשביל הרוח", זה נשמע פתרון ורעיון אדיר למורכבויות בהן עסק. "הייתי רכז נוער במשך חמש שנים" הוא מספר, "נוצרו ביני ובין הנערים יחסים מאוד טובים. יחד עם זאת, כשהיינו יושבים לשיחות, לא הצלחנו להגיע לפתיחות ועומק אמתי. אז הבנתי שרק חוויה תוכל להביא אותם למקום של עומק. ככה התחיל לצאת לפועל הרעיון של המסעות, שבער בי במשך תקופה ארוכה".
לעשות את הבלתי־אפשרי
המסע הראשון ארך שבוע ימים, כשבמהלכו הנערים טסו במסוק, פתרו חידות מסובכות, הרכיבו פאזלים, ניווטו בשטחים לא מוכרים, רצו לשוחט עם תרנגולת (שיהיה מה לאכול), הכינו פיתות מקמח ומים ושברו את הראש מה לקנות בקניון כדי להצליח לכלכל את עצמם בשמונה־מאות שקלים במשך שבוע. כל חוויה הזויה שירתה את הנושא שבחר גבעון לעסוק בו באותו היום, ונחתמה בשיחה על אותו הנושא.
"כבר ביום הראשון הם התמודדו עם סיטואציה בלתי־צפויה ובלתי־אפשרית מבחינתם" מספר גבעון "ואז, כשישבנו לדבר, סיפרתי להם את סיפור חיי, איך בגיל שמונה וחצי הוציאו אותי מהבית ומאז גדלתי במוסד והתמודדתי עם הבלתי־אפשרי ועם הבלתי־ידוע. אחרי זה עברנו לדבר עליהם – גם הם מאוד צעירים, אבל הם מתייחסים לחיים כאילו הכול ברור, כאילו הכול יש. ככה פיתחנו את העניין ודיברנו על כל מה שאלוקים נותן".
איך החבר'ה הגיבו?
"הם נפתחו, חבל על הזמן. במעגלי השיח שיצרנו יש זמן שבו כל אחד יושב וכותב יומן מסע. בסיום המסע הם קיבלו את יומני המסע ואחד מהבחורים, שהיה דווקא ציני כזה, פתאום בא ואמר לי: "אפילו לאשתי לא אתן לקרוא את הדברים האלה. כי באמת, הגענו לכאלה עומקים".
המסע המוצלח הבהיר לגבעון שזאת רק ההתחלה. "הרגשתי שיש פה שיטה עוצמתית, שבעזרתה ניתן להגיע לעומק הנפש ולדבר עם כל אחד על מרכז החיים שלו בדיבור פנימי" הוא אומר. בעקבות המסע הזה וכמה מסעות נוספים, פתחו גבעון ואשתו יפעת את מדרשת "בשביל הרוח" ומאז כבר שלוש עשרה שנים הם מוציאים קבוצות בכל הגילאים ומכל המגזרים, למסעות ברחבי הארץ שמטרתם, מעבר להנאה, היא הנעה לשיח פנימי.
מקום שנקרא נשמה
בשלב הראשון, צוות המדרשה נפגש עם המחנכים או המלווים של הקבוצה – ומקבל מהם רקע כללי על הקבוצה: מה היא עוברת, מה חסר לה, מה הכוחות שלה. מתוך המפגש הזה עולה הנושא המרכזי של המסע, שסביבו בונה יפעת את האתגרים והתכנים שיהיו בו. "למשל, קבוצה שמגיעה אלינו עם קושי במוטיבציה, זה הנושא שנעבוד עליו במסע והשיח הפנימי יתעורר סביבו" היא אומרת.
"בשביל זה אנחנו משתמשים בהרבה חוויות" מוסיף גבעון "באנג'י, קירות טיפוס, רכיבה על חמורים, עבודה עם כבשים, החלקה על קרח. מכל דבר אנו לומדים, אם זה לזהות שהפחד שלי להתקדם הוא גם הפחד שלי ליפול, אם זה לחשוב איך תרצי לבנות את הבית האמתי שתקימי ואם זה פעילות במעבה האדמה שמביאה את הקבוצה להקשיב לשקט ולזהות שבתוך השקט אלוקים נמצא".
לאיזו פעילות אתה מרגיש שהכי הרבה מתחברים?
"לפעילות בה אנחנו מגיעים למקום יבש מאוד ברמת הגולן, שיש בו אבני בזלת שביניהן מבצבץ זרזוף של מים. בפעילות אנחנו לומדים להוציא מהחיים אבני־נגף ולהפוך אותן לאבני־שפה. אנחנו עומדים במעגל ובונים בריכה ביחד – מוציאים את אבני הנגף וכשגומרים מכניסים רגליים לבריכה ומדברים על זרימה רגשית, על שחייה נגד הזרם, על מים עומדים ועכורים לעומת מים נובעים שהם מים חיים. החיים מזמנים לנו הרבה מקומות עם אבני נגף, ואנחנו צריכים רק לדעת להפוך אותן לאבני־שפה, לאגם, כי המים תמיד קיימים. בנקודה הזאת המשתתפים מדברים על עצמם, על מים, על זרימה ואבנים. ונוצר שיח שמגיע מפנימיות מאוד גדולה".
