סוף היום, יושבת עם עצמי, הספקתי לא הספקתי. סוף השבוע, מול הדפים ביומן, סוף החודש, בין העבודה לבית, ושוב עולות התהיות – הספקתי או לא. במאזן השנתי מבררת לעצמי מה היה ומה לא,היה, ואיך בכלל אפשר להספיק את הכל?
הזמן הוא ידיד נאמן, טמונה בו האפשרות לממש את החלומות והרצונות שלנו; מנגד הוא בוגדן, בורח לנו ומותיר אותנו עם משימות לא גמורות ותחושת ריקנות. האם ניתן לשלוט יותר בזמן שלנו? האם ניתן לדחוס לתוך חיינו משימות נוספות, להצליח יותר ולהילחץ פחות? חיפשתי את מי לשאול וכך פגשתי את אליענה. אליענה בן יהודה (35) אם לארבעה ילדים, מאמנת אישית שעוסקת בין היתר בנושא ניהול הזמן.
מה כל כך מסובך לנו עם השעון?
"הזמן הוא נושא רגיש שיושב במקום עמוק בפנים, לאנשים יש משקעים לא פשוטים בנושא. משפטים כמו 'אין לי זמן', 'אני לא מספיקה' ו'אני חייב לרוץ', נמצאים על סף ההכרה שלנו ומטרטרים אותנו. אנחנו עוברים חיים שלמים עם הלשון בחוץ, עוברים ממשימה למשימה ומיום ליום עם תחושת החמצה של לא הספקתי, סוג של מרירות שאוכלת את האדם מבפנים. צריך לגעת במקום הזה בזהירות ובמנות קטנות.
"ניתן להכיל יותר מרובד אחד של חיים. להבין שכמה דברים יכולים לקרות במקביל. ניתן להחליף את הנטייה הטבעית המזהה טווח צר של אפשרויות, בגישה הרואה בחיים צלחת מלאה בכל טוב, המזמינה לטעום מהכל באותו זמן. זוהי מיומנות נרכשת, ומכיוון שזה לא קל וחלק מהאנשים הולכים לאיבוד בדרך, אנשים מעדיפים לעשות את זה עם מישהו שילווה אותם".
היהדות מאוד מכוונת על ציר הזמן. כל יהודי צריך לשים לב כל הזמן לתאריך, ליום ולשעה. התפילות מוגבלות בזמנים, אחרי האוכל יש זמן מוגבל בו צריך לברך ובתקופה זו של השנה השקיעה המוקדמת מוסיפה לנו משימות, בפרט בימי שישי הקצרים. מסתבר שלמשמעות הרוחנית יש השלכה על ההספק הטכני.
"יעד ומשמעות מאפשרים חתירה לאורך זמן. אם יש לך בשביל מה – אתה יכול לשאת כל 'איך'. בעולם האימון לומדים שהאדם הוא לא קרבן של המציאות שלו. יש לך בחירה בנקודת ההווה. בחירה לקחת אחריות על החיים שלך. אתה בוחר מתי לקום, אתה בוחר האם לעשות התעמלות. זה קשה, אבל כשנזכרים בשביל מה עושים את זה, התהליך נהיה קל יותר".
איך מתחילים?
"השאלה מטעה מכיוון שלא מתחילים מ'איך'. נקודת ההתחלה היא בהכרה ובמודעות מי אתה כבן אדם, מהן החוזקות שלך, בשביל מה אתה פה? מה מיוחד בך? לגלות את עצמך מחדש, זו מתנה ענקית שכל אדם יכול לתת לעצמו. כשיש לך בשביל מה, יש לך כוח ודלק לצאת למסע.
"ההתמקדות היא בעבודה על ההווה והעתיד. אנחנו מדברים על העבר רק בהקשר של שינוי והחלפה של משפטים מכשילים ואמונות מחלישות. מה יקרה כשהשינוי יתחולל? איך ארגיש כשבסוף השבוע אוכל לסמן וי על כל רשימת המטלות? עם מחשבות כאלה קל יותר לעבור את הקושי שבדרך, כמובן מתוך תחזוקה של ההצלחות הקטנות. כל הצלחה מגבירה את התקווה והאומץ להעז ולנסות".
