"הדבר הראשון שעלה בראש שלי כשהתחלתי לעכל את האירוע", אומר הרב אסי רוט, "הוא שנשארתי בחיים בנס, ועלי לזכור שהקב"ה השאיר אותי כאן כי כנראה יש לי עוד מה לעשות בעולם. לא התעסקתי כלל בשאלות ה"למה?" ו"מדוע?", אלא "מה עושים עכשיו?" זו המציאות, כך הקב"ה רוצה שיהיה. לא נלחמתי במציאות, והשלמתי עם המצב שלי באמונה גדולה והודאה לה', בשמחה ובאופטימיות, ובמיוחד כשהרגשתי מפעם לפעם שיש התקדמות, ולו הקטנה ביותר".
המסע הנוכחי בחייו של הרב אסי רצוף בשברים פיזיים, מלווים בכאבים עצומים, אבל יותר מכך הוא מהווה שיעור מפעים על השגחה ניסית מופלאה ויכולת אנושית מיוחדת להתעקש לראות את הטוב גם מתוך תהומות השבר.
הרב אסי רוט (52) נולד בנתניה. בצעירותו למד והתחנך בישיבת בני עקיבא בעיר והמשיך את מסלול לימודיו בישיבת ההסדר בשילה. לאחר נישואיו עבר להתגורר במצפה יריחו, ובמשך שנתיים שקד על התורה בכולל האידרא בראשות הרב מנחם ליבמן.
בשלב מסוים הזדמן לו לכהן כרב מג"ב רמון במשטרת ישראל. אך בתקופת הגירוש מגוש קטיף, לאור סירובו ליטול חלק בביצוע הגזרה, התפטר מתפקידו.
שנים ספורות לאחר מכן התיישבה משפחת רוט ביישוב בית אל, ולאחר עוד כמה תלאות מקצועיות הגיעה לפתחו הצעה למשרה חינוכית בישיבת בני עקיבא שבמטה בנימין. מי שהחל את דרכו החינוכית במשרה קטנה, טיפס במהירות לתפקיד סגן מנהל בו הוא מכהן עד היום.
"ברגע שנכנסתי לחינוך ראיתי שזה ממש בשבילי", מציין הרב אסי, "המקום הנכון והמדויק ביותר עבורי. ראיתי בעבודה שלי שליחות, ומשנה לשנה התפקיד שלי הלך והתרחב. השתדלתי לא רק ללמד אחרים אלא ללמוד ולהתפתח בעצמי. רכשתי תואר שני בניהול מערכות חינוך לצד תואר בספרות ותושב"ע, וכיום אני לומד לימודי אבחון ואימון בקשב וריכוז.
"בעבודה החינוכית שלי, אני מנסה להשפיע ולגרום להביט בצורה שונה על בני הנוער. לראות אותם באור יותר אופטימי וחיובי. לנסות להסתכל עליהם מזווית שתאפשר להכיל גם את בני הנוער שבדרך כלל לא מצליחים לגדול בתוך מסגרת, ולהרים ולהצמיח אותם בתוך המסגרת הקיימת".
משבר וצמיחה
"בשנה שעברה", שוטח הרב אסי את סיפורו, "בשלהי חודש שבט, אחרי לילה חורפי במיוחד שבו התפוצצו פקקי הקולטים כמעט בכל הישוב, עליתי בכוחות עצמי לגג בשביל להחליף את הפקקים.
"זו הייתה פעולה די שגרתית ומוכרת עבורי. עליתי על סולם, ובסוף הטיפוס כשאני ניצב בגובה של 4.5 מטרים, הסולם החל להחליק מתחתיי ונפלתי בעוצמה אדירה אל רצפת המרפסת על אגן הירכיים. בנס – הראשון בשרשרת הניסים – הרגל שלי נתפסה בסולם וכך נמנעה נפילה מסוכנת על הראש.
"ספגתי חבטה וזעזוע ופוניתי עם כאבים עצומים לבית החולים הדסה הר הצופים. בבדיקות ראשוניות לא ראו משהו מיוחד, רק מאוחר יותר בבדיקת סי.טי. התגלה הנזק העצום: ריסוק של חוליה וזיז בעמוד השדרה, קרעים בשרירים וברקמות מסביב לאותה חוליה ושבר באגן. חוט השדרה היה חשוף לגמרי, כשהשברים לחצו עליו בצורה מסיבית. בנס של ממש, חוט השדרה לא נפגע והרגליים לא השתתקו.
