מאחורי ההצגה "תאווררי" עומדות קרן אדלר (33) וגל בידרמן (33). שתי חברות טובות שנפגשו בבית הספר ללימודי משחק 'בית צבי' לפני כעשור. בעשר השנים שחלפו מאז, שתיהן הספיקו ללמוד יחד תואר ראשון בסמינר הקיבוצים, לחזור בתשובה, להתחתן, להקים משפחות ולצלול עמוק לשאלות החיים על יעוד, תכלית וכיוון ולחפש את האיזונים הנכונים כבעלות תשובה.
את כל המסע הזה, עם השלכותיו ומסקנותיו הן מציגות בהומור רב, שנינות וכישרון יוצא דופן שהופך את החוויה לערב שהוא הרבה מעבר להצגה ואולי אף מתקרב לחוויה טיפולית שנוגעת במערכות יחסים ובקשרים המשפחתיים שלנו. אדלר ובידרמן הן השחקניות היחידות בהצגה, הנעות כל הזמן בין משחקי תפקידים כשלעתים הן משחקות את עצמן ולעתים את האמהות שלהן, בסצנות אותנטיות לחלוטין מחייהן. את ההצגה ביימה טלי ביק־קשת, חברה טובה שאינה שומרת תורה ומצוות עדיין, מה שתרם להנגשת ההצגה לקהל זה.
אני מזהה שאני בחברה טובה כשגם אני, כמו יתר הצופים בקהל, מתלבטת למי להתקשר קודם בתום ההצגה. לאמא שלי או בכלל לילדיי…
יחסינו עם ההורים, הציפיות שלנו מהילדים, הפער בין החלום למציאות ועוד שלל תחושות שההצגה מעלה בכל אחד מהצופים, לא מאפשרות לקהל להישאר אדיש. כל אחד פוגש שם איזושהי נקודה שמדברת עליו בדיוק.
ההצגה מאפשרת הצצה מצחיקה וגם מרגשת לחייהם של החוזרים בתשובה, מציגה את המחירים המשפחתיים והאישיים שמשלם כל מי שמעורב בעניין ומציפה שאלות בוערות שמטרידות כל הורה לחוזרים בתשובה: איך נתמודד עם דרישות הכשרות החדשות, איך תיראה הבת שלי, שעד לא מזמן התלבשה בצורה מסוימת וכעת הולכת ו'נאטמת', ואיך נגשר על הפער מול הנכדים.
ותודה להוריי שהביאוני
קרן וגל עושות את דרכן בעולם התורה מזה כעשור. קרן הכירה את בעלה עידו במהלך הלימודים בבית הספר למשחק 'בית צבי' בו למדו יחד בזמן שהוא בתהליך מתקדם של חזרה בתשובה והיא עדיין בכלל 'לא בקטע'. עידו למד משחק וכתב חלקים נכבדים מהטקסט של קרן. אך למעט האפיזודה הזו, הוא לא עוסק בכך וכיום הוא עובד במשטרה. חתונתם של הזוג הייתה על דעת זה שכל אחד ימשיך את חייו על פי אמונותיו.
במקביל, גל הייתה בהליכי חיפוש רוחני כמה שנים וקיוותה למצוא את המענה במלגת לימודי יהדות במסגרת 'נפש יהודי'. במהלך לימודי ההמשך המשותפים של שתיהן בסמינר הקיבוצים, הן שמעו על תכנית ללימודי יהדות דרך 'נפש יהודי'. קרן הגיעה בהתחלה רק בגלל המלגה, אך דווקא שם נפתח לשתיהן הלב וגם הראש, והן מתארות שהרגישו שהגיעו הביתה.
גל נישאה לימים לחבר נעוריה גיא, כיום מנהל מוצר בחברה מסחרית, והיא זו שמשכה אותו לשמירת תורה ומצוות. "שבת אחת הצעתי לו שיצטרף אליי ונשמור יחד שבת וזה מאוד קסם לו לשמחתי". ואילו לקרן ארכו עוד ארבע שנים ושתי בנות בשביל להעז "לצאת מארון הקודש ולחצות את הקווים לעולם הדתי" כפי שהיא מתארת.
