בידיים שלו
כשאני נכנס לתוך הסוכה אני לא צריך לבנות שום אינטראקציה עם הסוכה; אני נמצא בתוכה, ולכן הסוכה משפיעה עלי. זו בדיוק ההרגשה של השפעה בדרך של ה'מקיף', השפעה שבאה מלמעלה. אני נכנס לתוך אטמוספירה אחרת מפני שיש סוכה. אני לא צריך לעשות שום דבר, הסוכה לא צריכה לפעול יחד אתי, ואני נמצא בתוך ההוויה של הסוכה. אנחנו נכנסים אל תחת ענני הכבוד, אל תחת סוכת שלום שהקב״ה פורש לנו בלי לדעת ובלי להבין, בתוך הסוכה תחת צל הידיים שלו.
(ראיון בטלוויזיה הצרפתית, על חג הסוכות בחסידות)
חוזרים לאהבה הראשונית
הסוכה נעשית לזכר ענני הכבוד שבהם ישבנו במדבר; אך לא רק נקודת זיכרון העננים היא החשובה כאן, אלא עצם העניין שזמן יציאת מצרים וההליכה במדבר הוא הזמן שהנביא קורא לו "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב). זהו זמן הראשית שלנו, הזמן שבו הקשר שלנו עם הקב"ה מתחיל. זה הזמן שבו אנחנו יוצרים את קשר האהבה לקדוש ברוך הוא מעבר לכל הדברים ולפני כל הדברים.
קשר האהבה הזה אחר כך הולך ומתמסד: אנחנו באים לארצנו, אנחנו באים לעולם שלם של תורה ומצוות ומעשים טובים, אבל מפעם לפעם אנחנו נזכרים ומדברים על חסד הנעורים, על אהבת הנעורים. מבחינה זאת צריך לראות את חג הסוכות בתור סוג של זיכרון אוהבים. אחרי שאנחנו כבר מיושבים ומסודרים ועולמנו כל כך קבוע ומסודר, אנחנו יוצאים שוב לשבת באוהלים כפי שהיינו עושים בימי הראשית כדי להזכיר שוב שהאהבה הראשונה לא פגה ולא נעלמה לנו. אנחנו מעוררים אותה מחדש בכך שאנחנו חוזרים אל הדברים הבסיסיים, אל הדברים הראשוניים, אל כיפת השמיים, אל הכוכבים שנראים לנו בתוך הלילה.
אנחנו יושבים בסוכה, אולי בצמצום, אולי בדוחק מסוים, אבל בעצם העניין אנחנו שרויים באהבה אל הקב"ה, אנחנו אוהבים אותו והוא אוהב אותנו. הנביא כותב שלעתיד לבוא "עוד אושיבך באוהלים כימי מועד" (הושע יב, י). הנביא מבטיח שכשם שבימי מועד – חג הסוכות – אנחנו יושבים באוהלים, כך נשב פעם כולנו באוהלים, הקב"ה שוב ייתן לנו את החסד הזה ואת הקרבה הזו, לשבת יחד אתו ולהיות קרובים, אולי קצת דחוקים אבל מאוד מאוד אוהבים.
(מתוך 'חג הסוכות – חג חידוש האהבה', שיחה מסוכות תשע"ו)
כל מה שאני צריך
על איזה נס נעשה חג הסוכות? היינו במדבר ועשינו סוכות, ומעל הראש היו לנו סוכות, והסוכות האלה שהיו במדבר והאור שהיה במדבר, זה האור הזה שאנחנו רוצים לחזור אליו בזמן שמחתנו. השמחה היא בעצם העניין שאומרים בהושענות: "אני והוא". מה יש יותר מזה? אני והוא – זה כל מה שאני צריך, כל האהבה שאני צריך, כל השמחה שאני צריך. אני יושב בסוכה – "אני והוא"; זה העניין של חג הסוכות.