"אמנם הנזק היה עצום והאירוע עדיין מגביל אותי עד היום, ויארך זמן עד שאשתקם לגמרי, אבל חסדיו הגדולים של הקב"ה באו לידי ביטוי כבר בשעת מעשה גם בעובדה שאשתי הייתה בבית באותו בוקר, וכך שמעה את הנפילה והזעיקה את כוחות ההצלה, וגם בהמשך שחוט השדרה לא נפגע על אף טלטולי הדרך. לימים, כשנותחתי, מנהל חדר הניתוח לא האמין שאני עדיין מזיז את הרגליים.
"במשך הזמן, כשנפגשתי שוב ושוב עם רופאים שסיפרו לי שהם מכירים אנשים שחוו נפילה כזו ואצלם זה הסתיים בצורה כואבת ודרסטית יותר, חדרה לתוכי יותר ויותר התובנה שהקב"ה בחר שאמשיך את החיים ואת הדברים שאני עוסק בהם – מה שהעניק לי תחושת שמחה, הודיה לה' ואופטימיות".
בתוך כך, החיים של הרב אסי השתנו לבלתי היכר. איש החינוך המסור והאנרגטי, מצא את עצמו שוכב וסובל מכאבים נוראים. המשפחה, הילדים וצוות הישיבה שבה לימד התגייסו לעזור ולתמוך בכל דרך אפשרית, עטפו אותו בחום ועשו הכל כדי להביא לשיקומו והחלמתו.
בהמלצת הרב פירר נעשו ניסיונות להגיע אל מנתח מומחה, מהשורה הראשונה בארץ, על מנת שיערוך לרב אסי ניתוח מכריע להצלת עמוד השדרה. ואכן, יד ההשגחה הובילה לכך שהרופא הזה יהיה המנתח התורן ביום הניתוח. באותו יום משמעותי, רבים הרבו בתפילות ובהקדשת מעשים טובים לרפואתו, וב"ה הניתוח עבר בהצלחה. עמוד השדרה קובע עם מוטות וברגים, והרב אסי החל את תהליך השיקום שנמשך עד היום.
לראות את הטוב
החלל הפנוי שנוצר אצל הרב אסי במהלך חודשי השיקום, פינה לו זמן לממש את אהבתו לספרות וכתיבה. הוא החל לרשום לעצמו חוויות מהתהליך האישי שעבר עליו והמחשבות שחלפו בראשו, וגם לתמצת את משנתו החינוכית (ראה מסגרת) שנבנתה לאורך 17 שנות ניסיון. את הרעיונות הוא שיתף עם בני משפחה וחברים, ואלו הפיצו אותם הלאה כשקהלים שונים מגלים בהם עניין רב.
הקטעים האישיים שזורים בדברי אמונה עזה, ומספקים הצצה לרגעי ההתמודדות המאתגרים. באחד מהם, מהימים הראשונים לתהליך השיקום, נכתבו הדברים הבאים תחת הכותרת 'פציעה':
בהתחלה נדמה שהשמים נופלים עלינו,
בשנייה אחת החיים משנים כיוון…
מאיפה מתחילים?
עצמות מרוסקות, רופאים בכירים, ניתוח מורכב, שיקום…
והכאבים… הכאבים…
מה לנו ולזה?
מה קורה כאן?…
לאט לאט מבינים את גודל הניסים,
בתוך כל זה רואים את קרני האור,
את החיבוק החם של הקב"ה שלא עוזב אותנו לרגע,
את החסדים הגדולים,
את המשפחה שאיתנו,
את הכוח להתמודד ולהתקדם באמונה, בשמחה ובאופטימיות.
