ב ישראל יוצאים לאור לפחות עשרה ספרי מתכונים מדי חודש ותוך זמן קצר הם עוברים למדור המבצעים בחנויות הספרים. ספרו החדש של הרב דוב זינגר 'תיכון תפילתי – מתכוני תפילה' נמכר ביותר מעשרת אלפים עותקים בתוך שבועיים. הישג בלתי מבוטל עבור כל ספר, בפרט כשמדובר בספר מתכונים – ועוד במתכוני תפילה. הרב דוב זינגר, עומד בראש מוסדות מקור חיים (מאז 1984) ובית המדרש להתחדשות (מאז 2004), מקדיש מאמצים מרובים להעלאת קרנה של התפילה והקמת עשרות חבורות תפילה ברחבי הארץ. הרב דוב מתלוצץ ואומר: "יש אנשים שמתפללים לפרנסה, אני מתפרנס מתפילה". לכבוד צאת ספרו 'תיכון תפילתי – מתכוני תפילה' (הוצאת 'מגיד', בעריכה נהדרת של רעות ברוש) שוחחנו איתו על תפילה ועל חינוך.
ספר מתכוני התפילה מתחלק לאחד־עשר פרקים שמוצגים במתכונת קבועה. סדרה של ציטוטים מעוררי השראה מן המקורות הקלאסיים שמקדימים לכתיבה של הרב דוב.
אהבתי את הכתיבה שלך יותר מכל הציטוטים.
"המחשבה הייתה להראות שמה שכתבתי יוצא מתוך מה שנכתב במשך הדורות. זה חשוב מאוד להראות שזו לא המצאה חדשה. גם כשהרב שטיינזלץ כותב הוא לא משמיט את רש"י. אנחנו נשענים על משהו ומצטרפים למסורת של התופעה".
'איך שיר נולד?' יש לזה מתכון של יהונתן גפן: מְחַבֵּר שָׁלוֹשׁ מִלִּים / מְחַמֵּם עַל אֵשׁ קְטַנָּה / וְרָץ מַהֵר לְהָבִיא / בָּצָל מֵהַשְּׁכֵנָה. גם בספר מתכוני התפילה, בכל שער של הספר, מלבד ציטוטים מליקוטי תפילות ומן הספרות התורנית, יש תמיד, כמעין חובה, פרק שירה מודרנית. השער הראשון נפתח בציטוט שיר תפילה של פנחס שדה – אַתָּה כְּגַחֶלֶת בּוֹעֵר עַל שְֹפָתַי, וְעָלֵי חַזִי הַצָּחוֹר כַּעֲדִי.
מה הקטע עם השירה המודרנית בכל פרק של הספר?
 "שירה היא התפילות של היום. היא מחזירה אל המילים את הכבוד שלהן. בשירה המילים טעונות בהרבה מעבר לשימוש הבנאלי והיומיומי שלהן. גם התפילה מזכירה לנו שאנחנו לא חיים רק פה, שיש עוד רבדים ועוד עומק. יש למילים יותר כוח ממה שאנחנו חושבים כשאנחנו לא שמים לב. הן מזמינות אותנו לשים לב למה שיש בתוכן – עולמות שלמים בכל מילה. מי שיודע לכתוב שירה כמו שצריך זוכה שהמילים שלו טעונות. יש בהן רבדים על גבי רבדים. הן מעבירות את הסוד ולא רק את הנגלה".
קריאה טובה בשירה, כמו טווס שפורש את זנבו הססגוני, מפרשת מגוון משמעויות. העובדה ששירה מרימה את זה שקורא בה – זה עניין אחד, אבל בתפילה יש הרבה יותר. לאורך הספר אי אפשר לפספס את ההתלהבות החוזרת והנשנית של הרב דוב מהתפילה. הוא אומר שוב ושוב – הן בנימה אישית והן כקביעה עקרונית – שהטקסיות הריטואלית היומיומית של התפילה משכיחה את התפילה עצמה. חוץ מאשר 'בנק' של טקסטים טובים ('גמ"ח תפילות' בלשון הרב) יש שם פנייה ממש אל האלוקים ואל הבלתי־אפשרי. התפילה צומחת מתוך אמון שמילים אפילו כשהן לבדן – יכולות לשנות את המציאות.

