שיחה לילית עם אלישע
חיים אקשטיין
לילה. המוצב עובר למצב שינה, למעט מי שבמשימה. אני יושב לכתוב על אלישע הי"ד (רק לצמד המילים הזה, אלישע הי"ד, לוקח זמן לרדת מאצבעותיי הקפואות אל המקלדת), ובדמיוני – אני הולך לשאול אותו אישית מה לכתוב עליו. עברו ימים מאז ההודעה שהכתה אותנו בהלם; היה לי זמן לכתוב, היו לי משמרות ארוכות לחשוב בהן מה לכתוב, אבל כלום לא התגבש לתיאור אמיתי והולם של אלישע. בצר לי, אני עוצם את העיניים, והולך להתייעץ עם אלישע עצמו.
איפה אמצא את אלישע? בבית המדרש, כמובן. נכון שהוא נפרד מהישיבה לפני למעלה מעשור, והוא התגורר בחריש ועסק בכלל בתכנות; אבל בפנימיותו, הוא היה בבית המדרש. ואף שהתורה הלכה איתו לכל מקום ולכל מצב, ואין צורך ללכת דווקא לישיבה הפיזית שבה למד, הוא עצמו נשאר שם ברוחו. לשם היה נוסע כמה פעמים בשנה – על אף כל הקילומטרים שמפרידים גיאוגרפית בין חריש לירוחם, ועם כל הילדים – ובמקום שבו אדם נמצא מדי ראש השנה ופורים, גם ליבו נמצא.
אז בעיני רוחי, אני נכנס לבית המדרש בשעת לילה. הספסלים מתרוקנים חלקית מיושביהם, אבל הוא עדיין יושב בקדמת בית המדרש. מולו גמרא או 'קצות החושן', ומחשבו הנייד. ידעתי שהוא יהיה כאן ולא בחוץ או בפינת הקפה, כל דקה של לימוד קדושה עבורו. אף שהוא שוקד על תלמודו, אני מניח שאפשר לגשת אליו, כפי שהיינו ניגשים אליו באופן קבוע בסדרי הערב, כשהיה אחראי על מענה לשאלותיהם של התלמידים הצעירים.
אני פוסע קדימה, והוא מרים את עיניו מהספרים לקראתי. אני שואל אם אפשר לשאול שאלה, והוא מחייך ועונה: ברור. לפני שאתקדם לשאלה, אני עוצר וחווה את הרגע, נוצר בתוכי את החיוך. החיוך הזה הוא אולי מה שבנה את אהבת התורה שלי עד היום.
חיוך אינו תופעה מובנת מאליה, בחיים בכלל, ובבית המדרש בפרט. אפשר לחייך בתפילת הלל, או בריקודים בסעודת שבת, אבל במהלך הלימוד זו לא התנועה הטבעית של הפנים. הדיונים המעמיקים בראשונים ובאחרונים מביאים את הפנים להתכווץ, להתקמט. ככל שאתה נכנס פנימה, כך ידענו, אתה מבין כמה רצינית כל סוגיה שאתה נוגע בה. אלה לא רק מילים, אלא שלבים חיים בתוך סולם הערכים של התורה. מהויות, אידיאות, אי אפשר לשחק בזה. שאלות כמו מה עומק הסברא של אביי, והאם הריטב"א חולק על הרמב"ן או מסכים עם העיקרון שלו, מבררות את ליבת האמת. המודעות לגודל ערכו של הלימוד, ולקריטיות של החתירה לאמת, הביאה אותי לא פעם לכובד ראש ולכבדות כללית.
אלישע עסק לעומק בכל הסוגיות, כשחיוכו אינו מש מפניו העגולות וההרמוניות. הוא היה אחד מהלמדנים הגדולים ביותר שיצא לי לפגוש, חתר למסקנת האמת ולקו היושר, אבל כל זה בחיוך. בשמחה. באהבה. אין שום סיבה בעולם, כך הוא שידר, שערך הרצינות והמחויבות יסתור את השמחה וההתלהבות.