"בטבעי אני אדם מאוד שמח ואופטימי, אחד שתמיד יודע לצאת מכל מצב, גם כזה שנוחת בהפתעה", משתף הרב אסי. "לאורך כל התקופה הזכרתי לעצמי שתחושת הקורבנוּת היא עניין שנתון לבחירה, והבחירה היא בידינו. הבנתי שעלי לחפש לראות את כל הניסים והחסדים העצומים של הקב"ה למרות המכה הכואבת, ולהישאר שמח, אופטימי וחיוני, דבר שיקרין וישפיע גם על הסביבה הקרובה והרחוקה וייתן לכולם כוחות להמשיך למרות החיסרון הזמני.
"אני זוכר סיטואציה שהתרחשה כשחזרתי הביתה אחרי הניתוח הראשון. ניסיתי לשכב לישון, אבל היו לי כאבים בכל הגוף. בכל מקום היו לי שרירים תפוסים, סימנים כחולים ומה לא. רגע קיצה של ממש. פניתי לקב"ה ואמרתי לו: 'אני לא יודע מה אתה רוצה ממני, ואני לא יודע למה הבאת אותי לזה, אבל אני גם לא שואל למה. מה שאני יודע זה שאני לעולם לא עוזב אותך, ולא ארד באמונה ובביטחון שלי במאומה'.
"בינינו, כל אחד במהלך חייו עלול לחוות פגיעה או סבל כלשהו – במגוון רחב של תחומים ובדרגות כאב שונות, אבל תמיד־תמיד ההחלטה איך להגיב תלויה אך ורק בנו. בנוסף, צריך לזכור שהחיים של כולנו מזינים ומשפיעים זה על זה. אם אתה בשמחה, זה משפיע ומקרין לטובה על כל המשפחה והאנשים שנמצאים סביבך".
קמנו ונתעודד
לאחר ארבעה חודשי שיקום, כשכבר היה נראה שנסללה הדרך הבטוחה להחלמה, נדרש הרב אסי לניתוח נוסף ומורכב יותר – דבר שהאריך מחדש את פרק זמן השיקום על כל מגבלותיו. אבל גם העובדה הזו לא ערערה את תחושת האמונה והביטחון הפנימי שלו.
"מעבר להימשכות התהליך והקושי של הכאב הפיזי", משתף הרב אסי, "החלק היותר הקשה בשיקום נעוץ בשינוי הסטטוס האישי. אני אדם שעובד כסגן מנהל בישיבה תיכונית גדולה – עבודה 24/6 כולל מוצ"ש. גם בבית אני מאוד פעיל ולא נח לרגע, וגם כמעט ולא נעזר באיש. אני רגיל לעסוק כל הזמן במספר תחומים בו זמנית, ואפילו בבית הכנסת אני נושא בתפקידים כמו בעל תפילה ובעל תוקע בימים נוראים.
"בתוך כל זה – פתאום השיקום חייב אותי במשך כל היום לשבת על כיסא, או לשכב, כולל לילות ללא שינה וכאבים עצומים במשך כל היום, עם כדורים חזקים מאוד שהצליחו להרגיע אך במעט את הכאבים. מצאתי את עצמי עם שטפי דם כואבים כמעט בכל הגוף, עם קושי להתנהל ביום יום ועם צורך בקבלת עזרה כמעט בכל דבר. נוסף על כל זה, אני רואה מול עיניי את בני הבית עסוקים בעבודות שהיו חלק משגרת יומי, ואין לי יכולת לסייע להם פיזית כלל…
"אם לא די בכל זה, נדרשה ממני גם זהירות עצומה ומחשבה רבה על כל צעד כדי לא למעוד או להזיק להחלמה – לא להתכופף בכלל, וגם לא להרים ולו את הדבר הקל ביותר. הבנתי שזו הולכת להיות תקופה ארוכה בבית, ובישיבה על הכיסא. החלמה איטית מאוד וכואבת".
בקטעים נוספים שהעלה על הכתב מתקופת השיקום, נחשפת אותה התמודדות ארוכה ומפרכת לצד דברי חיזוק והודיה:
פתאום, מעוצמת השבר, לאחר כחצי שנה, שוב נסיגה, ירידה לצורך עליה, ניתוח נוסף, כאבים עזים, הגבלות, חולשה וקושי. אין שליטה ואין יכולת לתכנן שום דבר.