"לקח לנו זמן עד שכתבנו והעמדנו את ההצגה", אומרת קרן. "פעם אני הייתי בהיריון ופעם גל, ואז 'נפש יהודי' הזמינו מאיתנו הצגה וידענו שאנחנו חייבות לעמוד בדד־ליין. בתוך־תוכי זה היה חלום שמאוד רציתי שיתגשם. ידעתי שכשתהיה לי הצגה יהיו לי גם עשייה ופרנסה, ואני אהיה אמא יותר טובה".
לאחר התייעצות עם רב, החליטו השתיים לפתוח את המופע גם לקהל מעורב של גברים ונשים. להצגת הבכורה שלהן הזמינו בני משפחה וחברים מהעולם הקודם, כולם ישבו באולם, צוחקים ומזילים דמעה כאחד.
"אני חושבת שההצגה הזו שברה את הקרח שהיה לנו עם הרבה אנשים בחיים. הצלחנו להכניס את כל המשפחה וחברי העבר לתוך התהליך שלנו ולהציג אותו על כל היבטיו" אומרת גל.
"העובדה שהכנסנו הרבה הומור פותחת את האנשים לראות גם את הצד השני, ולא משנה באיזה צד הם" מוסיפה גם קרן.
באחת הסיטואציות בהצגה, מגיעה אמה של קרן לבקר בשבת כשבידיה סיר דגים רותח. היא מתארת לקרן איך שהקפידה על כל דבר, רכשה סיר חדש, הטבילה אותו, ואף ניקתה ביסודיות את הכוסברה. כשקרן מתפתלת ומנסה להתחמק מאכילת הדג, אמה מנסה להבין מה הפעם…?!
"אבל אמא, את הבאת לפה סיר באמצע שבת. אני לא באמת יכולה לאכול את זה", היא לוחשת בכאב. "יופי לך, עשרים שנה הדג שלי היה מעדן חייך ופתאום הוא לא מספיק טוב לך?!"
דומה שאין בעל תשובה אחד שלא חווה סיפורים מעין אלה עם הוריו.
תגידו, זה עד כדי כך גרוע? אני שואלת אותן בהלצה בתום ההצגה כשאנחנו יושבות לדבר.
"אוהו, זה עוד הרבה יותר גרוע" משיבה קרן. "היינו צריכות לעדן חלק מהסצנות כי זה לעתים הגיע לפיצוצים שלא שייך להעלות על במה בכלל".
ובכל זאת יש בקהל תחושה רבה של הזדהות עם מה שאתן מציגות.
גל: "לכל הצגה מגיעים אנשים שמתמודדים עם חזרה בתשובה של מישהו קרוב. החברה שלנו מלאה בבעלי תשובה ובעיקר בהצגות מול קהל חילוני, ניגשים אלינו בסוף כל הצגה אנשים שאומרים – 'פעם ראשונה שאני מבינה את אחותי', 'סופסוף הרגשתי שאני מצליחה להכיל את השינוי שהבן שלי עשה', 'שלחתי עכשיו הודעה לאמא שלי שאני אוהבת אותה'".
קרן: "כשרואים את הכאב הזה מוצג על הבמה, זה נוגע בכולם. לדעתנו זה סוג של תהליך ריפוי שעוברים בני משפחותיהם או חבריהם הקרובים של בעלי התשובה. וראינו שליחות בלהביא לבמה הן את הדילמה והן את הפתרון".
זה באמת לא קל לראות את הילד שלך משתנה לנגד עיניך; מאידך לא קל לחיות במקום בו לא מקבלים אותך כפי שאתה. איך פותרים פלונטר שכזה?
גל: "היכולת להתפייס עם עברך ולהוציא ממנו את הטוב ביותר, זה כבר חצי מהפתרון. הרבה בעלי תשובה מתבחבשים עם החיים הקודמים שלהם, מנסים למחוק סממני עבר, להפנות עורף לבית בו גדלו. זו לא הדרך.
