הרב יצחק בן שחר, נשיא ישיבת קדומים, הינו מוותיקי ישיבת 'מרכז הרב' ומתלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. למעלה מארבעים שנה הוא עומד בראשות הישיבה שהוקמה ביישוב היהודי הראשון בשומרון, לצד העמדת דור שלם של תלמידי חכמים.
תקופת לימודיו של הרב בן שחר בישיבת 'מרכז הרב', הייתה בזמן בו הישיבה עדיין שכנה בבניין הישן ברחוב הרב קוק. "הייתה שם תחושה עילאית מהעובדה שלומדים בבית של הראי"ה קוק זצ"ל", הוא נזכר. "התחושה קיבלה משנה תוקף בכך שהמשפחה של הרב נתן רענן, מנהל הישיבה, עדיין התגוררה בבית. הם היו משפחה מאוד פתוחה, וכיוון שחדר האוכל היה במקום מרוחק יותר, ברחוב הנביאים, כשבחור רצה לשתות, הוא היה נכנס למטבח ומוזג לעצמו כוס שתייה. הייתה שם הרגשה ביתית. זו הייתה התרגשות גדולה ללמוד תורה בבית של הרב זצ"ל, ממש לחיות בבית שלו. אצלי, אישית, ההתרגשות הייתה גדולה יותר, כי הסבא שלי, אב-אמי ז"ל, הרב ישראל מאיר שמשלביץ', היה המזכיר של הישיבה בזמנו של הרב זצ"ל. אמי סיפרה שהיא הייתה באה לבקר את אבא שלה מדי פעם, כך שהיינו קצת בני בית אצל הרב רענן.
"לדמותו של הרב צבי יהודה היה תפקיד מרכזי מאוד בבניין הישיבה", הוא מדגיש. "לא רק בבניין הישיבה, אלא גם בהאצלה על כולנו, מתוך דברים שהוא לימד או כתב. הייתה כלפיו בחינה של 'גדול שימושה', עם כל המשמעות של זה. באותה תקופה, במשך חלק משעות היום היה לי מקום קבוע מול הכיסא של הרב זצ"ל. המצב הזה, בו נגד עיניי עומד הכיסא של הרב זצ"ל, נשאר אצלי עד היום הזה כנקודה מאוד חזקה. זה משפיע על התפילה שלי, על הלימוד, ועל תחומים נוספים בעבודת ה'. ב"ה למדתי בעוד ישיבות ומפי רבנים חשובים נוספים, אבל עיקר חינוכי וראייתי את התורה וישראל ואת דורנו הם על פי לימודי במרכז הרב. למדתי הרבה ממו"ר הרב צבי יהודה, מדמותו, מדרכיו ומכתביו".
בזמן מלחמת ששת הימים, הרב בן שחר לחם עם חבריו הרבנים יוחנן פריד, איסר קלונסקי ודב ביגון בחטיבה הירושלמית, יחד עוד חברים נוספים מישיבת 'מרכז הרב' המכהנים כיום כרבנים חשובים.
כשאנחנו שואלים את הרב בן שחר מהי הדרך המוצלחת ביותר להתכונן לחג השבועות, הוא מוודא שאנחנו מתכוונים לחג השבועות תשפ"ו. "לחג השבועות של שנה זו כבר קצת מאוחר מדי להתכונן", הוא מפטיר. "לחג השבועות צריך להתחיל להתכונן כבר מחג המצות. 'ממחרת השבת', ליתר דיוק. 'שבע שבתות תמימות תהיינה' – זאת עבודה גדולה מאוד, וזה מדאורייתא. יש לשים לב איך אנחנו חיים את השבועות האלה. צריך לנשום את תקופת יציאת מצרים מאז ליל הסדר עד זמן מתן תורתנו; קריעת ים סוף, לחם מהשמיים, מים מן הסלע, מלחמת עמלק ובהמשך ימי סיני.