מורדת בגבולות
לפני שנמשיך, אני רוצה לשאול אותך עלייך. איך הגעת לתחום? ניהול הזמן אתגר אותך או שזה החלק הטוב שבך שאת רוצה להעניק לאחרים?
"הגעתי ממקום הפוך לגמרי. בנערותי חייתי באידיאל של מרידה, שכללה חציית גבולות בצורה קיצונית. המטרה שלי הייתה לצאת מהסטיגמות, מהמערכות החברתיות, הדתיות והלימודיות, שאף אחד לא יוכל לתייג אותי כמו אף אחד אחר. בגיל ארבע עשרה הייתי עסוקה בחיפוש הדרך האישית שלי בצורה מאוד קיצונית, רציתי לא להתקבע על כלום. כל דבר רציתי להחליף, תחומי עניין, מראה חיצוני, אפילו את השם שלי שיניתי. חשבתי שללא הגדרות אהיה חופשיה. הייתי חלק מנוער בסיכון בתקופה שעוד לא התעסקו עם הנוער בסיכון כמו היום, לא הייתה מודעות לזה. 'רטורנו' רק התחיל והזולה של חצרוני עוד לא הוקמה.
"צריך להבין שגם ילדי שמנת יכולים להיות במצוקה רגשית ולהיכנס לטייטל של נוער בסיכון. באתי ממשפחה מבוססת מבחינה חברתית וכלכלית ועדין הייתה לי איזו מצוקה שלא נתנה לי מנוח. הייתי ציפור לילה. חייתי כאילו אין מחר. התפיסה הזו התחדדה לי כירושלמית בתקופה של פיגועים, אנשים מתו בלי סיבה ומאוד הפחיד אותי שאני עלולה למות בלי להיות מי שאני רוצה, בלי להגיע למיצוי המרבי. בלי להספיק. בשבילי לחיות היה חוויה של בלי גבול. אפשר לומר שהגבול היחיד היה הרצון לא למות.
"ראיתי לצדי נערים ונערות אבודים. אותו כוח פנימי שהפיל אותי כל הזמן, המרידה העוצמתית שלי והרצון הבלתי פוסק לחוש את החופש, גרמו לי שבכל פעם שמצאתי את עצמי מכורה לאורך זמן לאיזה דבר הייתי מנסה לשבור את ההתמכרות, להראות לעצמי שאני מעל זה, גם אם רק כדי לעבור להתמכרות אחרת. באופן מסוים המקום הזה הציל אותי".
את מספרת על מקומות מאוד קשים. איפה הייתה נקודת המהפך?
"החזרה שלי הייתה נס גדול. אין מילה אחרת לומר את זה. בגיל שש עשרה נקלעתי לסיטואציה מאוד לא פשוטה, הייתי בסכנה גדולה וה' ממש שלף אותי כנגד כל הסיכויים, וחזרתי בשלום בלי פגע. זה היה כל כך לא הגיוני ובצורה מטיבה כל כך, שממש הרגשתי מוקפת בגל של חום מהבורא. לא הבנתי למה מגיע לי יחס כזה עוטף ואוהב ממנו, בהבנה שלי ידעתי שאני לא ראויה. באתי מבית דתי ולמיטב ידיעתי באמת עשיתי כל מה שיכולתי כדי לא לעמוד בדרישות שלו ממני, אז למה בכל אופן הוא היטיב איתי ככה? זו הייתה חידה בעיניי. רציתי להחזיר לו טובה. באותה נקודה התחלתי את הצעד הראשון לשינוי".
החלטת לחזור בתשובה?
"היה לי ברור שאני לא חוזרת בתשובה. רציתי רק לומר תודה, והחלטתי להגיד את ברכת 'אשר יצר'. באותה תקופה הבריאות שלי לא הייתה איתנה, זה היה סוג של 'דיל' – אני אומרת לך תודה ואתה תרפא אותי. בכל מקום שהייתי, גם במקומות אפלים ביותר, הייתי אומרת את ברכת 'אשר יצר', איכשהו לא הרגשתי שזה מתנגש עם כל ההוויה הכל כך לא דתית שהייתי בה.