השמחה של אלישע התבטאה לא רק בלימוד. במוצאי שבת, במלווה מלכה שאחרי אחת עשרה בלילה, חלק היו נשארים בחדר האוכל, חלק היו פורשים לענייניהם, אבל אלישע תמיד היה בין אלה שנשארים לשיר. מעל שירת "אגיל ואשמח בלבבי" ו"אדיר איום ונורא" תמיד היה נישא הקול השני הגבוה שלו. את קולו הוא תרם גם למקהלה המסורתית בכל שבת 'זכור', ועל אף החזרות האינטנסיביות עוד מלפני ראש חודש אדר, לא זכור לי שהוא הגדיר זאת כביטול תורה. השירה השתלבה אצלו, ליוותה את לימודו וביטאה את אהבת התורה שלו, שהשפיעה גם על אחרים. לפחות עליי.
אז אלישע ממשיך לחייך כשאני שואל אותו: מה לכתוב עליך? וכמו בסדרי הערב לפני שנים, אלישע לא ממהר לתת תשובה. קודם כל הוא מברר את השאלה: למה אתה שואל?
אין לי את הכישורים שלך, אני מסביר. בליל שבת היית יושב אחרי התפילה, עם עוד חברים שייבדלו לחיים ארוכים, ומשחזר את השיחה של ראש הישיבה נקודה אחר נקודה. את השיחה המשוחזרת היית שומר בראשך עד מוצאי שבת, ואז מסכם אותה על המחשב. לך כנראה יש יכולת הקשבה מופלאה, אבל אני לא הצלחתי להקשיב ולסכם את דמותך.
אלישע ממשיך לשאול: כן, אבל למה אתה רוצה לכתוב עליי? מאיזה טעם, לאיזו מטרה?
להתקלה הזאת אני לא יודע לענות, אף שיכולתי לצפות אותה. כל פרט אצלו מעוגן בסברות, לא רק בהלכה, אלא גם במרחב הרוחני, מהרגש ועד האמונה ותפיסת העולם. כולנו דיברנו על אחריות לכלל ישראל, למשל, אבל הוא כתב מאמרים וברר מאין האחריות הזו נובעת ומה ההשלכות המעשיות שלה. כולנו האמנו שמדינת ישראל היא תחילת הגאולה, אבל הוא הקשה וברר מהי המשמעות ההלכתית של הקביעה הזאת (אני זוכר את הדרשה שלו בנושא, באחד מימי העצמאות. אחת ה'נפקא מינות' לשאלה, הוא אמר, היא האם צריך להתפלל שייפסקו המלחמות; אם אנחנו בגאולה, אז המלחמות הן חלק ממנה, וצריכות להימשך).
אז מה המטרה של הכתיבה עליי? הוא שואל, ומתחיל לדון בסברות האחרונים. האם כדי לעורר צער, לשבור את הלב? יש סברא כזאת לפי הרב סולובייצ'יק, שמנהגי האבלות נועדו לעורר צער על המת, אבל אני הרי לא רוצה שתצטערו בגללי. מצד שני, רבי עקיבא איגר דן אם האבלות היא בשביל המתים או בשביל החיים. ואם היא בשביל החיים – אז הטור הזה אינו בשבילי, אלא בשבילך. אם כן, תגיד אתה: מה המטרה שלך? לשם מה אתה כותב על אנשים שנפלו, ומה אתה רוצה לקחת מזה לחיים? וכיוון שאנחנו במלחמה, יש עוד היבט לשאלה הזאת – האם זה עוזר עכשיו לעם ישראל, או לא?
כרגיל, הוא מתמודד עם השאלה בהגדרות הלכתיות מובהקות; אבל לא מופשטות ומנותקות מהמציאות, אלא כאלו שנותנות מענה לשאלות הקריטיות של החיים. גם למלחמה הוא יצא מתוך עמדה רוחנית-הלכתית מוצקה: מה זה משנה שהמדינה פוטרת אותי משירות בגלל שישה ילדים, אם יש עכשיו מלחמת מצווה.