"נוסף על כך שחיים את מה שהיה בזמן יציאת מצרים, עולים אנו אל חג השבועות במעלה מאומץ של שבע שבתות תמימות, בהן, בזימון אלוקי, אנו נפגשים עם זיכרון דמויות חשובות מאד ועם מאורעות בעלי משקל גדול. כל אחד מן האישים ומן האירועים הוא הר גבוה של משמעות. כמו למשל, ימי זיכרון של הנביאים: יום הזיכרון של יהושע בן נון ויום הזיכרון של שמואל הרמתי – שניהם מיוחדים לא רק בנבואות שלהם אלא גם במעשים. הם הנהיגו את האומה. צריך להיזכר, ללמוד, לנשום אותם – איש כפי יכולתו. אחר כך יש דמויות של בית המדרש: תלמידיו הראשונים של רבי עקיבא שמתו ורישומם ניכר בקצת מנהגי האבלות. נמצא כאן בית המדרש של רבי עקיבא, הדמות שלו והדמויות של שלושה מתלמידיו האחרונים: רבי שמעון, רבי מאיר, רבי יהודה. כל אחד מהם זה הר של משמעות. על כל אחד מהם יש מאמרי וסיפורי חז"ל".
בנוסף, מציין הרב בן שחר, בשבועות האלה יש גם רישומים של ימי הצרות של עם ישראל, ייסורים של קהילות שו"ם וגזירות ת"ח ות"ט. אליהם מצטרפים הימים של הדור שלנו: כאן נמצא יום השואה, אשר כפי שלימדנו הרב צבי יהודה, היא העקירה הנוראה מן הגלות. כאן גם ימי גאולתנו – יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות ויום ירושלים. "כל זה, לגבינו, הוא חלק מההכנה האלוקית שלנו לחג השבועות", הוא קובע. "כל אלו הינם מאורעות אלוקיים שנמצאים כאן. כביכול התורה אומרת לנו: תעכל, תנשום היטב כל מה שיש כאן באמצע – זאת הכנה למתן תורה.
"מתן תורה הוא קצה ההתחדשות שלנו בימי האביב", מציין הרב בן שחר. מה שמעלה את השאלה במה באה לידי ביטוי ההתחדשות במתן תורה בכל שנה, הרי כביכול מדובר באותה תורה כמו שנה שעברה. "ההתחדשות היא בנו", הוא מדייק. "התורה היא נצחית, היא איננה משתנה. אבל אצלנו התחדשו דברים מאז השנה האחרונה. אנחנו התחדשנו, אנחנו צמחנו במשך השנה הזאת. אחרי שחלפה שנה – אנחנו אחרים לגמרי. לכל שנה יש את הבניין שלה. כך למשל, עכשיו אנחנו במלחמה. זה כך לא רק לגבי שבועות, אלא גם לגבי חג המצות וחג הסוכות".
מלחמה שהיא מפגש
אחרי ההתחדשות הזאת, מה אפשר לקחת מהחג עצמו?
"יש 'משמר'. עם ישראל יושב ולומד תורה עד הבוקר, ובבוקר קורא מגילת רות, עם כל השורשים של מלכות בית דוד. אנחנו שומעים את קריאתה הגדולה של רות – "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקַיִךְ אֱלֹקָי"! אנחנו לומדים ממנה את המסירות והדביקות, את 'גדול שימושה'. מי שיוצא מ'משמר' של שבועות, מקריאת התורה, מהתפילות, ממגילת רות ומהפגישה עם הדמות של דוד המלך – זה ממילא מאציל על כל ההמשך. זה כך בכל החגים שלנו. עצם זה שאתה חי את החג כראוי, עם כל ההכנות שהזכרנו, או במלואם או בקיצורם, זאת חוויה מאוד גדולה, והיא מאצילה על כל ההמשך".
אם בחג השבועות עסקינן, עולה הקושייה הידועה: במעמד הר סיני בני ישראל הכריזו 'נעשה ונשמע', אך בכל זאת הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית. "המהר"ל אומר שכפיית הר כגיגית זה יותר רציני מאשר נעשה ונשמע", מסביר הרב בן שחר את הצורך בשניהם. "נעשה ונשמע זה אנושי. אנושי יכול להשתנות, יכול להיחלש. כפיית הר כגיגית זה אלוקי. לא רק שזה יותר רציני, יותר מחזיק מעמד ופחות מסוכן שייחלש, זה בכלל ממד אחר, יש כאן נדבך אלוקי. עם ישראל הם 'חפצא' אלוקי. "אתם עדי" – אנחנו עדים על מלכות ה' במה שאנחנו אומרים ומאמינים, ובכל הבניין הגדול של עם ישראל".