גאולה מן הספקנות
במענה לשאלה הפילוסופית־קיומית 'מהו האדם?' אתה אומר בהקדמה לספר שצריך להגדיר את האדם מחדש. במקום 'אדם חושב' -Homo sapiens כ'האדם המתפלל' – Homo Mitpalelos. אתה חושב שככה מדויק להגדיר את האדם? אתה חושב שמי שלא מתפלל הוא לא בנאדם?
כמו בפעמים רבות במהלך הראיון הרב דוב צוחק, בויקיצטוט נכתב בשמו כי 'הומור הוא הדבר הרציני ביותר בחיים'.
"לא, אני חושב שאין בנאדם שלא מתפלל. יכול להיות שהוא לא יעשה את זה בצורה הראויה, אבל אין בנאדם שלא אומר 'הלוואי שיהיה לי ככה וככה היום'".
להפריח משאלת יום הולדת לאוויר זה תפילה?
"אחד הדברים החשובים בספר זה לנסות להרחיב טיפה את מושג התפילה. להוציא אותנו קצת מהמחשבה שתפילה היא דבר מאוד מאוד מסויים. בנאדם, גם אם הוא מפריח איחול לחלל האוויר זה דבר חשוב מאוד. בנאדם בעצם המעשה הזה מאמין שהמציאות היא לא רק מה שהוא רואה לנגד עיניו. היא יכולה להיות טובה יותר, יכולה להיות אחרת. הלוואי שזה יהיה ככה וככה, הלוואי שהוא היה יודע איך לעשות את זה. אדם כל הזמן מייחל לעצמו ולסביבה שלו. הוא מודה ומקווה. הוא לא תמיד יודע שזה מה שהוא עושה. אנחנו יודעים קצת, כי ברוך ה', עם ישראל השקיע שנים בזה. יש לנו מילים יקרות, ואנחנו רוצים להזמין אלינו אנשים שיעשו את זה ושיבינו שכדאי ומשתלם לעשות את זה בצורה קבועה ורצינית. אבל בבסיס, בתנועת הנפש, אני חושב שכל אדם הוא מתפלל. כך זה היה משחר ההיסטוריה האנושית, זה לא דבר חדש. נכון שזה יגדיר את האדם: היכולת שלו לחרוג מהמציאות, היכולת שלו להגיע לירח, בנויה על היכולת שלו לייחל ולקוות. אפשר לנסח את זה בכל מיני צורות אבל אני רואה את זה כחלק מהתפילה".
אתה כותב באחד המקומות שבאמצעות התפילה עצמה אפשר לפסוח על השאלה אם יש אלוקים ואם הוא מקשיב לתפילתנו ואם התפילה שלי מועילה.
"אני גם יכול להסתבך איתך עכשיו, כשאני מדבר איתך – מי מדבר איתי? מי אמר? אולי אתה עובד עליי? אולי אתה לא באמת מקשיב לי? אולי אתה רק מתפרנס מזה? אולי אתה מנצל אותי? אני יכול לשאול אלף ואחת שאלות ולא לנהל איתך שיחה גלויה. איך זה עובד? מי אמר שזה עובד? אולי סתם בזבזתי את זמני? הכל שאלות נכונות אבל אנחנו לא יכולים לחיות ככה. אנחנו נותנים אמון בחיים. עץ החיים קודם לעץ הדעת. אם האדם היה אוכל מעץ החיים לפני שאכל מעץ הדעת היה חי לעולם. התפילה היא הזדמנות להתקשר לעץ החיים. אנחנו מוכנים לתת אמון במילים שלנו. אנחנו נותנים אמון במילים ומרגישים את זה. אם מישהו יחקור מדעית איך זה עובד במדויק – גם יש לזה חשיבות. אבל חבל כל פעם למנוע את עצמנו מזה רק בגלל שאנחנו לא מבינים בדיוק איך זה עובד. התפילה עצמה, כעובדה ממשית, כעובדה רגשית, היא בעצם מממשת את המקום שפתר את התסבוכת הזו".