אני בוהה באוויר, חושב מה לענות. ובעודי מרים את הראש, אני מסתכל על בית המדרש. מחפש את המקום של גדעון, ושל ינון. איפה איתן פיש ישב – אני כבר לא זוכר, קל וחומר לאיתן רוזנצוויג, יקיר ואריאל שאותם לא הספקתי להכיר. למעשה אי אפשר לזהות את המקומות של כולם, כי לא כולם למדו במבנה אחד; חלקם מהדור של בית המדרש הישן, חלקם שייכים למבנה החדש. ובכללי, איך אפשר להסתכל על כולם כאחד, הרי על כל אחד מהם צריך לכתוב בפני עצמו, ולא רק כחלק משבעה לוחמים שנפלו מאותה ישיבה. עם זאת, חוטים דקים ובלתי נראים נמתחים ביניהם, ומעמידים מודל של מסירות נפש. דגם לאנשים עדינים, שיצאו לקרב לא מתוך בהלה להרג ודם, אלא מתוך תורה שמחוברת לעומק החיים. תורה ששולחת אל המשימות הלאומיות במלוא המחויבות והאחריות, ובמלוא השמחה והחיות.
זה בשביל החיים, אני אומר לו בסוף, כדי שנחיה את הרוח הזאת. שנלמד באהבה, שנילחם באהבה, שנחיה באהבה. אבל פתאום אני כבר לא רואה אותו מולי, ומסביבי לא בית מדרש מאיר אלא מוצב חשוך. עוד מעט שמירה, עובר בי הרהור, וזריזים מקדימים למצוות. רוח נעימה מאי שם מלווה ונושאת אותי, כשאני בודק בקפידה את הכוננות, עולה במהירות על ציוד, ומחייך.
**********************************************************
סכין נעימה
אהד שורק
בחמישי בלילה קברנו את אלישע. הלב עדיין מסרב לקבל.
אלישע מעולם לא התייחס לדבר כקליפה, כחפץ, כלז, כאמצעי. כל מי שאי פעם דיבר איתו חש עד כמה הוא היה מכבד, אמפתי ומתעניין באמת בהבנת נקודת המבט של בר שיחו. וזה עוד לפני כל הסיפורים שתשמעו על תועפות הטוב שהרעיף לכל עבר.
אלישע היה חריף בלי טיפת ציניות (אבל מלוא חופניים סרקזם), מסור בלי טיפת גאווה, חייכן בלתי נלאה, היה ראוי לתארים צדיק וישר בלי לעשות רעש, ובעיקר חבר טוב ואדם טוב. הוא היה בעל מסור ואוהב ודאג מאוד לחינוך ילדיו.
אלישע לא עזב מעולם את הישיבה בירוחם באמת. הוא היה מעמודי התווך של החבורה, היחיד שאפשר לסמוך עליו שיתייצב לכל מפגש. בגלל שטרח להגיע מדי שנה בראש השנה ופורים עם כל המשפחה, היה גם חלק מהנוף הישיבתי הרבה אחרי תקופת הישיבה. על הסוכה שלו תלה חידושי תורה מישיבת ירוחם כקישוטים.
אלישע, שעלה לארץ בצעירותו מניו יורק, קיבל את החריפות מבתי המדרש האמריקאים. זה לא גרע כהוא זה מהתום שלו, מתפילותיו ושירתו שנגעו ללב וממחויבותו המעשית. בלימוד הכול תמיד היה מפותח ומורכב ורב פנים, ובהוויה היום יומית הכול היה פשוט.
למדנו יחד בעיון מסכת שבת. אז הבנתי איך מרגישה חברותא שהיא סכין, ובו זמנית כיצד "תלמידי חכמים מנעימים זה לזה בהלכה". כשהייתי מציע סברה, הוא היה שואל אותי כאלה שאלות כאילו הצעתי עכשיו תורה מסיני. מצד אחד התייחס לדברים ברצינות והערכה, ומצד שני היה מקשה ומשתדל לברר איך מה שאמרתי מסתדר עם כל מה שלמדנו עד עכשיו. השאלות ששאל היו מבריקות יותר מכל תשובה. זה הלימוד הטוב ביותר שהיה לי ואני מתגעגע אליו עד היום.
אלישע היה פשוט מגדלור עוצמתי של מידות טובות ומודל לחיקוי בלי לעורר קנאה.
אני עדיין לא מאמין שהוא לא איתנו. בנינו עליו לעוד המון שנים. החבורה תשתנה מאוד בלעדיו. אני אתגעגע אליו מאוד מאוד.