את שני הצדדים האלה אפשר לראות גם באירועים שהתרחשו השנה?
"כבר שנה וחצי שאנחנו נמצאים במלחמה שלא אנחנו יזמנו", הוא מזכיר. "האויבים שלנו יזמו אותה. מבחינתנו זה אלוקי. במלחמה הזו היו גילויים חשובים של מסירות, של אחדות, של תשובה. בעבר חשבתי שאפשר לקרוא לה 'מלחמת התשובה', אבל לא רק במובן המצומצם של תשובה. בשעת מלחמה על הארץ כולנו מתחזקים בזהות הלאומית שלנו, בארץ-ישראליות שלנו, על כל המשמעות שלה. אפשר לקרוא למלחמה – 'מלחמת קניין ארץ ישראל'. קניין ארץ ישראל זה לא רק שנוספו לנו עוד קילומטרים בצפון ועוד קילומטרים בדרום, זה המפגש שלנו עם הארץ-ישראליות על קדושתה ועל מעלותיה. זו באמת התשובה הממלכתית אל האמת הגדולה שלנו.
"הכול אחֵר כשאנחנו הולכים וקונים עוד קניין בארץ ישראל", הוא מוסיף. "לא רק שאנחנו מתאימים את עצמנו אליה, ארץ ישראל בעצמה מאצילה עלינו. כמו שרואים בפרשת 'והיה אם שמוע', כך היא חוקת הארץ. ככל שאנחנו יותר מקיימים את המצוות אנחנו יותר מתברכים. אנחנו רואים שהדורות הולכים ונבנים, הולכים ומתקדמים. הייתה התחלה של גאולה בדורות שלפני יום העצמאות, על גבי זה נבנתה העצמאות, אחר כך נוספה מלחמת ששת הימים עם קניין ירושלים, ועכשיו נוסף החלק שלנו: גם גילויים של תשובה, וגם עצם הארץ-ישראליות. עכשיו אנחנו יותר ארץ-ישראליים מאשר קודם".
משהתחלנו לעסוק בענייני דיומא, בצל מלחמת 'חרבות ברזל' המתמשכת כבר למעלה משנה וחצי, עם מגויסים רבים מהציבור הדתי-לאומי, מתבקשת השאלה: כיצד בחור ישיבה אמור להרגיש כשהוא נמצא בישיבה וחברים שלו בשדה הקרב? "בחור שנמצא בישיבה בהדרכת רבותיו, מקומו עכשיו בישיבה ולא בשדה הקרב", הוא אומר. "יחד עם זאת, בימים האלה של מלחמה על ארץ ישראל, כשהחברים שלו נמצאים בשדה הקרב ומחרפים את נפשם כפשוטו, הוא אמנם לא מסכן את עצמו, הוא לא נמצא על הג'יפ או על הטנק, אבל הוא כן מקיים את המסירות הגדולה כשכל כולו בתודעה של קניין ארץ ישראל. הוא נמצא בבית המדרש, הוא חי את התחושה הזאת של קניין ארץ ישראל. אז הוא מתפלל בהתאם לזה, הוא לומד בהתאם לזה, הוא מתנהל במשך היום בהתאם לזה. כל רגע שהוא יכול, הוא מנצל. הוא מלווה בהרגשה של אחריות על העניין. הוא לוקח מהטנק את המסירות, את חירוף הנפש, אל הסטנדר שלו – הסטנדר של התפילה, הסטנדר של הלימוד, עם האחריות המלאה, מלוא הזמן ומלוא האיכות".