"בעצם זה נכון לכל חוויה שמעוררת נקודה פנימית. לפני כמה חודשים החלטנו להוריד קבוצה לבאנג'י, וכשהם קפצו הם צעקו. כשישבנו במעגל, שאלנו אותם 'למה צעקתם? הרי ראיתם שעשרים קפצו והיו קשורים, אף אחד לא נפל ולאף אחד לא קרה כלום…'. לאט לאט אנשים דיברו על הפחד ונפתחו ממקום שקודם אפילו לאינסטינקט. זה משחרר משהו, מיישב איזושהי סתירה שיש בין הפְּנים לחוץ. פתאום אנשים מזהים שיש בתוכם מקום שנקרא נשמה".
כלים מעשיים
זה המקום לציין שאת המסעות עוברים דתיים, חילוניים וחרדים כאחד. כולם נחשפים לאותם התכנים שמקורם בתורת הפנימיות, כשתורת חב"ד, הרב קוק, הבן איש חי וגם ברסלב הולכות יד ביד.
אין קבוצות שנרתעות מכך? שמפחדות שבאתם להחזיר אותן בתשובה?
"ממש לא" אומר גבעון, "הם אומרים – למה לא דיברו אתנו ככה כל החיים, למה רק בשמינית הביאו אותנו לחוויה הזאת? אנשים אומרים לנו שהמסע מאיר להם את הדרך, נותן להם כיוון לחיים. פתאום אתה בא מזווית לא מוכרת ומדבר איתם על נשמה".
"היה מסע שעשינו לחבר'ה תיכוניסטים. הנושא לא היה אמונה או התחזקות רוחנית, אבל בסוף המסע כמה חבר'ה אמרו שהם פגשו את אלוקים. מעצם זה שאתה מביא דיבור על פנימיות, אדם פוגש את אלוקים. במסע האדם פוגש את עצמו, ואז ממילא הוא פוגש את אלוקים".
יחד עם התובנות והתגליות האישיות, מציינת יפעת כי המטרה היא שהאנשים יצאו מהמסע עם יכולת לעשות שינוי, והכלים המעשיים הם בהחלט חלק מהעניין.
"אנחנו כל הזמן נפגשים עם שינויים מבורכים שהתרחשו בעקבות המסעות" היא אומרת, "רק לפני שבועיים ערכנו מסע בו השתתף בחור שלא דיבר עם אבא שלו כמה שנים, ואחרי המסע הקשר ביניהם חזר. ממש לאחרונה קיבלנו סמס מבחורה שעברה את המסע אתנו לפני כמה שנים. היא כתבה לנו שבעקבות המסע היא נפרדה מבחור שהתעלל בה רגשית ופיזית, והיום היא כבר מזמינה אותנו לחתונה שלה".
נשמע שבידיים שלכם יש אחריות והשפעה מאוד גדולה. זה לא מרתיע?
"זה מרתיע, וממלא באחריות" אומר גבעון. "היה לנו גם מקרה של בחורה שסיפרה לנו כי היא מאסה בחיים, וגם מקרה עצוב של בחורה דתיה שכל המסע התנהגה בציניות ולבסוף באיזשהו דיון סוער שנמשך לתוך הלילה, היא נפתחה וסיפרה שיש לה קשר רציני וארוך עם ערבי. לכן אנחנו נמצאים תחת הכוונה מאוד צמודה, מדייקת ומכוונת של הצוות החינוכי והטיפולי של המוסד החינוכי המזמין אותנו. מקרים מיוחדים מופנים לאנשי מקצוע. הרב שמואל אליהו תומך בנו בכל מה שקשור למדרשה, ומלווה את המקרים הקשים שלעתים אנו פוגשים. מעבר לכך, צוות המדרשה נפגש איתו במסעות ובאופן אישי, והוא מברך אותנו ומזכיר לנו תמיד ללכת עם האמת ועם הפנימיות, מדרבן אותנו ונותן לנו הרבה כוח".
גבעון מספר שבארבע השנים האחרונות עברו במדרשה מעל אחד־עשר אלף בני נוער, והמטרה שלהם היא להמשיך ולהתחבר לכמה שיותר.
"אנחנו לא הולכים להעביר מידע, מוסר או תוכן" הוא אומר, "אנחנו עושים מסירות נפש עצומה כדי להיכנס למקום העומק ולהביא אותם למצב שהם דולים מהעולם הפנימי שלהם איכויות וכוח של עולם שלם שיש בתוך אחד ואחת, כי שמה האלוקים".