הדימוי של התהלכות בגן עדן אינו מקרי. הרב דוב סיפר פעם שבתחילה עלה במחשבתו להיות חקלאי ורק אחר כך איש חינוך. אם קוראים בין השורות של הספר מצטיירת דמותו של הרב דוב כמי שהולך בצעדים קטנים ונינוחים ומתענג על הקדוש ברוך הוא. הוא מדריך כהכנה לתפילה להתמקד בפתיחת החושים:
"יוצאים אל השדה, אל הגינה, או אל כל מקום שקט אחר. נושמים עמוק, עוצמים עיניים ומקשיבים. מנסים לאסוף את כל הקולות הנשמעים בסביבה, להבחין ביניהם – קול התרנגול, איוושת הרוח, סאון המכוניות בכביש, קולות קרובים ורחוקים, קולות חזקים וחלשים. מריחים את הריח באוויר – את ריח האדמה, העץ, מניחים לו לחדור עמוק פנימה. פותחים את העיניים ומביטים סביב. מנסים להבחין בפרטים שנעלמו מאיתנו עד כה. מביטים אל המרחב – אל השמים, אל העלים הירוקים, אל הפרחים. חשים בטעם שבפה. ממששים את העץ, נוגעים באדמה, חשים את מגע הגוף. נותנים לצלילים, לריחות, למראות, לטעמים ולמגע להכות בנו, לחדור עמוק פנימה. להיות לאחד עם ההתרחשות הסובבת. חלק מהיקום שהתפילה היא שפתו, נביעתו. היא דופק החיים ופעימתם. כעת הנוכחות מוגברת לאין ערוך. וכך מגיעים לבית הכנסת, בלב פשוט לרווחה, בפסיעה רכה" (עמ' 7).
הקצב הקשוב והנינוח ממשיך לאורך התפילה. בברכת כהנים אומר הרב דוב: "עד עכשיו חשבנו, התכוונו, התאמצנו לדמיין, דיברנו. כעת אנו שומעים, נפתחים אל הברכה, אל קבלת המענה. כעת ה' הוא הדובר ואנחנו מקשיבים ומקבלים את הברכה" (עמ' 173). כך גם בקריאת התורה: "קריאת התורה היא הזמן בתפילה שבו אנחנו עוצרים לרגע מלהגיד את שלנו בתפילה, ומקשיבים למה שיש לקדוש ברוך הוא לומר לנו השבוע. זה לא זמן לרעיונות על פרשת השבוע ולא ללימוד תורה עם פרשנים, אלא לקריאת התורה, למקרא: זמן הקשבה לדיבור הא־לוהי הבוקע מן התורה" (עמ' 175).
תמיד היית כל כך נינוח וקשוב לרחשי הלב בתפילה ובכלל? היו לך תקופות שגם סבלת מעץ הדעת?
"זה לא הוגן לשאול מישהו שכתב ספר אם הוא בכלל מתנהג ככה. יכול להיות שכתבתי את הספר בגלל שאני לא כזה" אומר הרב דוב וצוחק. "יש צד כזה בי, זה לא כל הצדדים. יש צד כזה ואני מזמין את עצמי לפעמים להיות שם. בסך הכל גם אני קורא לפעמים את הספר הזה כדי להתעורר ממנו. גם הספר חסר צדדים מסויימים של תפילה יותר קשה – למרות שיש בו רמזים – יכול להיות שחלק ב' יתעסק בשברון לב ומרירות ודברים כמו לחץ. גם אם זה טבעי לנו להתפלל – אנשים לא עושים את זה. העובדה שיש לנו חובה להתפלל מזכה אותנו ומעוררת אותנו. זה נקרא להתפלל. זו הזמנה – לפעמים אנחנו מצליחים ולפעמים אנחנו לחוצים ומפספסים את הנקודה. בכל מקרה, ללא ספק אנחנו משקיעים הרבה זמן בתפילה – בוא תנצל אותו".