(שמחת בית השואבה בתקוע, תשע"ז)
היכנס, אני מסכים
כל העניין של חג הסוכות – גם בתוך התורה, המהות והמשמעות של קרבנות השלמים – זה שהוא חג של שלום בשביל כל העולם. זה חג של הפיוס וההשלמה; החג שבו המציאות חוזרת מתחברת שוב אחת אל השנייה. אנחנו רואים את הדברים ושמים אותם במקום. לכן גם יש את המומנט של השמחה בחג הזה. זה חג שלא נועד לזכור איזה מאורע יוצא דופן: בפסח יש את יציאת מצרים, בשבועות יש את מתן תורה, בסוכות אנחנו פשוט יושבים בצלו של הקב״ה. ובמילים של שיר השירים: "בצלו חמדתי וישבתי". אני יושב תחת צלו וזוהי ההרגשה של סוכות, של פיוס, של השלמה, שלום ושלמות.
וזה בעצם מה שעושים הרועים. הם מתאספים יחד בחג והם במובן מסוים כמו כל אורח, ובעל הבית צריך לקבל אותו. זה שאני אומר שאני מזמין את האורחים האלה, זה בעצם מפני שאני מוכן לומר: אני מסכים לקבל את החלק הזה של ההוויה, אני פותח בשבילו את הדלת ואני אומר: בוא עם כל מה שיש לך לתת, עם כל מה שיש בך מתוכי, את כל זה אני מוכן לקבל. אלה הם האורחים שאנחנו מזמינים בחג.
(ראיון בטלוויזיה הצרפתית, על חג הסוכות בחסידות)
ברוכות האושפיזות
אחד מבני משפחתי נקרא ר' שימעל'ה זליכובר, הוא היה הגאון הגדול ביותר בפולניה ואיש גדול מאוד, סוג של בן דוד שלי. בגלל השואה לא נשאר ממנו כמעט שום כתב שהוא כתב, בחייו הוא לא הוציא אותם לאור מחמת צניעות. הוא כתב דבר מעניין: שבסוכות, כמו שבאים האושפיזין, גם הנשים של האושפיזין באות איתם. אולי צריך להדפיס עכשיו את האושפיזין מחדש גם עם "אושפיזות"… זו סברה – אם הם באים בתור אורחים להשתתף בסעודה, מן הסתם מביאים את נשותיהם איתם. מי שאמר את זה היה אדם שלא סבל שום דבר מודרני. אבל הוא ראה את זה ככה…
(שיחה בישיבת תקוע)
תשוקה שכזו
סיפרו על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שהוא חיכה בלילה הראשון של סוכות כל הלילה כדי שהוא יוכל לברך על האתרוג. הוא היה ער כל הלילה וכשהגיע הבוקר וכבר הגיע הזמן לברך, האתרוג היה מונח בתוך ארון זכוכית ואז מתוך תשוקה הוא הושיט את היד דרך הזכוכית ותפס באתרוג, וחתך את היד… וכך הוא היה מחזיק את האתרוג ואומר "אתרוג, אתרוג".
(ביאור תורה אור)
לא למחוק
ארבעה מינים שבלולב רומזים על שם הוי"ה. בפיוטי הספרדים מדברים על כך שכל אחד מהמינים שבלולב מכוון כנגד אחת האותיות של ה', קצת לפי המראה, קצת לפי הענין. האתרוג הוא בבחינת יו"ד, הלולב הוא בבחינת וא"ו, ההדסים הם ה"א ראשונה, הערבות הן ה"א אחרונה. יש גם מעין זה בנוסחאות ה"לשם יחוד" על הלולב, שהלולב מכוון כנגד אותיות שמך, וכאשר מנענעים את הלולב מחברים את המינים יחד כדי לא להפריד את האותיות, כאילו לא למחוק את השם.