הרב בן שחר מדגיש שגם מי שלא לומד בישיבה וכבר עובד לפרנסתו, צריך ללמוד לפי היכולת שלו. "אמנם יש לו עבודה שהוא עובד במשך היום, אבל יש לו בית מדרש, שייכנס אליו ויקבע עיתים לתורה. היום מכיל גם זמן של לפני עבודה, זמן של אחרי עבודה. זה אחד מהדברים שאנחנו אומרים בבוקר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם… והשכמת בית המדרש שחרית וערבית…". כל אחד צריך לקיים מה שהוא יכול, חלק של בית המדרש לפני עבודה, חלק של בית המדרש אחרי עבודה. צריך שיחיה את אותה אחריות עליה דיברנו קודם לכן. אדרבה, אם יש מישהו שיש לו רק שעות מסוימות שהוא יכול ללמוד בהן, הוא צריך לנצל אותן מעל ומעבר".
הליכה טבעית אל האמת
מה דעת הרב בנוגע לסוגיה של גיוס חרדים?
"אנחנו בדור של תהליכי הגאולה. פרשת התשובה והגאולה הולכת ומתקיימת בנו. הפסוק האחרון בפרשת הגאולה והתשובה הוא "כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים ל' י'). אנחנו נמּצאים בתהליך של שיבה אל המעלה הזו, אל האמת הגדולה של עם ישראל. זה תהליך שקורה באופן טבעי. יש לנו ציבור 'חרדי', ומאידך יש לנו ציבור 'כללי'. לאט לאט הציבור שקוראים לו 'חרדי' הולך ומתקרב אל האמת הגדולה הזאת, שהמדינה היא מדינת התורה שהולכת להיבנות. החרדים יושבים היום בממשלה וממלאים תפקידים. הציבור ה'כללי', מאידך, הולך ומתקרב אל התוכן האלוקי של המדינה.
"בצבא, למשל, לפני כמה שנים אסור היה להשמיע מילים יותר מדי תורתיות, ומישהו שכן השמיע – הדיחו אותו מהצבא. במלחמה הזאת, נשמעו הרבה יותר מילים של תורה או תשובה, באופן רשמי. המדינה נהייתה יותר תורתית. אנחנו פותחים את הבוקר בתפילה – "וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ". 'כולנו' זה כולל את כל חלקי הציבור. כולנו לאט לאט הולכים ומתקרבים. יש כאן עבודה לשנים ארוכות. כמובן, בכל רגע יכולה להיות קפיצת הדרך אלוקית פתאומית, זכינו גם לראות התקדמות משמעותית, אבל בדרך הטבע זה עשוי להימשך אולי עשרות שנים".
מה מקומו של הציבור שלנו?
"התפקיד שלנו בתוך התהליך הזה, הוא לגשר בין שני הציבורים. הציבור שלנו מקושר לציבור ה'חרדי' בקשר יניקה וידידות, ומקושר לציבור ה'כללי' בקשרי ידידות ושותפות. ראוי לנו לפעול בחברות חמה ואוהבת לכל הצדדים ככל יכולתנו. אנחנו משתדלים לחיות את האמת הגדולה. האמצע שלנו משפיע, מלמד ומאציל על מה שמימיננו ומשמאלנו".
ערב המלחמה, עם ישראל היה בקרע מאוד גדול סביב הרפורמה המשפטית ועוד כל מיני סוגיות שצפו, וגם תוך כדי המלחמה יש דברים לא פשוטים. מה דעת הרב על כל הפערים האלה?
"אנחנו במרכז של ההתקדמות, והגילויים האלה – הם על ידי חלקים של העם שעדיין צריכים להתקרב לאמת של התורה. הם לא למדו בתלמוד תורה, לא למדו בממלכתי-דתי, קיבלו חינוך בהתאם, קראו ספרים בהתאם – אז הם עם רקע שונה. המוקדים שלהם הם מוקדים רחוקים לצערנו. אני חושב שרוב הציבור הם רק נגררים. אני מקווה מאוד שאני צודק בהערכה. אלו שדבקים בכיוונים האחרים הם מיעוט, והמיעוט הזה ילך ויקבל את התיקון שלו על ידי הצמיחה האלוקית של תהליך הבניין.
"על פי פרשת התשובה ונבואות הנביאים, מובטחים אנו בתשובתם השלימה של ישראל. הנה, היום הצבא הוא אחר, יותר תורתי מאשר קודם. התהליך הוא תהליך אלוקי, זו נבואה אלוקית, אלו נבואות ישעיהו. זה לא סתם סיפור, זה באמת יתקיים! העובדה הזאת כשהיא תלך ותגדל, תאציל גם עליהם.