הדיבור של השם יתברך
לאורך הספר ישנם הרבה דיבורים על המענה של הקדוש ברוך הוא. לפעמים הרב דוב אומר שזה שאדם מצליח לכוון, לשים את הכוונה בתוך המילים – זו הראיה שהתפילה נענתה: "עצם היכולת לבטא את הגיון לבי במילים היא חסד. עצם הדיבור הוא אות מאת ה' כי תפילתי הגיעה עדיו. התפילה היוצאת מפי היא עדות לקשר בינינו. כמו שיחה טובה, בה איכות ההקשבה מולידה את הדיבור: אם שגורה תפילתי בפי – הרי יש מי שמקשיב לה ומלווה את לידתה" (עמ' 171). יש מקומות שבהם הרב דוב מדבר ממש על מענה שאפשר לצפות אליו: "נוכל לגאול את התפילה מבדידותה. וגם לזכות אולי לשמוע את הקול המדבר אלינו ועונה" (עמ' 169).
אתה לא חושש שאנשים יתדרדרו לסכיזופרניה? אנשים יתחילו לשמוע קולות…
"מי שיש לו סכיזופרניה – לא צריך את זה כדי לקבל הצדקה. זה יקרה לו ממילא. אני חושב שכדי לחיות בעולם, כדי שתהיה תפילה, אדם צריך להבין שהתפילה לא מתרחשת רק בזמן התפילה אלא זה ביטוי של מערכת יחסים כוללת, שיש בה שיח. האדם הוא לא בתוך קופסה של עצמו. אנחנו בעצם נמצאים בשיח מתמיד. יש לנו שאלה שתמיד מלווה אותנו: מה זה אומר לך? נגיד בדרך לשיחה נפלת, או שהגלגל התפנצ'ר או דפקו לי את האוטו או התקשרה אלי אראלה להודיע לי שזכיתי בפיס. זו שאלה לגיטימית שאשאל אותך מה זה אומר לך?"
אני אענה תשובות חיצוניות – שיש סבירות זכייה למי שממלא כרטיס לוטו ויש סיכוי לתאונה למי שנוסע בתל אביב.
"נכון, אבל הבת שלי התקשרה אלי ואמרה לי שמיום שישי יש להם רצף של תקלות. נפלו להם סירים ודברים והכל על הרצפה והיא לא יודעת מה זה אומר. אני לא פותר לה את החלום, אני לא אומר לה – את צריכה לתת צדקה או 'את לא מכבדת את אבא שלך' או שאת צריכה לתרום למוסדות מקור חיים. אבל זה כן מזמין לשיחה.
"בחיים, אם חלמת חלום אתה שואל את עצמך 'מה זה אומר?' יש לנו נושא לשיחה. לא פעם ולא פעמיים אנשים מתקשרים אלי ואומרים לי 'חלמתי עליך' – אני אומר 'עכשיו אני מבין למה אני עייף, כי חלמת עלי בלילה'. הלכתי לעבוד בלילה" – אומר הרב דוב וצוחק – "חלום מזמין פתרון. המציאות היא לא פחות חלום מחלום – היא מזמינה פשר. איך פותרים חלומות? איך פותרים את מה שמתרחש לי? – זה וודאי דורש מיומנות. זו המיומנות של החיים, לחיות את החיים ולתת להם פשר. לא לחיות רק עובדות, אלא להתייחס אליהן כמשמעות. להפוך את ההיסטוריה היבשה – לספרות, לשירה. כשאדם חי עם הקדוש ברוך הוא בסוג של קשר, הוא מבין שהקדוש ברוך הוא הוא המספר הכל יודע. יש לו מבט על. כשאתה נמצא בקשר עם העובדה הזו, עם הדבר הזה, שיש מבט־על למציאות, זה עצמו מזמין אותך לחיים אחרים. חיים שיש בהם פשר, שיש בהם התרחשות והתחיות, יש בהם עוצמה".