הדרך שכתובה בספרי הקבלה איך מנענעים את הלולב היא, שהנענוע בנוי בצורה כזו שאני מרחיק אותו ממני ואחר כך כשאני מחזיר את הלולב אני מחזיר אותו שיהיה סמוך ללב. הלולב פונה למעלה, למטה והצידה אבל החזרה היא תמיד חזרה אל הלב. אני מוליך לארבע רוחות ולמעשה לששת הצדדים של המציאות, כדי לכלול את כל המציאות, מפני שששת הצדדים של המציאות הם הכיוונים שיוצרים את המציאות השלימה, האחד במובן הזה של מה שכולל הכל. אחר כך הוא צריך להביא את האחד אל ליבו.
(ביאור ליקוטי תורה, ד"ה ושאבתם מים בששון)
שואבים ישועות קטנות
תמצית הענין הוא לשאוב את המים, להגיע עמוק יותר אל מה שנמצא בפנים, לזכות למעייני הישועה, ומהם יצאו כל הישועות שכל אחד צריך. כל אחד צריך לעצמו כל מיני דברים קטנים, וכל הדברים הקטנים האלה שהם הדברים שבאים בישועה, הם נשאבים אל תוך המים האלה כשרוקדים ב"שמחת בחגך" בפשטות, בלי הסברים, בלי סיבות. זו השמחה שצריך לשמוח בה. את השמחה הזאת נעשה כעת ונשמח, נשמח בזה שאנחנו יכולים להיות פעם עם הקב"ה ביחד, להיות עם העולם ביחד, להיות בשלום ושלוה, בשלמות עם המציאות, וזה מה שאנחנו עושים בזמן של "ושמחת בחגך", וזה "זמן שמחתנו" ועל זה אנחנו שמחים.
(שמחת בית השואבה בתקוע, תשע"ז)
הקול שבין הגלים
הששון הוא הזיקוק שבו מזדקקים האדם של מטה והמציאות של מטה, עד שהם עולים למעלה ומגיעים גבוה יותר. שהרי יש אופנים שונים: יש ״צרפתנו בכור לחץ״, יש טבעות של ברזל וטבעות אחרות שמקיפות, סוגרות, אוטמות את המציאות, והטבעות האלה – כל אחד באשר הוא, באשר נפשו אתו – חונקות את שמחת הנפש בעצמה. ואיך הנפש יכולה בכל זאת להגיע למעלה? על ידי זה שהיא בועטת בדברים הללו, כשהיא חותרת שוב לחזור שוב למצוא את השורש הראשון, את הבסיס העקרוני, הראשוני, היסודי ביותר. בין כל הגלים והמשברים שרוצים להטביע – בכלל ובפרט, באופן כזה ובאופן אחר – יש דבר אחר שנשאר בתוך המים התחתונים: הקול הזה של ״אנן בעינן למהוי קדם מלכא״.
יש ״קולות מים רבים אדירים״, יש "קול ה' על המים", אבל ישנו גם הקול שנמצא בתוך המים בעצמם; זהו הקול הזה שיש בו עדיין התשוקה הראשונה הזו לעלות. בכוחו של הקול הזה אפשר להמשיך ולהמשיך; וברגע שהקול הזה מתעורר, כאשר הוא איכשהו נשמע, באותה שעה אין שום דבר אחר שיעכב את השמחה. אז אני שמח בתוך השמחה עצמה, מפני שאני מגיע לגילוי עצם המהות, השורש הראשון, השורש שנמצא מעבר לירידתם של המים התחתונים.
