וזאת ישים האדם אל לבו, ויתעורר בו אהבה גדולה מאוד, שלא לחשוב שום רצון בענייניו. רק יבטל רצונו מפני רצון שמים, שלא יהיה לו רק רצון אחד לעבודת הבורא. וכרצונו – יעשה השכל גם כן. שהשכל נמשך אחר הרצון
[תורה אור פרשת בא, ד"ה למען תהיה תורת ה' בפיך, דף ס, ע"ב]
השכל והרצון
לכאורה נראה לנו שיש שכל אובייקטיבי, שדן את הדברים באופן אובייקטיבי, אך בעצם הרצון קובע את מהלך השכל; נטיית הלב להגיע למסקנה מסוימת מסיטה את כל המערכת השכלית שלי לעבוד בכיוון הזה, ואני מתחיל לראות את הדברים בדרך המתאימה לרצון. השכל הוא מכשיר פרקטי, אבל אני לא יכול למדוד בו דברים. ואם אני אומר ששכלי מעכב אותי לעשות דבר כזה וכזה – זה משום שאני לא רוצה. אני לא רוצה לעשות דבר מסוים – ואז השכל מעכב אותי. וכשאני רוצה לעשות את זה – השכל מפסיק לעכב אותי, ולהיפך – כשארצה יותר, השכל ימצא עוד סיבות – לא רק שזה לא היפך הדברים, אלא שככה צריך להיות.
כשהייתי קטן, סבתי הייתה מספרת סיפור על אדמו"ר אחד שהיה מאבות אבותיי, שסיפר איך הוא למד עניין גדול מאיכר פולני. לאיכר היו סוס ועגלה, ופעם אחת העגלה נתקעה בבוץ. האיכר רואה את היהודי, האדמו"ר, ומבקש ממנו שיעזור לדחוף את העגלה כדי להוציא אותה מהבוץ. היהודי ניגש אל המקום, דוחף את העגלה והעגלה לא זזה, אז הוא אומר לאיכר: אתה רואה, אני לא יכול. ואז הגוי הזה מתמלא כעס ואומר לו בפולנית: ״אתה יכול, אבל אתה לא רוצה״! המשפט הזה שהגוי צעק עליו היה בשביל האדמו"ר סיסמה, שבכל מקום שמישהו אומר לא יכול – פירושו לא רוצה.
כאשר אומרים לאדם: בטל את רצונך מפני רצונו של הקב"ה כדי שייעשה רצונו של הקדוש ברוך הוא, מבקשים לבטל את האישיות שלך, את העצמיות שלך, אז עומדת השאלה: היכן עומד השכל כשאדם מבטל את רצונו? הרי השכל אומר שאי אפשר לבטל את רצונך, ואם מבטלים אז רצוי לעשות את זה במידה, במשקל ובצורה סבירה. והתשובה היא שהשכל אומר את זה בזמן שאני לא רוצה. בזמן שאני רוצה – השכל מפסיק להגיד את זה, ומקבל לבסוף את מה שהרצון רוצה. כאשר יש לי הנחה מוקדמת, יש לי הרבה חשבונות, אבל ברגע שאני רוצה – כל החשבונות מסתדרים לפי הרצון.
רציונליות
בכל דבר ודבר שאנשים עושים, השאלה מהו החלק הרציונלי ומהו החלק הלא רציונלי תלויה במה שאני רוצה בעצם לעשות – ובהתאם לזה נקבע מה רציני וחשוב ומה אינו רציני ואינו חשוב. אדם שרצונו בדברים אחרים – אם אני אומר לו תעשה כך וכך, בטל את עצמך מפני הקדוש ברוך הוא, אז הוא אומר: אני מוכן לתת לקדוש ברוך הוא חמישה אחוזים, עשרה אחוזים, אם אני נחמד – אני נותן לו עשרים אחוזים, אבל זה הסוף. זה מה שאני מוכן לתת בשביל דברים שאני מגדיר כהתנדבות. מעבר לזה אני שומר בשביל דברים שהשכל מחייב לעשות אותם. ברגע שהרצונות שלי משנים את הכיוון שלהם – אני יכול לומר בדיוק להיפך, שאת ההשקעות היציבות במטבע יציב אדם משקיע בשמיים, ואת ההשקעות המשתנות והלא יציבות – הוא משקיע פה בתוך העולם הזה.
השאלה מה נקרא "המבנה הרציונלי", מהי השקעה רציונלית ומה נקרא השקעה לא רציונלית, נקבעת תמיד בעצם לפי תפיסת החיים שלי והרצונות שלי. השכל מעכב אנשים מלעשות דברים יוצאי דופן, רק בזמן שהם לא רוצים את הדברים האלה. אחת השאלות בהלכה היא כיצד מגדירים צדקה במידה סבירה ומהו בזבוז של נתינה מוגזמת לצדקה. התשובה היא שזה לא תלוי בשום הגדרה מהותית, אלא ההגדרה היא מה אני רוצה – ולפי זה אני מגדיר מה נקרא החלק של הבזבוז שלי ומה נקרא החלק של ההשקעות שלי. ההבדל בין מה שאני קורא השקעה ומה שאני קורא בזבוז – תלוי בהגדרה של רצונותיי.