שוב התמודדות, והיערכות מחודשת, במיוחד לקראת החגים, ושוב האמונה והביטחון לא נשברים וצומחים למעלה. השמחה והאופטימיות נשארות בעוצמה, הרי ברור לי שזה חלק מתהליך ההחלמה המלאה שייתן עוד כוח וחוזק לגב.
ב"ה שהנסיונות הם מתוך חיים ועם משפחה מדהימה, ולא חלילה אחרת, הכל אפשר לתקן.
בקטע נוסף מתוארת הרכבת הרגשית והאמונית במלוא עוצמתה:
זה לא קל, זו תקופה ארוכה מאוד ולא פשוטה, כבר תשעה חודשים. זה נסיון מורכב ולא פשוט. כולם לא מבינים איך אני מצליח לשרוד עם מצב רוח טוב.
ובכל זאת,
אני תמיד שמח ומודה על מה שיש. על החיים, על האפשרות ללכת, על הראש שלא נפגע, על משפחה אוהבת ומסורה בשמחה בכל מצב, שנותנת הכל מכל הלב ותמיד בשמחה.
אני מרגיש מוקף באהבה ובהתעניינות ללא גבול מכל כיוון אפשרי – בבית, בישוב, בשכונה, בישיבה, בבית הכנסת, במכולת, בטלפונים והודעות, בביקורים תמידיים.
ובכל זאת,
אני שמח מכל רגע, לא מתלונן, אופטימי ללא גבול, רואה את הטוב שבכל דבר, שמח עם כל התקדמות ועושה מה שאפשר, משתדל לא להכביד ולבקש יותר מדי, למרות שאני יודע שכולם יעשו בשמחה כל מה שאבקש תמיד.
ובכל זאת,
לדעת שאם ה' השאיר אותי בחיים, אחזור למצבי הקודם. לראות ולדמיין את החיים שאחזור אליהם בהמשך, הרי ברור לי שאחזור לתפקד כמו קודם ולתת הכל בשביל כולם, ולחזור לחיי שגרה כמו קודם, ולהוריד את העומס ממשפחתי.
תודה לה' על כל הטוב שיש מסביבי ובכל פינה.
על משפחתי המיוחדת והמסורה שאין כמוה בעולם, שעושה הכל בשבילי בכל המסע הזה, ותמיד בשמחה ועם לב רחב ונתינה אינסופית.
על מקום העבודה המיוחד, ואנשי בית הכנסת שמחכים כבר שאחזור לתפקוד מלא, וכל הזמן דואגים להזכיר לי את חסרוני.
תודה על כל האנשים שמתעניינים ומתפללים ועוצרים אותנו בכל יציאה כדי לשאול בשלומי.
תודה על הכוח והיכולת להתמודד עם הקשיים ולזרום מיד גם כשהכל משתנה בשניה אחת, ובמיוחד בחודשים האחרונים.
בבקשה שלא יהיו יותר קשיים ונסיונות, רק בריאות, כוח ושפע, ובתפילה לחזרה בקרוב לחיים הפשוטים והשגרתיים ללא הכאבים וההגבלות, ולהמשיך להודות לה' מבריאות שלמה וחוזק.
כיום, לאחר שנה וחודשיים של טיפולים ותהליך שיקום, הרב אסי חזר לתפקידו במלוא המרץ, על אף הכאבים וההגבלות שנמצאים ברקע בדמות קושי ביציבות ובישיבה על כיסא או עמידה ממושכת.
"ב"ה כיום אני הולך על הרגליים בצורה רגילה", אומר לסיום הרב אסי בסיפוק, "הכאבים יורדים אט אט וגם השבר מתרפא. מטבע הדברים אני עושה דברים קצת יותר לאט ונזהר מאוד. אני חייב להיזהר, אסור לי ליפול או לספוג מכה באזור הגב, כך שכל צעד ודריכה מחושבים. אני צריך להיות כל הזמן בערנות, אבל עצם העובדה שהצלחתי להשתקם – זה אחד הנסים הגדולים".
הצמיחה של הרב אסי מתוך השבר, פשוטו כמשמעו, הפכה לסיפור השראה והעניקה תקווה לאנשים רבים במצבים דומים ושונים. היא הצליחה להביא אותם – ועכשיו גם אותנו הקוראים – לזכור שגם בתוך הסבל והקושי ניתן למצוא את האור.