"הרי מה האמהות שלנו רוצות להרגיש בסופו של דבר? לוודא שהאִמהוּת שלהן לא הלכה לאיבוד. שהן לא מיותרות מבחינתנו. המסר שלנו הוא גם להורים וגם לבעלי התשובה עצמם – תשמרו על ההורים שלכם! תשמרו על היחסים, תשמרו על המארג המשפחתי העדין הזה, הוא כל כך יקר. זה מצריך זהירות גדולה, וחייבים להיעזר באיש מקצוע. אסור בשום אופן לנתק את היחסים ולשבור את הכלים".
מה התהליך שעברתן מול האמהות שלכן במהלך כתיבת ההצגה?
גל: "חשוב לציין שהן היו שותפות מלאות לכתיבת ההצגה ושהכל נעשה על דעתן והסכמתן. היו אפילו סצנות בהן אמא שלי אמרה לי 'את עדינה מדי, תגזימי יותר. אני ממש כעסתי עלייך כשזה קרה, את לא זוכרת?'.
"אני חושבת שזה שחרר הרבה מתחים שהיו קיימים בינינו וגם גרם להן סופסוף לראות את הצד שלנו בסיפור כצופות מהצד".
קרן: "ניגשנו למשימה מתוך יראת כבוד לאמהות שלנו ולא מתוך זלזול. במקביל לכתיבת ההצגה גל ואני השתתפנו יחד בסדנה להנחיית הורים. הסדנה הזו עזרה לנו להבין את המקום שלנו מולן ואת החשיבות האדירה שיש להן בחיינו. למדנו שחזרנו בתשובה בזכותן ולא בגללן וזה הבדל עצום בגישה. החינוך שלהם הוא שבסופו של דבר הוביל אותנו לחיפוש האמת, לחיפוש תשובות. זה הגיע מהבית ללכת עם האמת שלי, להעז, למצוא תשובות.
"מהצגה להצגה אנחנו מרגישות שהשתכללנו ושאנחנו הולכות ומתפייסות עם האמהות שלנו. למעשה כל המשפחה שלי עברה תהליך מאוד משמעותי סביב ההצגה. אחותי למשל נדהמה מהיכולת שלי להיכנס לנעליים של אמא שלי ולהציג את התפקיד שלה והעמדה שלה, המנוגדת לשלי, בכזו אותנטיות. זה תהליך של ריפוי והשלמה וגם הרבה הכרת הטוב. אני מרגישה שזה הפך את שתינו וגם את הסביבה למוקירות תודה להורינו".
לא מובן מאליו שבחרתן להמשיך עם העיסוק המקורי שלכן כשחקניות. בעלי תשובה רבים עוזבים את עולמם הקודם מתוך מחשבה שהוא כבר לא שייך לחייהם הנוכחיים.
גל: "אין ספק ששתינו חשבנו בתחילת תהליך התשובה 'וואלה, הלכה לי הקריירה'. בעיסוק מסוג זה, הדילמה גדולה פי כמה כי מדובר במקצוע שבקלות אפשר לחשוב שהוא כבר לא רלוונטי לי כדתיה המחויבת להלכה. אבל בזכות הליווי הצמוד של הרב יצחק שחור, הרב הפוסק של 'נפש יהודי', למדנו הרבה איזונים ובלמים בחיים החדשים שלנו".
קרן: "חשוב מאוד לעבור את התהליך בעזרת ליווי וייעוץ צמוד של דמות תורנית רגישה ומאוזנת. אסור לאבד את המשפחה וגם אסור להתנתק מהחיים הקודמים, מהתחביבים ומהכישרונות.
"אני ממש מודה לה' על כך שעם הזמן מצאתי את האיזונים הנכונים איך להשתמש בכישרון שלי. כשאתה חוזר בתשובה, מתערערת לך התפיסה לגבי מה זה משהו 'ראוי' ומה 'לא ראוי'. כחלק מתהליך של הבשלה שעברנו, נוכחנו להבין שאסור להשליך מנגד את כל החיים הקודמים. אם המרחבים עושים טוב, צריך לחזור אל המרחבים. עין חיצונית מסוגלת לעזור להבחין בין היצר הרע ליצר הטוב. הוויכוחים והפיצוצים שהיו לי עם המשפחה שלי היו על סף תהום. הייתי כפסע מלאבד לעד את המשפחה שלי. הרב שחור כיוון אותנו ועזר לנו להיזכר מה הם סדרי העדיפויות הנכונים. לכאן ולכאן זוהי סכנה גדולה, וצריך להיות מכוונים מאוד לרצון ה'".