חבורות תפילה
אפשר לזקוף לזכות הרב דוב הקמה של חבורות תפילה רבות. אנשים שבאים להתפלל לא רק כי הם חייבים ואפילו לא בגלל שמגישים להם הערינג. יהודים שבאים לעבוד את ה'.
איך מייצרים דבר כזה? איך כל זה מתחבר עם כל מה שדיברנו עד עכשיו?
"ראשית כל יש לנו הנחיה, מי שיחפש באינטרנט 'שיח מלבלב' ימצא את התקציר. יש גם דברים בכתובים ואנחנו גם עוזרים לאנשים שרוצים. אני משתדל בכל שנה, חוץ מהשנה בשנת השבתון, לעשות חבורה כזו. אני מסתובב בארץ בכל מיני מקומות עם חבריי. צריך לקבוע זמן שאתם מוכנים להשקיע בזה. זה לפחות שעתיים בשבוע או שעתיים בשבועיים בשביל להיכנס למסלול העבודה שאנחנו מציעים. זה לא כל כך קשה. יש תבנית וצריך פשוט לעשות את זה. מהניסיון זה עוזר. אם אנחנו לומדים לשוחח בינינו נצליח לשוחח עם הקדוש ברוך הוא. זה בנוי על הפסוק "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה'" (מלאכי ג). זאת אומרת, שאם במקום 'לדבר על' 'נדבר את' – ה' יקשיב. אני אומר משהו קיצוני: זה לא משנה אם אנחנו מדברים על כדורגל או על פוליטיקה או על תורה – תמיד יוצא לנו רק 'לדבר על' ולא 'לדבר את'. אני מחוץ למגרש. 'לדבר את' – זה הסוד של כל העניין. כשזה מתרחש בין אדם לחברו אז הקדוש ברוך הוא מופיע. לכן קוראים לקדוש ברוך הוא 'א־ל', כי הוא זה שפונים אליו. זה אולי חידוד לשון שלי ולא צריך לקחת את זה ברצינות מדי. אני בכל אופן מאמין בזה ועל זה בנוי הכל.
"ברגע שהשיח בין האנשים יתרחש בצורה אחרת פתאום יתחיל לקרות משהו. אם אני אדבר איתך ולא עליך משהו בינינו נפתח. כשזה קורה אני לא שואל את עצמי מי התחיל או מה אתה אמרת ומה אני, אני עסוק בלהיות בתוך ההתרחשות. הדיבור שלי הוא בבניין 'נפעל' ('נדברו') – הדיבור שלי משתנה. הדיבור שלי איתך הוא לא כמו הדיבור שלי עם מישהו אחר. זה קשור להתייחסות שלנו. אז אני לא יודע מי התחיל וזה לא משנה.
"כשהקדוש ברוך הוא נוכח בצורה כזו בשיחה כזו אני לא חושב אם זו סכיזופרניה ואם אני אמרתי לעצמי או לא אני אמרתי לעצמי. השאלה הזו מתבטלת. זה לא חשוב. אני יודע שאני נמצא במפגש ואני מאבד את עצמי ואת השאלה שלי. זה משהו עמוק מאוד. חלק מהבעיות התיאולוגיות נובעות מכך שאדם תופס את עצמו כנפרד. אם הוא תופס את עצמו כנפרד אז הוא תופס גם את הקדוש ברוך הוא כאיזושהי ישות ומתחיל לשאול עליה כל מיני שאלות. כשאדם נמצא בשיח ממשי, בדבקות, הוא מאחד את האגו שלו ואת התפיסה העצמית שלו וממילא הוא לא נדרש לתפוס את הקדוש ברוך הוא כישות נפרדת. זה דבק עמוק מאוד שאמרנו על רגל אחת".