ממר למתוק
"היום כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שהייתה שם עוצמה מאוד גדולה. זה קשור גם לתחום האימון שבו אני עוסקת היום, הבנתי אז שגם מעט טוב זה טוב. כל תהליך מתחיל מנקודה אחת, ממשהו קטן. הנקודה היהודית התעוררה בי, דווקא מהנקודה של תודה, בשני מובנים: גם העזתי להודות על האמת שאכן קרה משהו, ניצלתי. וגם במובן של לומר תודה. אחרי 'אשר יצר' הגיעה ברכת 'שהכל', ובאיטיות התקדמתי".
הרגשת שמחה?
"ברחוב ובמקומות הבילוי השונים נתקלתי בהרבה רוע. רציתי לבלות וחיפשתי את החופש אבל שוב ושוב גיליתי שלכל אחד יש אינטרס. בעולם הזה הכל סיבה ותוצאה. פגשתי אנשים שעשו לי בשביל שאני אתן להם, לא פגשתי טוב או אנשים טובים, אפשר לומר שלא היה לי עיניים לראות את הטוב. ה' כאילו אמר לי: את רוצה לבלוע את העולם? אני אתן לך מהכל עד שפשוט תקיאי מזה. ובסוף מאסתי בהכל. מיציתי את הרע, מיאוס טוטאלי של תאוות העולם הזה, מיאוס של עולם הכוכבים והתהילה, לא ראיתי יותר את היופי בזה. הייתי בייאוש מאוד גדול".
נשמע מר מאוד. מה עשית באותו שלב?
"המצב דרש ממני להיכנס פנימה, לאסוף את עצמי. מתוך פיזור נפש ענק להיכנס לתחומי הקודש. מחיים ללא הפסקה לראות את המבנה של העולם ביחידות של זמן. מערב עד ערב זה יממה. בסוף השבוע מגיעה השבת. זה דרש מהאישיות שלי מאמצים כבירים. התורה אימנה אותי לראשונה לגעת בגבולות, יש מעליי מנהל ובתוך העשייה שלי יש מה שנכון ויש מה שלא נכון. את התהליך הזה לצערי עברתי לבד, ולכן הוא ארך הרבה זמן".
מה היה לך הכי קשה?
"שבת הייתה הנקודה הכי הפוכה לכל מה שדגלתי בו. שבת היא התיחום המשמעותי של השבוע. שישה ימים ואז עצירה, עם כל מה שכן ולא הספקתי. השבת היא מראה רוחנית לאדם איפה הוא עומד. סוג של איפוס מערכות. זה היה מאוד קשה. בהתחלה הייתי ישנה כל השבת וכך גם ביום כיפור. זה היה סוג של התחלה. לאט לאט למדתי לאהוב את זה. זה היה מאוד קשה, כי לשמור תורה ומצוות זה כל הזמן עבודה מול גבולות.
"כשהתחלתי להתקדם הלכתי למדרשת שורשים במרכז העיר, שם הכרתי לראשונה את החסידות. מתוך זה שיניתי את הגדרת החיפוש שלי – הבנתי שאני מחפשת חיוּת ולא סתם כיף. מאוד התחברתי לרעיון שאומר שבכל רגע העולם מתחדש. אתה מתחדש, אל תיתקע בעבר עם כעסים, תסכולים והאשמות. יהודי עסוק כל הזמן בשאלה איך להתחדש".
ואת כל זה אספת לתוך עולם האימון.
"אספתי תובנות של חיים שלמים מכל ההתמודדויות הלא פשוטות שעברתי. התחתנתי בגיל עשרים ושש והבנתי שכחלק מהאי-סדר שיצרתי בחיי, דילגתי על תהליכים בסיסיים כמו לימודי מקצוע ועבודה. למרות שהם דורשים תהליך ועבודה קשה, משהו שלא עשיתי מעולם, פתאום היו לי עיניים לראות שהם לא רק מגבילים אלא מקדמים אותי. חיפשתי ללמוד לעזור לאנשים. אני מאמינה שאחרי שעברתי במקומות של כאב וההתמודדויות שונות ומשונות אני יכולה לעזור לאנשים לעשות את השינוי".
איך באמת מחוללים שינוי?