השימוש במילה 'תאווררי' כשם ההצגה הוא לא בכדי. אני מרגישה שיש מאחוריה עולם ומלואו.
שתיהן צוחקות ועונות יחד: "זו אבחנה מדויקת. המילה לאוורר היא תהליך שלם שעברנו עם עצמנו – היא משקפת את ההשלמה שלנו עם החיים הקודמים, עם למעלה מעשרים השנים בהן היינו חילוניות. היא טומנת מאחוריה את היכולת לשחרר את הלחץ, 'לאוורר' את המתח שיש בתהליך התשובה. והיא גם כמובן במובן הכי פשוט, המילה שהאמהות שלנו אומרות לנו הכי הרבה בעיקר בהתייחסן ללבוש שלנו. כיסוי הראש שנראה להן חונק, הגרביים שהצטרפו למלתחה ובעיקר האיסורים למיניהם שקשה להן עם קבלתם".
גל: "יש דחף בהתחלה אצל בעלי תשובה לרצות להשתייך ולהיטמע בעולם הדתי ולא לכולם זה מתאים. יש רצון חזק להיכנס לתלם, להיות כמו כולם, לשמור על הילדים שיתקבלו יפה בחברה. לתחושתי, אחת הסיבות לכך שילדים של בעלי תשובה חוזרים בשאלה, היא שתהליך התשובה של הוריהם הוא מאוד 'מתחשב בסביבה'. כשנכנסים לעולם של תשובה מתוך מקום של 'מה יגידו' ו'שלא ידברו עליי', זה לא תופס. ילדים מרגישים שמסבנים אותם. כשההורה הולך למקום שהוא לא שלו, שהוא צריך 'להתחפש' בו כדי להיות כמו כולם, שהוא שווה פחות מהאחרים, זה מסר שעובר לילד בצורה חד משמעית. הוא יגדל בתחושה שאבא שלו שווה פחות מאבא של החבר שהוא אברך, בן תורה מבטן ומלידה.
"לא מזמן קרן ואני השתתפנו בהרצאה לבעלי תשובה ושמעתי שם משפט ציני כזה 'בעלי תשובה חושבים שצריך לפרוש להם שטיח אדום ולתקוע בחצוצרות'. נחרדתי מהאמירה הזאת. המרצה רצתה להגיד משהו כמו: אל תתלהבו מעצמכם יותר מדי ואל תרצו להמציא את הגלגל. בואו בענווה, הצטרפו לשורותינו, אתם לא מחדשים כלום…
"זה קומם אותי מאוד כי אני חושבת שההפך הוא הנכון. אני אוהבת את הקדוש ברוך הוא בצורה אדירה, אני מרגישה שהוא זיכה אותי ונתן לי מתנה. לא בטוח שכל הדתיים מבטן חיים בתחושה הזאת, זה בכל זאת יתרון. לבעל תשובה יש כוח אדיר ויכולת לדבר עם חילונים כפי שבחיים לא יצליחו החרדים מבית לדבר. החיים שלנו הם שליחות בעיניי ואסור להמעיט בערך ובחשיבות של בעלי התשובה. הם מחברים בין העולמות".
קרן: "אני נזהרת מהכללות אבל חשוב לשים לב שיש שלבים בתשובה. יש שלב בו נכון ללמוד, להיות במקום שכולו 'ספוג'. אנחנו כזוג, בהתחלה היינו חייבים לצלול עמוק בעולם הזה – לראות את האנשים, ללמוד מהם. ואילו היום אנחנו מספיק חזקים בשביל להפסיק להישען על זה וזה כבר פחות מתאים לנו. הבנו שכעת הגענו למקום שמסוגל להשפיע ובקיץ הקרוב אנחנו עוברים לרחובות".