בפרק מרכזי בספר מתאר הרב דוב כיצד מייצרים חוויית נוכחות: "מחלקים תפקידים מראש – אחד נוכח, השני מוכיח (את נוכחותו של חברו). יושבים ביחד כמה דקות: הנוכח – נוכח, מנסה להתרכז בעצם קיומו, לנשום עמוק, לנשום לאט, להרפות את הגוף, לשחרר את המחשבות לדרכן. המוכיח – קשוב, מנסה לחוש את עצם נוכחותו של חברו, לא מה הוא חושב, לא מה הוא רוצה, לא מי הוא או מה הוא, אלא לחוש בעצם נוכחותו. לתת לה להכות בו, לעבור דרכו, לאפוף אותו.
כשהוא מרגיש מוכן פונה החש אל הנוכח ואומר לו:  א ת ה . כך פעמיים ושלוש, עשר פעמים. הפנייה אל השני כ'אתה' אינה יוצרת את הנוכחות, אלא היא הכרה בממשות שלו, התעוררות לעצם קיומו, עוד לפני הפנייה אליו, היא מחברת בין הנוכח לחש במציאותו.
הנוכח נותן לקריאה א ת ה להכות בתוכו, להיכנס ללבו, עד שיפתח את פיו ויאמר  א נ י.
בשלב מתקדם יותר, יחד או לבד, עוברים לחוש את הנוכחות הא־לוהית סביבנו, ניבטת מכל חפץ, מכל עץ, מכל משב רוח. ניתן לה להקיף אותנו, לחבק אותנו, לעטוף את הוויתנו. כך נבנה את ה א ת ה  הראשוני, הבסיסי, שבו נשתמש בכל 'ברוך  א ת ה' שבתפילה. ה א ת ה הקיים, הנוכח, הממלא כל עלמין" (עמ' 26-27).
 אני מזכיר את הפרק הזה לרב דוב.
 "בינינו זה השיא של הספר. מי שמבין באמת – זה השיא של הספר. זה לא מתאים לכולם. מי שמבין יודע שפה יש עצה, לאיך באמת לקבל את הנוכחות של הקדוש ברוך הוא דרך נוכחות של חבר. קיבלתי גם מכמה אנשים שמבינים שזה בעצם התמצית של הספר. מזה יוצא הכל".

חינוך מחדש
יש הרבה דברים שחורקים בחינוך בכלל ובחינוך הדתי בכלל ובחינוך לתפילה בפרט. עכשיו אני רוצה לשאול שאלה ששואלים נידון למוות – אם יש לך דבר אחד להגיד שכל ההורים שהילדים שלהם לא לומדים במקור חיים היית רוצה שידעו, משהו שאתה חושב שצריך לומר והוא לא מטופל – מה הוא?
"זו שאלה טובה ואני יכול לענות עליה: לא לפחד. הרבה מהחינוך נובע מהפחד, שמא חלילה הילדים שלנו לא ירצו ולא ילכו בדרך ולכן אנחנו כל הזמן מחזקים כדי שחלילה לא יקרה מצב שהם לא ימשיכו בדרך. הורים ומחנכים צריכים לדעת שלפחד הזה יש מחירים. כשאנחנו מציעים לעבוד בפחד אנחנו בעצם מוותרים על האפשרות לעבוד מתוך אמון. אמון שבעצם, אדם מטבעו מתפלל, הוא 'האדם המתפלל' ה-Homo mitpalelos. האמון הפשוט שאדם מטבעו רוצה בטוב. זה מה שחידש הזוהר הקדוש כשאמר 'אנן בחביבותא תליא מילתא'. בעצם מאהבת ה' אותנו, יש לנו גם יראה. הפחד זה לא יראה, הפחד מנהל אותי בצורה כזו שהופכת את הטפל לעיקר. כשאדם פועל מתוך אמון, כל הזמן ברור מה עיקר ומה טפל. אדם צריך פה ושם גבולות אבל זה לא הנושא. נניח את נושא הגבולות והיראה – עם כל חשיבותו – בצד".