"שנים לא הבנתי את מאמר חז"ל, שחלק גדול מבני ישראל לא רצו לצאת ממצרים, עד שהבנתי… השאלה איך לפרוץ קדימה היא שאלה אמיתית-קיומית, כי כמעט מיד עולים הגנות וחסמים כדי להשאיר את המצב כמו שהוא. יש בנו כוח מתנגד לשינוי. לעזוב את אזור הנוחות המוכּר זו עבודה, ולכל אחד יש את הקצב שלו ואת מה שעובד לו".
תכל'ס
· השלב הראשון הוא הרצון. עצם זה שיש רצון זו נקודה ראשונית חשובה ולא משנה מהם אחוזי ההצלחה. אנחנו נוטים בטעות לא להחשיב את הרצון שלנו, וזה קריטי.
· השלב השני: מודעות. כמה זמן לוקח לי כל דבר שאני עושה. בדיקה טכנית, בלי לשפוט בכלל.
· השלב השלישי: מיקוד. בחירה של משהו אחד שעליו אני עובדת בזמנים ספציפיים. שעה אחת או נתח מהיום שבה את מתחילה להיות מודעת לניצול הזמן, עם משימה מוגדרת עד שעה מסוימת. כל הזמן להקפיד לנטרל את השיפוטיות. מתוך זה אפשר להגיע למבט רחב יותר על הספק שבועי, חודשי ואפילו שנתי.
· אחד הדברים החשובים בניהול זמן הוא שעת השינה. אי אפשר לתכנן מה עושים בבוקר בלי לתכנן את שעת השינה. עבורי כציפור לילה זה היה אתגר לא פשוט. ביהדות זו ההגדרה של יום – היום מתחיל מהערב, נקודה. זו נקודה נפלאה. צריך לקחת בחשבון באיזו שעה גומרים את היום ובאיזו שעה קמים. לא רק להגדיר את שעת השינה אלא גם לתחזק טקס לילי. איך אני הולכת לישון, מה אני רוצה להספיק לפני. כל אחת מה שחשוב לה – שהבית יהיה נקי, לעשות כלים, להתפלל, לקחת את כל זה בחשבון כדי לעמוד באזור הזמן של השינה. לבדוק גם איפה אני תקועה, מה מונע או מעכב אותי ללכת לישון או לקום בבוקר – לפעמים זה הטקס של בחירת הבגדים או הכנת סנדוויצים לילדים, ואז לבחון מתי כדאי לי לבחור בגדים. לפעמים בבוקר יותר קל ולפעמים דווקא בערב יש לי יותר יישוב הדעת.
· אל"ף בי"ת של ניהול זמן זה לכתוב את הדברים. לתחם משימות ולשבץ אותן במסגרות זמן יעילות. אחת העצות היא לנהל לעצמי שתי רשימות – רשימה של בלאגן, כל הדברים שאני צריכה שייכנסו לי במשך היום. ורשימה שניה מסודרת של שיבוץ הדברים בלו"ז, תוך חלוקת היום ליחידות קטנות של שעתיים-שלוש. ולעשות לעצמי תזכורות באמצע היום, לראות שאני לא גולשת יותר מדי.
"עשו מחקרים על אנשים עשירים בעולם הכלכלה והעסקים, שם הסיסמה היא 'זמן שווה כסף'. איך הם מתנהלים? יש להם מזכירה צמודה, והם מנהלים את היום בצורה מתוקתקת, עוברים מדבר לדבר. גם לנו יש עולמות קטנים שאנחנו אחראים עליהם, אין לנו מזכירה אישית אז אנחנו צריכים לפעמים להיות בכובע של המזכירה לעצמנו".
מה שיומן יכול לחולל
בהשגחה פרטית, כשהגעתי לסדנה של אליענה, אחת המשתתפות סיפרה סיפור מדהים בנושא: "אבא שלי התקרב בבחרותו לחסידות לובביץ', הוא היה קשור מאוד לרבי, למד ב-770 כמה שנים טובות וקבל מהרבי את השליחות שלו. אחיו היחיד, הגדול ממנו בשנה, דוד שלי, הלך לקצה השני של הסקאלה הרוחנית השמאלנית, הוא היה תלמיד של פרופסור ישעיהו ליבוביץ והתקדם בעולם האוניברסיטאי לדרגת פרופסור מומחה בתחומו. האחים כמעט לא היו בקשר, כל אחד בחר לו דרך רוחנית שמנוגדת לשנייה והפירוד היה בלתי נמנע. המשפחות לא שמרו על קשר רציף. כשהיינו ילדים קטנים עוד ראינו אותם מדי פעם, אך במשך השנים הקשר התנתק כמעט לגמרי.