**********************************************************
הנורמלי
רפי יריחובר
בוגר הישיבה סיפר לי שעבר לאחרונה לחריש ואלישע שמח מאוד. הם לא הספיקו להזמין אותם לפני החגים, ובאחת היציאות המועטות הם ביקשו להזמין אותם. הבוגר תמה, מדוע לא רצה לנצל את השעות המועטות לזמן משפחתי ומנוחה. לאחר שניסה לשכנע אותו שלפחות הם יזמינו אותם בכדי להקל על הטרחה, אלישע אמר לו "אנחנו מתעקשים לארח, תן לנו להרגיש נורמליים…"
אלישע היקר, 'נורמלי' לא היית… במעשיך הלכאורה פשוטים הארת לכולנו. יהי זכרך מאיר.
**********************************************************
האם צריך להיות עצובים? | מתורתו של הרב אלישע
הרב יוחנן שריידר
אני רוצה לספר לכם על הרב אלישע. אבל איך אפשר לספר על יהודי שהיה באמת כל כולו תורה? אני מבקש לפתוח בתקציר של מאמר תורני שהרב אלישע כתב, מאמר ממנו אפשר ללמוד על דמותו המיוחדת ואופן ההתבוננות שלו על העולם. מדהים, שאחד המאמרים היפים שהרב אלישע כתב הינו מאמר בנושא העצב והצער שחווים אבלים שיושבים שבעה.
לאבלים היושבים שבעה על קרובי משפחתם, יש רשימה של איסורים ומנהגים שעליהם לנהוג בהם. ישיבה על ספסלים נמוכים, נעילת נעלי בד, איסור אמירת שלום, ועוד ועוד. לכאורה, נראה שהמטרה של המנהגים האלה, היא לאפשר לאבלים להביע את הצער שבו הם שרויים.
הרב אלישע שאל שאלה מרתקת – האם חייבים להיות עצובים? האם עצם הרגשת העצב והצער היא חלק מהמצווה של מנהגי האבלות?
הרב אלישע מצא, שיש בזה מחלוקת בין שני רבנים גדולים מהמאה האחרונה. אחד מהם הוא הרב סולובייצ'יק, ראש ישיבת ישיבה אוניברסיטה בניו יורק. השני הוא הרב שלמה פישר, ה'בית ישי', ראש ישיבה חרדי מירושלים שהיה גם דיין בבית הדין הרבני בירושלים.
הרב סולובייצ'יק כתב, שמובן מאליו שאבל צריך להיות עצוב. הוא שואל – תארו לכם שבבית אבלים, ינהגו את כל מנהגי האבלות אבל ישחקו קלפים כל היום ויריצו צחוקים. נשמע הגיוני? הרי בוודאי כל המהות של האבלות היא לאפשר לבטא את הצער הפנימי שהאבלים מרגישים!
לעומתו, הרב פישר כתב שאין מצווה להיות עצובים. צריך לקיים את ההלכות, אבל אי אפשר להכריח אדם להיות עצוב, והעצב עצמו הוא לא חלק מהותי ממצוות האבלות.
הרב אלישע מקביל את השאלה הזו לשאלה מהותית אחרת. מה בעצם המטרה של האבלות? האם המטרה היא לכבד את הנפטרים, או לאפשר את הצער של אלה שנשארו בחיים? מי נמצא במוקד של דיני האבלות – הנפטר, או קרובי משפחתו שיושבים שבעה?
הרב אלישע מביא במאמרו ראיות רבות מכל רחבי הש"ס, כדי לסייע לכל אחד מהצדדים. לבסוף, לאחר הבאת שלל הראיות, דיון מעמיק בהם והבהרה מדוע כל אחת מהראיות יכולה להתבאר לפי שני הצדדים, הרב אלישע מגיע לנקודה המהותית. הרב אלישע מסביר שאם אנו חושבים שהמטרה היא הנפטר – אז העיקר באבלות היא המעשים עצמם, שמקרינים כלפי חוץ וכלפי הסביבה, ומנהגי אבלות אלה מייקרים את כבודו של הנפטר בעיני הסביבה.