אתה יכול להדגים למה הכוונה? אדם יכול לחשוב שהוא מסכים עם כל מה שאתה אומר ועדיין לחנך מתוך פחד שהבן שלי לא יהיה כמוני וכל שרשרת הדורות קורסת עליו.
"לא לפחד שהילדים שלנו לא ירצו להיות דתיים.
לא לפחד שאם לא נגיד להם מה לעשות הם לא ידעו מה לעשות.
לא לפחד שאם הם ייחשפו למשהו זה יהיה הסוף שלהם.
"יש לי וורט יפה. כתוב בגמרא (סנהדרין ד) שבן סורר ומורה נידון על שם סופו. [נער שגונב מהוריו כדי לחיות חיי נהנתנות מוצא להורג בסקילה כדי למנוע ממנו מעשים חמורים יותר בעתיד. למרות שהעבירות שעבר לא מצדיקות מוות בסקילה – בן סורר ומורה נידון על שם סופו. א.ט.] יש על זה קושיא אדירה מישמעאל שנאמר עליו [לאחר שהושלך לגסוס למוות על ידי אמו. א.ט.] (בראשית כא) 'שָׁמַע אֱלֹקִים אֶל קוֹל הַנַּעַר – בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם'.
"אני אומר שזה באופן מהופך. אם יש תסריט שחור להורים נהיה להם בן סורר ומורה. אם לבן יש עגיל ואתה אומר 'הנה אני רואה את הסוף. זה התחיל ככה וזה ממשיך ככה והוא מדרדר לשם וכו' וכו", אם הסרט בראש שלך הוא שחור זה מוליך לבן סורר ומורה. אבל אם אתה רואה את הילד 'באשר הוא שם', רואה את כל הטוב שיש בו כפי שהוא עכשיו, אין סיבה שהוא ילך לשם. ההורים דוחפים אותו לשם".
אתה בעצם אומר שההורים המפוחדים דוחפים את הבן שלהם לדרך הרעה. הם משדרים לו שהכל רעוע מאוד ומכה קטנה תגרום לזה שהכל יקרוס.
"זה באמת מוגזם ומופרך. גם לפי דעתם, במקרה הכי גרוע הקשר בין הורים לילדים קיים ויש את הבסיס הטוב וצריך לראות את זה. יש לנו נטייה להכניס דאגות וחששות אבל אנחנו צריכים להתפלל ולהפוך את כל הדאגות והחששות לתפילות ותחנונים. במקום שהדאגה תנהל את המציאות, כשמבקשים שזה ישתנה רואים את האופציה החיובית ואת כל התודה על כל החיובי שקיים. זה משנה את הניהול של העסק מלהיות מונע על ידי פחד. יש לזה הרבה השלכות שקשה ליישם במסגרת כזו של מאמר. אפשר להיכנס לתוך בית ספר ולתוך בית ולראות כמה מהדברים נעשים באמת, מתוך התבוננות, מתוך רצון לחבר ולקשר לעיקר, ולשמוח מזה, וכמה נובע מתוך פחדים".
איזו טעות שנובעת מתוך פחדים היא פופולארית?
"צריך לדעת שמשמר הגבול הוא אחוז קטן מכלל ביטחון ישראל. כל שאר החיילות נלחמים ועסוקים במה שחשוב. משמר הגבול, זה הגבולות, זה אחוז מסוים. אתה לא יכול להשקיע את כל הכוחות שלך שם. אתה צריך ללמד, להשקיע, לא לבזבז את כל הכוח על משמר הגבול ועל היראה בגבולות. תראה בעצמך שבכל מקום שמשקיעים בגבולות יותר מארבעה אחוזים, העסק בבעיה. אנחנו עוסקים בתפילה. יש לנו מיזם גדול של הדרכה וליווי התפילה בחמ"ד, 'חמד של תפילה' שמרכז אביעד בזק. כשאנשים מזמינים אותנו לעבוד על התפילה בבית הספר, השאלות הראשונות הם שאלות משמעת – נוכחות ודיבורים. צריך להפוך את הדיבורים על משמעת לדיבורים על משמעות".