"בחלוף השנים, בת הדוד שלי (היא בעצם בת דודה יחידה, שאר האחים הם בנים) התקרבה לחסידות והגיעה יום אחד להורים שלי, ומאז נוצר לי איתה קשר קרוב, קשר נשמתי, אבל כיוון ששנינו היינו אמהות עסוקות, ובהמשך אמהות למשפחות ברוכות ילדים, היה ברור שזה יישאר קשר נשמתי שאי אפשר לממש אותו.
"אחרי זמן נפטרה הדודה, שהיתה אישה מאוד טובה והקפידה מאוד לכבד ולהגיע לשמחות של המשפחה, אבל לא מעבר לזה. אותה בת דודה שחזרה בתשובה ישבה שבעה, ובמשך השבוע היא חשבה על כל החיים שלה ועל כל הדברים שהיא היתה רוצה שיהיו בתוך החיים החולפים האלה. כשבאתי לנחם היא שיתפה אותי במחשבות האלה ודיברנו כמה חשוב לנו הקשר, ואז היא אמרה לי: 'אם זה באמת חשוב לנו, אנחנו חייבות להיפגש'. הסברתי לה את מה שכבר היה ידוע, שפשוט אין לי זמן, והמרחק והנסיעות ועוד כהנה וכהנה תירוצים טובים, אבל היא התעקשה שמה שחשוב – עושים. 'בסוף החיים נגמרים, אנחנו צריכות למצוא זמן להכניס את הקשר ללו"ז העמוס שלנו'. אחרי שהיא התאוששה, נפגשנו במסעדה. שתינו הוצאנו יומנים וקבענו פגישה, שלא משנה מה – לא מבטלים אותה. מתכננים את כל הדברים האחרים סביב העובדה שהזמן הזה תפוס. קבענו פגישות מראש לכל השנה, פעם בחודש וחצי נפגש ביום ושעה מסודרים. קבענו מראש כדי שלא נקבע דברים אחרים באותו יום ובאותן שעות.
"הבנו שבעצם רצים את החיים בלי לעצור, בלי לחשוב מהם הדברים החשובים לנו. אם חשוב לנו להיפגש, אז צריך שזה יהיה בתוך יומן רשום, לנהל את זה. יש דברים שאם לא נכניס אותם ליומן, הם לא יקרו".
אני יוסף!
"מתוך המפגשים שלנו, שהיו כל כך משמעותיים עבור שתינו, עלה הרעיון לארגן מפגש של כל המשפחה המורחבת. הבנו שהקשר המשפחתי של שני האחים היחידים חייב להתחדש, ואם זה לא קורה לבד ננסה להצמיח את זה. אמא שלי התלהבה מהרעיון מהרגע הראשון, אבל עלו הרבה קשיים. מדובר היה במפגש אחרי נתק ארוך, והיינו צריכות להיות מאוד יצירתיות ורגישות כדי ליצור חיבור בין עולמות מנוגדים כל כך. אחד מהילדים של הדוד הוא רפורמי, וגם הדוד עצמו שהתחתן לא מזמן בנישואים שניים (בגיל שמונים!) התחתן בחתונה רפורמית.
"עד הרגע האחרון לא היה ברור שהערב הולך להתקיים ושהכל יעבור חלק, כי אולי מישהו יגיד איזה משהו לא במקום, והדאגה הזו מאוד הטרידה אותנו – שלכל אחד יהיה את המקום שלו בכבוד. בהשגחה פרטית, התברר שהיום הכי מתאים לקבוע בו את המפגש יצא ביום הפטירה של יוסף הצדיק. מאוד התרגשנו, יוסף הצדיק גם הוא התחבר בחזרה לאחיו, ואנחנו מחברים את המשפחה מחדש. במשך שנה שלמה עסקנו בהפקה של הערב הזה! נכדים ונינים – כולם כולם הגיעו! הכנו ספר שורשים ומצגת על המשפחה, תכנית לילדים, תכנית למבוגרים. הערב כולו היה מרגש ומחבר בעוצמות חזקות, ושיאו היה כששני האחים התחבקו ובירכו אחד את השני ברכת כהנים".