אולם הרב סולובייצ'יק טוען שהאבלות היא שלב הכרחי עבור האבלים עצמם, בו הם עוברים תהליך רגשי של פרידה מקרובם. החוויה הזו היא חוויה רגשית חזקה – והיא חלק מהגדרת האנושיות. אדם שהוא אדיש למוות ואינו מצטער על פטירת אדם קרוב, מאבד הרבה מאנושיותו. האבלות על פי הטעם הזה, משמעותה היא בהתמקדות באנשים החיים, בסיוע להם לעבד את החוויה, על מנת שיוכלו להמשיך לחיות.
*
אבלות על תלמידי חכמים, היא כמובן אבלות ששוזרת את שני ההיבטים שהרב אלישע כתב עליהם. כל מי שהכיר כל אחד מהנופלים שרוי באבל. תקופת האבלות וההתמקדות בצער, היא חוויה אנושית חשובה והכרחית, שבסופה גם אפשר לעבד את החוויה ולהמשיך לחיות. אך כשמדובר בתלמידי חכמים, מטרת האבל היא גם לכבד אותם ואת תורתם.
תורתו של הרב אלישע, היא תורה שהייתה רחבה מני ים ופרוסה על כל מרחבי הש"ס והראשונים. נקודת המבט שלו על כל דבר – הייתה בהתבוננות במשקפיים של מקורות חז"ל, התלמוד, הרמב"ם ושאר הראשונים, האחרונים והפוסקים. שימו לב, איך בשאלה שקשורה בעיקר לחוויות ורגשות, הרב אלישע התבונן באמצעות צלילה לעומק סוגיות הש"ס. את החוויות האנושיות, הרגשיות, הוא תמיד עיגן בתוך התורה. חייו היו חיי דבקות בקב"ה, חיים מלאי התפעלות ורגש – אך תמיד עם חיבור מדוייק למקורות התורה, בש"ס, בפוסקים ובהלכה.
אני נזכר בדיון הלכתי שהיה לי איתו בישיבה בירוחם. דנו האם כדאי לנו להציע לראשי הישיבה להקדים את תפילת ערבית בתקופת הקיץ, כדי להאריך ברבע שעה את סדר ערב. אני טענתי שלמרות שבתנאים ההלכתיים שהיו לפנינו ובהתחשב בזמן שבו התפללנו מנחה היה לזה היתר, זה מוזר ולא כל כך מקובל להתפלל ערבית לפני החשכה. הוא לא קיבל את הטענה הזו, "מוזר". אז מה אם זה מוזר? רבע שעה של לימוד תורה! טענות מהסוג הזה שלא מעוגנות בש"ס ובפוסקים לא היו מקובלות עליו.
באחת מהתמונות האחרונות שלו, הוא נראה כשהוא לבוש בסרבל שריונרים, אוחז בכוס שתייה חמה ומעיין בהלכות מלכים של הרמב"ם מתוך מהדורת הכיס של הרמב"ם היומי. כל מי שהיה בלחימה יודע שיש פער בין הרצון ללמוד תורה, ואפילו לאחר המעשה של אריזת הספרים בפק"ל, לבין היכולת המעשית לפתוח את הספר ולהתרכז כשנמצאים בתוך המשימות בשטח. אצל אלישע – זה היה טבעי. הכי טבעי בעולם. הרמב"ם היה הדבר היחיד שעניין אותו באותו הרגע. וברור לי, ולכל מי שהכיר אותו, שברגע שניתנה הפקודה לצאת למשימה – הוא שינן בראשו את דברי הרמב"ם על היוצאים למלחמה, מתוך אותו כרך שבו הוא עיין – "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה".
ביום רביעי, א' טבת – נר שישי של חנוכה, אלישע יצא למשימה יחד עם צוות הטנק שלו, ונפגע מטיל נ"ט. מעדות אישית ששמעתי מאנשי הרבנות הצבאית שטיפלו בו – היה חיוך ענק על פניו. חיוך של אדם, שכל מהותו דבקות בקב"ה ובתורתו, שמימש בחייו ובמותו את ההליכה בדרכיו של הקב"ה.
נתגעגע אליו, נצטער על לכתו, אך כמו שכתב בעצמו במאמרו – נתמקד ב"כבוד החיים", ונמשיך לחיות כאן בארצנו האהובה. לא ישברו אותנו.