אני יכול להשתמש בשכל במובן מסוים כמו רואה חשבון הבוחן מאזן, יחס בין המספרים בשני טורים, וצריך שהמספרים הללו יתאזנו. התפקיד של רואה החשבון הוא לא להעריך אם ההוצאות האלה היו בשביל לבנות שעשועים, לעשות תיאטרון, לעשות בית מדרש או לתלות פרפרים כחולים על כל עמוד שני בירושלים. זה לא חשוב לרואה החשבון וזה לא תפקידו. לפעמים עניין שהיה נראה לי כולו רציונלי – כאשר נקודת המוקד שלי היא אחרת נעשה לא רציונלי, וזה בהכרח נכון בכל מערכת ומערכת. יכול בן אדם לשבת ולומר שכל מדינה שמוציאה כך וכך הוצאות לצורכי בטחון – ומדינות מוציאות חצי מהתקציב שלהם על צורכי בטחון – זו הוצאה שמתחילתה עד סופה היא לא רציונלית. זה תלוי בהגדרה שאני מגדיר – מה המטרות שלי ומה המגמות שלי – לפי זה אני מגדיר מהי נתינה נכונה ומהי נתינה לא נכונה.
יציאה מן הגבול
המערכת השכלית תומכת ברצונותיו של אדם. אם בן אדם רואה את עצמו בתור מרכז – אז הקדוש ברוך הוא יכול להיכנס רק בתור שותף זוטר מאוד, וגם אני לא יכול לתת לו יותר מזה. וזה תלוי איפה נמצאת נקודת המרכז, איפה נמצאת ההשקעה האמיתית ואיפה נמצאת נקודת הביטחון, ולפי זה אני בונה את כל בניין העולם שלי, וכשאני מעתיק את הנקודה הזו ממקום אחד למקום שני – האיזון מופר והמערכת מתהפכת. אם בן אדם אומר שהוא מבטל את רצונו בפני הקדוש ברוך הוא, יש שינוי של הרצון – וגם המערכות המושכלות משתנות.
יש שני אופני יחס אל הקב"ה: יחס אחד אל הקב"ה בנוי על קשר יציב, רגוע וקבוע, ובהתייחסות כזו האדם מגיב אל הקב"ה בתגובה נורמלית, וממשיך לחיות בנורמה. אבל אם אני מתבונן ביחס של הקדוש ברוך הוא אליי כמי שבוחר בי ורוצה בי – גם אצלי מתעוררת הנקודה של הבחירה, ונקודת הבחירה במהותה היא יציאה מגדרי הטבע ומגבלות החומר. כשם שהקדוש ברוך הוא כאילו יוצא מגבול האין סוף – כך אני צריך לצאת מגבול הסוף שלי.
הנקודה העליונה של הדבקות בבחירה בקב"ה היא מסירות נפש בקריאת שמע. מדוע מסירות נפש היא הנקודה העליונה? הרעיון הוא שלכל דבר יש הסבר רציונלי – חוץ מאשר למסירות נפש. מסירות נפש עומדת באופן מובהק נגד ההגדרה של השכל הישר האנושי, משום שבסופו של דבר – השכל שלנו מתמקד בתוך האני שלנו. המוקד של כל פעולת השכל הוא בתוך האני. מסירות נפש במובן הזה היא פעולה שעומדת בניגוד למושג הראשון של השכל שלנו, ולכן היא סתירה מיניה וביה של כל המהות השכלית של האדם.
האדם, בסופו של דבר, עומד בתוך המעגל והמסגרת של עצמו, אז איך הוא יוצא ממנה? על ידי שהוא מוסר את נפשו ב״ה' אחד״. כשאדם עבר את גבול הסוף, הוא יוצא מן התחום שבו הוא מוגבל על ידי המהות של עצמו ועובר למדרגה שמחוץ להגבלה של עצמו. נכון שגם ברגע שהאדם מוסר נפשו באחד הוא לא נעשה אין סוף, אבל אפשר להגיד שהרגע הזה שהאדם מוותר על גבול הסוף שלו, מוותר על הנימוק ועל הבסיס העקרוני של הווייתו, ויוצא מהמגבלה שלו עד כמה שהוא יכול לצאת – דווקא באותה שעה הוא יכול לבנות מגע עם הקדוש ברוך הוא באותה בחינה, מפני שהקדוש ברוך הוא עושה כביכול אותו דבר – יוצא מתחום האין סוף לתחום הסוף, ושם היא נקודת הפגישה שלנו.