תוכלי לספר לי איך הצלחתם ליצור שותפות של כולם בערב?
"לכל המוזמנים היה תפקיד ושותפות מלאה. חילקנו את האחריות בינינו וכל קטע בתכנית היה באחריות מישהו אחר מהמשפחה, פעם מהמשפחה של הדוד ופעם מהמשפחה של אבא שלי. את ההנחיה ערך הבן של הדוד ואח שלי אמר דבר תורה. הנכדים משני הצדדים באו לברך את הסבים, והגישו להם את הספר שורשים. בספר השורשים כתבנו את המקצוע של כל אחד, כך שבמשך הערב ולאחריו נוצרו קשרים מקצועיים במשפחה. עשינו קבוצת ווצאפ לכל הבנות במשפחה, בנות דודות, גיסות, נכדות. כל אחת הכינה אוכל, רצינו לשמור על אווירה משפחתית. הזמנו את כולם לבית חב"ד המקומי שהמשפחה אחראית עליו. זה היה נראה כמו אירוע מפואר, כולל שקיות הפתעה לילדים. בשולחנות ישבנו במפוזר, כדי שנוכל להכיר אחד את השני. כל אחד עשה משהו שמתאים לו לפי כישרונו ועניינו.
"אחד הגילויים במהלך הערב היה כשהבן של בת דודה שלי הסתכל על אחת התמונות ושאל "רגע, מי זה?". "הבן של הבת דודה שלך", ענו לו. "אני מכיר אותו! הוא חבר טוב שלי מהצבא, הוא היה איתי בחדר בצבא!". זה היה רגע מדהים.
שישי בלי צעקות
אנחנו בתקופה בה השבת נכנסת בשעה המוקדמת ביותר בשנה, ואני מבקשת טיפים מעשיים לניהול זמן לקראת שבת מנחמה כהנא, אמא וסבתא שהיא מורה ומאמנת.
ספרי לי איך הגעת לנושא הכנות לשבת?
"מבחינתי זו שליחות שבוערת בי. למדתי הרבה כדי ללמד נשים איך להרגיש טוב, לחיות טוב ולהתכוונן לשליחות שלהן. כחלק מזה אני מעבירה סדנאות בנושא הכנות לשבת בשמחה. ידוע שבהרבה בתים (יותר מדי!) יום שישי ובפרט השעות האחרונות לפני שבת, אלו שעות שהאש בוערת בבית, מריבות, צעקות ולחץ. שם רציתי לחולל שינוי לעצמי ולאחרות.
"בעבר הרגשתי שאני נכנסת ללחץ בבית וזה הביא אותי למקומות שלא רציתי להיות בהם במערכות יחסים, שזה הדבר שהכי חשוב לי. חיפשתי את הכלים שיעזרו לי להגיע לשבת קודש ממקום אחר, ושאוכל לשתף בכלים האלה נשים אחרות".
מה עושים בסדנת האימון?
"כל אחת מגיעה עם רצון לעבוד על משהו אחר בקשר לשבת שלה. המטרה היא לשמוע את הרצון הספציפי של האישה, מה הערכים שחשובים לה בהתארגנות לשבת. אחת סיפרה, לדוגמה, שהיא רוצה שייצרב בזיכרון הילדים שלה דמות של אמא שאוהבת את ההכנות לשבת".
תני לי דוגמה לשינוי.
"אנחנו מנסות לעשות שינוי בחשיבה, בדיבור ובמעשה. כל אחת רושמת מחשבות לפני הסדנה: 'אוף, עוד פעם שבת', 'אין לי כוח!', תחושות של לחץ, עול, 'רק שאני אעבור את זה בשלום'. והנה מחשבות שכתבו לי אחרי הסדנה: 'אני בציפייה לשבת', 'יש לי מטרה ברורה ומדויקת', 'אני הגיונית, אני מבינה את הערך של ההכנות'.