הורות בהתבגרות / הרב אסי רוט
קטעים קצרים ומכוננים מתוך הרשימות החינוכיות שראו אור
קל לחשוב שגיל ההתבגרות הוא תקופה שבה הילד משתנה. הוא מתרחק, מתנסה, מתפרץ, בודק גבולות, ואנחנו? נשארים באותו מקום, רק מנסים "להחזיק מעמד".
אבל האמת היא שזו תקופה שבה גם אנחנו נדרשים להתבגר כהורים. לא פחות ממנו – אנחנו בתהליך של שינוי.
הוא לומד להיות עצמאי, ואנחנו לומדים לאהוב בלי שליטה. הוא מתאמן בלפרוש כנפיים, ואנחנו מתאמנים בלאפשר לו לעוף מבלי לאבד את הקשר. זו לא רק תקופה של שינוי אצלו – זו תקופה של גדילה הדדית.
במשך שנים, התפקיד שלנו היה ברור: אנחנו יודעים, אנחנו מכוונים, אנחנו שומרים. אבל עכשיו הילד עומד מולנו כישות עצמאית, עם רצונות ודעות משלו.
אם ננסה להמשיך לנהל אותו כמו כשהיה קטן, נרגיש שהוא "בורח לנו מהידיים". וזה לא מפני שהוא מזלזל, אלא מפני שהשפה הישנה כבר לא עובדת. הוא לא זקוק שננהיג אותו – הוא זקוק שנקשיב לו. הוא לא רוצה הוראות – הוא רוצה שיח.
זו הורות אחרת: פחות פיקוח, יותר אמון. פחות נאומים, פחות "חפירות" כלשונו, יותר הקשבה. פחות מאבקי כוח, יותר חיבור רגשי.
אנחנו כבר לא שומרים עליו רק מבחוץ, אנחנו שומרים עליו מבפנים, דרך קשר, אמון והבנה.
מתחת לחוצפה, לעצמאות המדומה, מסתתרים לעיתים פחדים שקטים: פחד מלאכזב, פחד מלאבד את אהבתנו, פחד מלהיות לבד. הוא אומר "עזבו אותי", אבל בתוכו מתפלל – "אל תעזבו אותי באמת". ולכן, דווקא כשהוא הכי מתרחק – זה הרגע שבו הוא הכי זקוק לדעת שאנחנו עדיין שם. הוא לא תמיד יאמר "אני צריך אותך". לפעמים זה יבוא בצורת מבט קצר, בקשה קטנה, או אפילו בוויכוח שנשמע טיפשי, רק כדי לבדוק אם עדיין אכפת לנו.
גיל ההתבגרות מאלץ אותנו לפגוש גם את עצמנו. הוא מעלה שאלות שלא שאלנו שנים: האם אני באמת סומך עליו? האם אני יודע להרפות? מה זה "להיות הורה" כשאי אפשר להחליט בשבילו יותר?
פתאום אנחנו מגלים צדדים שלא הכרנו בעצמנו,, פחדים, רגשות של חוסר אונים, געגוע לילד הקטן שהיה. וזו הזדמנות גדולה: להתבגר גם אנחנו, להפוך להורים שקטים יותר, סבלניים יותר, אנושיים יותר.
הורות בוגרת אינה הורות רכה מדי או מוותרת. היא הורות שמבינה את ההבדל בין שליטה לבין השפעה. שליטה נעלמת ברגע שהוא סוגר את הדלת, אבל השפעה נשארת בלב. זו הורות שמבינה שגבולות נבנים מתוך קשר, לא מתוך פחד. זו הורות שמעדיפה הבנה על פני ענישה, שואלת לפני שמחליטה, ומקשיבה לפני שהיא מסיקה.
הילד אולי יאמר "אל תתערבו", אבל בלב, הוא תמיד זוכר מי היה זה שראה אותו באמת.
גיל ההתבגרות אינו רק תקופה שבה הילד צומח. זו תקופה שבה הקשר צומח. הוא לומד להיות אדם עצמאי, ואנחנו לומדים לאהוב אדם, לא רק ילד.