"אלו שכרגע נלחמים בזה בכל הכוח, חסרה להם האמת שאנחנו יודעים אותה. מחר, ועוד יותר מחרתיים – הם יראו אותה. הם ייווכחו לדעת שאנחנו אומה אלוקית, עם ייעוד אלוקי, עם תוכן אלוקי. לאט לאט הם יעכלו את זה. יש כאן התקדמות בשלבים. את האמת הזאת אנחנו חיים, מאמינים בה, מתקדמים בה, ולאט לאט זה יאציל על עם ישראל כולו".
הקשר שיאציל על הכול
מה הדרך הטובה לקרב רחוקים בתקופה הזאת? מה יכול לדבר אליהם?
"להיות חבר טוב של כל מי שעל ידינו. יש לך בן דוד חרדי, חבר חרדי, שכן חרדי? תהיה איתו בקשר טוב. אל תטיף לו מוסר, רק תהיה חבר שלו. אותו דבר החבר החילוני שלך, שאיתך בצבא, ישן איתך באוהל – אל תתחיל ללמד אותו עשרת הדיברות, אלא פשוט תהיה חבר טוב שלו. זה הקשר שצריך להיות לנו עם שני הציבורים מצדדינו. ברגע שיהיו לנו קשרים טובים והם יכירו אותנו לעומק, הם יבואו ליישובים שלנו, הם יראו יישוב של תורה בארץ ישראל, הם יראו איזה יישוב נפלא זה, כמה חסד יש בו, כמה שמירת הלשון יש בו – זה ישפיע עליהם ללא ספק".
בחב"ד, למשל, יש דוכנים של הנחת תפילין, ארגוני קירוב מקיימים שיעורים וסדנאות לחילונים בתל אביב. יש עניין להתעסק בזה? או פשוט לחיות את החיים עצמם באופן טבעי, וזה כבר ממילא ימשוך?
"מה שאפשר לעשות בהקמה של תלמוד תורה לרבים או דברי אמונה – זה בהחלט מוסיף וראוי מאד מאד, אבל עיקר ההשפעה היא עצם החיות שלך. הקשר הטוב והיפה עם כל חלקי העם, והדוגמה האישית והחברית של הציבור שלנו, יאצילו על הכול. אנחנו מאמינים שאנחנו נמצאים בתוך התהליך של תשובת האומה אל האמת שלה. מה אנחנו יכולים לעשות כדי לקדם את התהליך יותר מהר? אולי יותר מכל משפיעות התפילות שלנו. אנחנו מתפללים 'השיבנו ה' לתורתך'. מתוך נקודת המוצא שאנחנו בתוך התהליך הזה, אנו חיים אותו במלואו ועושים ככל יכולתנו לקידומו, בהסברה ובמעשים".
הרב בן שחר נודע גם בשל גישתו הייחודית ושיעוריו הרבים בלימוד תנ"ך. במהלך השנים לימד תנ"ך בלא מעט מקומות, בין השאר בישיבת מרכז הרב ובמקומות נוספים. "לימוד תנ"ך עם חז"ל בונה עולם של אמונה. התנ"ך מקיף תקופות רבות ושונות זו מזו בחיי האומה. היו שנים נפלאות, היו שנים קשות. הזכרנו קודם את יהושע בן נון, הזכרנו את שמואל הרמתי. לשמוע את הנבואות של הנביאים עם חז"ל עליהם, זה בית ספר גדול של אמונת ישראל".
לסיום, הרב יוכל לברך אותנו ואת הקוראים לקראת חג השבועות הקרוב?
"יום ירושלים הסמוך לשבועות מעורר אותנו להבין ולהתייחס לזמן מתן תורתנו במובן המלא. תורתנו מעמידה אותנו כאומה אלוקית, אומה של השראת השכינה. "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
"אנחנו עולים אל יום קדוש וטהור מאד. נזכה להיבנות בו ולחגוג אותו כראוי, נזכה לעלות אל גאולה שלמה ותשובה שלמה. כל נעם ה' וברכתו עליכם ועל כלל ישראל".