"אנחנו לומדות יחד על החשיבות של הכנות. לכל דבר צריך להתכונן. האופן שבו אני ניגשת להכנות לכבוד שבת – אם זה מחשבות, רגשות או מעשים – משנה בפועל את השבת שלי. אנו לומדים מהמקורות על הערך של השבת וההכנות לה, לדוגמה שבזיעה שהאדם מזיע בהכנות לשבת, הקדוש ברוך הוא ממרק בה את כל עוונותיו.
"אחרי ההקדמות נוגעים בתכל'ס. כל אחת מקבלת חוברת של שלבי ההיערכות לשבת. כל אחת רושמת את כל מה שצריך להכין, תפריט שלוש ארוחות, ארוחת צהריים ביום שישי, כביסה, גיהוץ וכו'. בונים תכנית שבועית כמה שיותר מפורטת. מחצי שעה-שעה לפני כניסת שבת אחורה עם הערכת זמן, כמה זמן אורכת לנו כל משימה. בשלב הראשוני מוסיפים זמן אקסטרה, עד שאני מכירה את עצמי.
"אני מבררת לעצמי איזה דברים הם עבורי זוללי אנרגיה נפשית או זוללי זמן, שאני יכולה לחשב אותם מחדש. לדוגמה עריכת קניות בזמן לא עמוס, לנסות לבשל בזמן שהילדים אינם בסביבה, לעבוד עם פלאפון מושתק. לפעמים הפלאפון זה ממש גורם מעכב, ואנחנו לא שמות לב לזה. לפעמים יש הכנה של מאכל מסוים שלוקחת לי יותר מדי כוחות, ואולי אני יכולה לוותר עליו או להכין אותו יותר מוקדם.
"טיפים נוספים: לשמוח במה שיש. לדעת שאני עושה כמיטב יכולתי, ואם זה מה שאני מספיקה כרגע זה טוב. חשוב ללמד את בני הבית לעבוד בעבודת צוות, חשוב שאמא לא תעבוד לבד. וכשילד עושה משימה, רק לשבח! להקפיד לא להעיר, זה מוציא להם את כל החשק. תוך כדי הסדנה יש עבודה אישית כתובה. מתוך ההתבוננות הפרטנית כל אחת מתאימה את הדברים לעצמה, למשפחתה ולהתמודדויות שעומדות כרגע על הפרק בבית".
יהודי חי עם הזמן. עלינו למלא את הימים שלנו בקדושה ולהזמין למרחב הזמן שלנו עשייה ברוכה. בכל מוצאי שבת אנו מוסיפים בערבית את המילים "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הָחֵל עָלֵינוּ אֶת הַיָּמִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵינוּ לְשָׁלוֹם חֲשׂוּכִים מִכָּל חֵטְא וּמְנֻקִּים מִכָּל עָוֹן וּמְדֻבָּקִים בְּיִרְאָתֶךָ". אנו מתפללים שהימים שלנו לא יתפוררו ליחידות זמן אקראיות, אלא יהיו ימים ששוזר אותם מכנה משותף של עשייה מתוך יראת שמים ולכבוד ה'. נתפלל שנזכה לנצל את הזמן היקר, ולקיים בנו את ברכת "מקדש ישראל והזמנים".
שלווה וריכוז ברגעי מתח וחרדה
כך סיפר הרבי מלובביץ' על שיחה שהייתה לו עם חמיו, רבי יוסף יצחק:
פעם נכנסתי אל מורי וחמי בהיותו בלנינגרד, באותו ערב שבו היה צריך לנסוע מלנינגרד למוסקבה. המדובר הוא אודות הזמן שהיו כבר הרדיפות והגזירות, כך, שבשעה שמורי וחמי היה נוסע ממקום אחד למקום שני, אזי החקירה אחריו על ידי הבולשת הייתה ביתר שאת וביתר עוז. ומה גם שהיה זה לאחר שידעו שכבר פקעה סבלנותם ולא היו יכולים לסבול יותר את העבודה שלו בהפצת היהדות והמעיינות, והחליטו שמוכרחים לעשות משהו… ואף על פי כן המשיך מורי וחמי בפעולותיו, וביתר שאת וביתר עוז.