(שמחת בית השואבה, מקור חיים תשנ"א)
לחפור ולמצוא
אני יכול לומר לאדם: אם אתה מחפש שמחה, אתה מנסה ללכת עמוק יותר בתוך עצמך, תחפור, תגיע למעיינות האלה. יש בארות ארטזיות, שהמים עולים בעצמם ולא צריכים לשאוב אותם, בבארות הללו צריכים לחפור עמוק ולמצוא את המים שעולים בעצמם. אם אדם רוצה למצוא את המים האלה שעולים בעצמם אז הוא צריך לעשות חפירה, לפעמים אדם לא חופר מספיק והוא לא מוצא את הדברים הללו. איך להיות בשמחה במצב אחד או מצב אחר, במצבים בהם פשוט להיות שמח אבל גם במצבים שקשה להיות בהם שמח ועד למצבים שנראה שבלתי אפשרי לשמוח, ועדיין, אדם חופר בעצמו ומוצא את העניין של השמחה. צריכים להיכנס לתוך האני שלי, ולנסות לחפש בתוכו לא את הניסים והנפלאות, את השמחה של החיים בעצמם.
(שמחת בית השואבה בתקוע, תשע"ז)
בועטים ועולים
בחזרת הש״ץ, בתפילת ״מודים״, אנחנו אומרים "מודים דרבנן". התמצית של "מודים דרבנן" – אחרי כל ההוספות וכל הציורים שיש בזה – היא משפט אחד בלבד: "מודים אנחנו לך… על שאנו מודים לך". אני מסלק מן ההודאה את כל השבחים, את כל ההלל, את כל הדברים הטובים שבמציאות של העולם, ואני מגיע אל השבח הראשון, השבח שהוא למעלה מכל השבחים, וחודר בכל המציאות: "מודים אנחנו לך … על שאנו מודים לך".
הגילוי של "זמן שמחתנו" הוא אותו דבר. זהו הגילוי שאומר שבתוך כל הדברים, בתוך כל המציאות – יהיה מה שיהיה – "שויתי ה' לנגדי תמיד". ובתוך כל אלה יש השמחה על כך שאפשר לעלות מעלה מעלה. ובשביל זה אנשים נותנים ידיים אחד לשני, ומנסים לבעוט למטה ולעלות למעלה. בוודאי, אי אפשר לעלות עד לרקיע, עולים ונופלים, עולים ונופלים. אבל את הריקוד אי אפשר לקחת מאיתנו. והריקוד הזה, זהו המקום שמשם שואבים את רוח הקודש. זהו "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה".
(שמחת בית השואבה, מקור חיים תשנ"א)
מי שמכיר יגיל
היה פעם מישהו שעשה דרשה על הפסוק: "ולמכיר נתתי את הגלעד" – מי שמכיר את ה', יש לו שמחה – גיל עד. אם אני יכול לשבת ולהתבונן – אז יש לי שמחה שלא תיגמר לעולם. אבל כדי שזה יהיה כך, אני צריך בכל פעם לגלות, ואני לא יכול להסתפק בנקודה שאני עומד בה, מפני שאז אני מאבד את המומנט של ההתגלות.
(ביאור ליקוטי תורה, ד"ה ושאבתם מים בששון)
מתכוננים לייחוד
נקודת התכלית וההשלמה של כל המערך של הימים הנוראים היא בשמיני עצרת. יום שמיני עצרת ושמחת תורה הוא סיום התהליך שמתחיל בראש השנה, ולמעשה כבר לפניו, שהוא מעין בריאה מחודשת של העולם, או ביתר דיוק – "זכרון ליום ראשון" בו נברא האדם. בראש השנה נוצרת ההוויה הראשונית של בחינת המלכות, בחינת השכינה, שהיא כוח הקבלה הכולל. לאחר מכן, ביום הכיפורים, נשלם בניין המלכות בדרגתו הראשונה, ורק כאשר המלכות בנויה ושלמה ככוח מקבל יכול להתקיים הייחוד העיקרי בשמיני עצרת.
חסידים היו אומרים, על דרך המליצה, שתכלית כל העבודה בחודש אלול, בראש השנה, בעשרת ימי תשובה, ביום הכיפורים ובסוכות – הכל מכוון להגיע לפסוקי "אתה הראת לדעת" בשמחת תורה.
(שורש מצוות התפילה המבואר, פרק יא)