זה לא תהליך קל, אבל זהו תהליך מרשים. וכשהוא יסתכל יום אחד לאחור, הוא לא יזכור את הצעקות או את המריבות, אלא את זה שגם כשהוא איבד את עצמו, אנחנו לא איבדנו אותו.
מרחק מקרב
יש הורים שרואים את גיל ההתבגרות כתקופה שחורה שצריך "לשרוד". הם מדברים על זה כמו על סערה שצריך לחכות שתעבור. אבל האמת היא אחרת: זו לא תקופה שיש לשרוד – זו תקופה שיש לעבור בה יחד.
גיל ההתבגרות הוא גשר. גשר בין שני עולמות: בין הילדות, שבה הכול ברור ומוגן, לבין הבגרות, שבה נדרש הילד לעמוד על רגליו שלו. אבל גשר, בניגוד לקיר, מחבר. הוא נבנה משני צדדים.
אם רק צד אחד הולך עליו – הוא מתנדנד. כך גם כאן: המתבגר עושה את צעדיו אל עבר העולם, אבל כדי להגיע לצד השני בביטחון, הוא צריך לדעת שמישהו עדיין עומד בצד שממנו יצא, ומחזיק את הקצה של הגשר בשבילו.
במשך שנים, הילד היה "שלנו". אנחנו החלטנו, הדרכנו, הגנו, תיקנו. אבל עכשיו מתחיל שלב חדש, הוא לומד להיות אדם בפני עצמו, ואנחנו לומדים לאהוב בלי להחזיק חזק מדי. זה שינוי לא רק עבורו, אלא גם עבורנו.
זו למידה של שחרור, של אמון, של הנכחה שקטה. זה להבין שהאהבה שלנו אינה נמדדת בכמה הוא "שומע לנו", אלא בכמה הוא מרגיש חופשי להיות הוא, לידנו.
לפעמים זה כואב, כי פתאום אין יותר ילד קטן לרוץ אליו ולפתור לו הכול. אבל כשאנחנו מצליחים לשבת צעד אחד מאחור, ולתת לו להתנסות, ליפול, ולחזור, אנחנו מגלים סוג חדש של קרבה. לא קרבה של תלות, אלא של אמון.
כמו כל מסע אמיתי, גם זה לא חלק. יש רגעים של בלבול, תסכול ותחושת אובדן: "הילד שלי משתנה, ואני כבר לא יודע איך לדבר איתו". אבל בתוך הכאוס הזה מסתתר גם יופי עצום.
יש את הרגעים הקטנים שמחזירים נשימה: הרגע שבו הוא חוזר אחרי מריבה קשה ומתיישב לידך, בלי מילים, רק נוכחות. הרגע שבו היא באה לבקש עצה "בשקט", כאילו כלום לא קרה. הרגע שבו אתה שומע ממנו צחוק חדש, צחוק של אדם בדרך להיות בוגר. הרגעים האלה הם עדות לכך שהקשר לא נעלם. הוא פשוט משתנה, גדל, מתעצב.
כשאנחנו רואים בגיל ההתבגרות תהליך צמיחה ולא "שלב מסוכן", הכול משתנה. אנחנו כבר לא פועלים מתוך פחד, אלא מתוך סקרנות. אנחנו לא שואלים "איך נשרוד את זה?", אלא "מה נוכל ללמוד מזה יחד?". וזה שינוי עצום. כי פחד סוגר, אבל סקרנות פותחת לב.
ברגע שאנחנו מאמינים שזו תקופה של בנייה ולא של אובדן, אנחנו מתחילים להקשיב אחרת, לדבר אחרת ולאהוב אחרת. אנחנו מפסיקים לראות את המרחק ככישלון, ומבינים שהוא חלק מהתנועה הטבעית של החיים. גיל ההתבגרות הוא לא מלחמה על שליטה, אלא הזמנה לאהבה בוגרת יותר. אהבה שמבינה ששחרור הוא לא ויתור, אלא ביטוי של אמון.
ואז, יום אחד, בלי הודעה מוקדמת, הוא יחזור. לא כילד שמבקש שיאחזו בו, אלא כאדם שבוחר לשוב, כי הקשר הזה נשאר חזק, חי ונכון. זה הרגע שבו נבין: לא רק הילד שלנו התבגר, גם אנחנו.