כשנכנסתי אליו, היה זה זמן קצר – שעה, מחצית השעה או רבע שעה – לפני שעמד לצאת מדירתו, ברחוב מאַחאָווייע 22, אל התחנה שמשם עמדה הרכבת לנסוע למוסקבה, וראיתי שהוא יושב במנוחה גמורה, כמו באמצע יום רגיל ללא עניינים מיוחדים, מבלי שיהיה ניכר עליו כלל איזה עניין של טרדה, ועוסק בעניין מסויים שדרש שימת לב ועיון.
הן אמת שהמוח שליט על הלב … אבל עד כדי כך?!…
ובכן, לא יכולתי להתאפק ושאלתי: עד כדי כך?!
וסיפר לי מורי וחמי, ששמע כנראה מאביו – שישנו עניין שנקרא הצלחה בזמן.
כלומר: למרות שאי אפשר להוסיף בעניין הזמן בנוגע לאריכות היום או אריכות הלילה, הרי בזמן גופא יכולה להיות הצלחה שלא בערך – לנצל את הזמן במלוא המידה האפשרית, וזאת, כאשר אדם יכול לפעול בעצמו, שבשעה שעוסק בעניין אחד, הנה כל שאר העניינים – הן אלו שעשה לפני זה והן אלו שיצטרך לעשות לאחר מכן – אם אינם נוגעים לעניין שעוסק בו עתה, הרי זה כאילו אינם בעולם, כך, שגם כשמדובר אודות רגע קטן, הרי כיוון שברגע קטן זה אין לו מחשבות המבלבלות או עניינים המבלבלים, לא מהעבר ולא מהעתיד, אזי מתאפשר לו לנצל רגע זו במלואו. וזה נקרא הצלחה בזמן.
והובאה הדוגמה לזה – מהנהגת הרשב"א, שהיה אומר בכל יום שלושה שיעורים בלימוד התורה, ומלבד זאת היה משיב על ריבוי שאלות (שהרי גם החלק שנשתמר משו"ת הרשב"א הוא ריבוי מופלג), ומלבד זה היה רופא שהתעסק עם רפואת חולים כפשוטו, ומלבד זה היה הולך לטייל בכל יום!… ומובן שכל זה הוא בהוספה על ענייני תפילה, ושיעורי תורה לעצמו וכו', כפי שמחוייב כל אחד מישראל, ולא בזה מתבטאת גדולת הרשב"א.
והגע עצמך:
כדי לומר שיעור לפני תלמידים בכלל, ועל אחת כמה וכמה לפני תלמידים במעמד ומצב ומדרגה נעלית שראויים להיות תלמידי הרשב"א, ולא רק שיעור אחד, אלא שלושה שיעורים בכל יום – יש צורך בשימת לב והתמסרות מיוחדת כו'; וכן בנוגע להתעסקות ברפואת חולים, וכן בנוגע לכל שאר ענייניו של הרשב"א, כולל גם הטיול, שכדי ליהנות ממנו, צריך להיות במעמד ומצב ללא טרדה ודאגה.
ואם כן, איך היה הרשב"א יכול לעשות את כל הדברים הנ"ל בסדר מסודר בכל יום?!
והביאור בזה – גם מצד הטבע – שהנהגת הרשב"א הייתה באופן שבשעה שאמר את השיעור, הנה כל שאר העניינים לא היו במציאות אצלו; ולאידך גיסא, בשעה שהלך לטייל, באותם רגעים שמטייל, הנה גם אמירת השיעור כאילו אינה קיימת!
זהו הביאור על הנהגת מורי וחמי, שיושב בחדרו ועוסק בעניין הדורש שימת לב ועיון וסומך על החלטתו בעניין זה, וזאת למרות שתוך זמן קצר עליו לצאת לנסיעה הקשורה עם סכנת נפשות בפועל, לא רק עבורו בתור איש פרטי, אלא בתור מנהיג ישראל בכל הדור ההוא וכל פעולותיו כו' – כיוון שהנסיעה שתהיה ברגעים שלאחר מכן אינה קיימת במציאות אצלו!