כאמהות, אתן מבינות שאולי גם אתן מציבות עבור הילדים שלכן ציפיות שאולי לא יתממשו כפי שאתן חולמות?
קרן: "בכל בוקר כשאני מתפללת 'שנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, לומדי תורתך לשמה…' אני מתפללת מאוד שאזכה שכל ילדיי יישארו בתלם וילכו בדרך האמת. יש לי ציפייה ורצון גדולים מאוד שהם ימשיכו בעולם התורה, וככל שילדיי גדלים אני מבינה את אמא שלי יותר ויותר".
גל: "אסור לשדר לילדים חרדתיות, אלא אהבה גדולה כלפי הדרך וכלפי המסלול. כשאתה אדם מאמין ובוטח, אתה יודע שהקדוש ברוך הוא יעזור לך. לפעמים מרוב חרדה וחשש ממהלך מסוים אנחנו יוצרים את המציאות. לאמונה יש כוח חיובי וברגע שמציפים ילדים בקדושה ובאמונה, בטוב ובאור שיש בחיי תורה ומצוות, אז הם רוצים להיות קשורים בטוב הזה".
איך אתן מסבירות לילדים את הפער בין החיים שלכן לבין אלו של סבא וסבתא?
קרן: "אמא שלי מגיעה אלינו בצורה מאוד טבעית כמו שהיא רגילה להתלבש, אפילו אם זה רחוק מהסטנדרטים שלנו, ואני מחנכת את הילדים שלי שסבתא היא אישה מדהימה שמלאה מצוות כרימון. אנחנו מכבדים אותה ואנחנו צריכים להתפלל עליה וגם על עצמנו, שנזכה לקיים את כל המצוות. מבחינתי אני והילדים מרוויחים כל כך הרבה מהשוני הזה. גם אהבת ישראל, גם כיבוד הורים וגם דחיית סיפוקים. אם סבתא קונה להם שוקולד בהכשר שאנחנו לא אוכלים, הם לומדים דחיית סיפוקים מה היא. באופן כללי אני מנסה להעביר להם את המסר שאנחנו לא מנסים לחנך אף אחד אחר. אנחנו עובדים על עצמנו".
גל: "לילדים שלנו לא קשה כלום, לנו קשה! התודעה שלנו היא שקובעת להם את המציאות. אני נותנת לילדים שלי מתנה בכך שהם לומדים מהי דחיית סיפוקים וזה נכון גם לגבי סוכריית גומי מבחינתי – כשם שלא אוכלים את זה כי זה הרסני לשיניים, ככה לא אוכלים משהו שההכשר שלו לא מתאים לנו. כשאנחנו משדרים לילדים שלנו שזו זכות לקיים מצוות, להתמודד עם קושי, אז הם חשים כך בעצמם".
לסיום אני מבקשת לברר עם קרן וגל אם טוב להן בחיים. אתן שמחות בבחירות שעשיתן ובהקרבה שלכן?
גל: "התשובה לשאלה הזו מורכבת כמו בחיים עצמם. זה תהליך לא פשוט כיוון שעצם הבחירה בשינוי היא לא פשוטה. קל יותר להישאר באזור הנוחות ולא לעשות צעדים קיצוניים בחיים. אבל כמו שאמרנו בהצגה – כשהנוחות היא לא ערך עליון, אתה מרוויח דברים אחרים. יש עליות ומורדות אבל בסופו של דבר אני מאושרת שבחרתי בדרך הזו. הרווחתי בגדול!"
קרן: "בהחלט יש קשיים כמו בכל דרך, ובטח בדרך שהיא כה שונה ממה שהורגלתי במשך עשרים ומשהו שנה. והאתגרים גדלים ובכל פעם מצטרפות דילמות חדשות. אבל למדתי שקושי הוא לא מדד לאושר. הדרך בה בחרתי היא האמת, והיא בונה אותי, ומבחינתי אין דרך אחרת לחיות בעולם".