אני לא מבין מה אתה מציע לעשות? באים תלמידים כי הם חייבים ואז בלתי אפשרי לכפות עליהם את התפילה. המורים לכודים בתוך הסתירה הזו ולא יודעים מה לעשות.
"זו השאלה העשירית שאנחנו צריכים לשאול. כשהטריד אותנו הנושא של תפילה, עסקנו שנתיים כל הצוות בנושא מסוים. שינינו את סדר היום ועשינו עבודה פנימית…"
כדי שזה ישליך על התלמידים?
"לא כדי שזה ישליך בסוף על התלמידים, אלא כי זה ראוי להיות מצד עצמו. התלמידים הם מראה שלנו. אם הם לא מגיעים לתפילה משהו בתפילה אצל הצוות לא עובד נכון. אם הם רואים שהמורים שוטרים אז הם הופכים לגנבים. אם הם יראו מורים מתפללים באמת יכול להיות שהם יאמינו שיש שם משהו. יכול להיות שלא מיד בבית הספר, אלא כמה שנים אחר כך. אם המורים עוסקים בזה באופן עמוק מבחינתם אז מתחיל להתרחש שינוי. אבל אם מתמקדים במשמעת הכל מתקלקל, כי משמעת זה לא הנושא בתפילה. אם צריך 'לבזבז' דיבורים וכוחות על משמעת – שיבזבזו את זה על מתמטיקה. חבל לבזבז את הנושא של המשמעת על נושא התפילה. צריך לזה ארבעה אחוזים ולא יותר. יש לזה הרבה הרבה השלכות בכל התחומים".
מעניין שדווקא במסגרות לא פורמליות אצל נשים נושא התפילה צובר תאוצה.
"האתוס הגברי הוא אתוס של 'אני יכול לעשות' והאתוס הנשי יש בו זרימה וחופש. עליית הקרן של התפילה מעלה גם את הנטייה הנשית בעולם. בתפילה אני לא נותן יותר וגדל יותר אלא אני יותר פחות. זה קשה להיות פחות ולהיות חלש. קשה להיות בשוליים. במובן מסוים חלק מהמהפכה הפמיניסטית קשורה לעליית התפילה – המקום החלש מתחזק".

לסיכום
אני מנסה לאפיין את הזרמים השונים בעבודת התפילה בחסידות כדי למקם את השיטה של הרב דוב זינגר. האדמו"ר מפיאסצנא ב'הכשרת האברכים' מחפש סוג של התרגשות חזקה מאוד מאוד, הוא מבקש להיות נשרף בתשוקת אהבה וגעגועים בלתי פוסקים לה'. בכל ספריו חוזר המשל של הבן הננטש שנתענה במרחקים בגלות כפויה מאביו ועכשיו חוזר הביתה. בחב"ד התפילה היא בוהק של עומק שכלי עצום שמתעמקים בתוכו. כשהתפילה בוקעת היא עולה מאליה כניגון חרישי.
אצל הרב דוב יש משהו מאוד רך, נעים ואנושי. תפילה דרך הבנה שהקדוש ברוך הוא נוכח כמו שחבר קשוב נוכח. בכל מקרה אדם לא מאבד את עצמו בסחף רגשי עמוק או בהתבוננויות עומק. אצל הרב דוב התפילה ממש כאן והסיפור ממש אנושי. זו דרך כל אדם.
זה הרושם שאותו אני חולק עם הרב דוב.
"אני רואה שקראת בעיון את הספר. אני באמת חושב ככה. זה חלק מהמטרה של הספר. לעשות את התפילה עמוקה ופשוטה. אני מבקש שהשכלול יאפשר אינטימיות".
משהו לסיום?
"עוד בקשה אחת יש לי ובעצם לנו, ל'בית המדרש להתחדשות'. אנחנו מזמינים את האנשים לשלוח לאתר 'בית המדרש להתחדשות' מתכונים שהתחדשו להם".