אם בחקותי תלכו, הנה אמרו רז"ל [עבודה זרה ה, א] אין "אם" אלא לשון תחנונים, שנאמר: "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו" [תהלים פא, יד]. וצריך להבין ענין תחנונים האלו מה הם... וגם להבין לשון "תלכו" כאן. דהנה כתיב "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" [זכריה ג, ז]. והנה העומדים הן המלאכים ומהלכים הם נשמות כללות ישראל... כי יכול להתהלך בהרחבה להרחיב אהבתו ויראתו לה' יתברך מיום ליום יותר ויותר… והנה מקום ההילוך ועת ההילוך לכל אדם להיות מרחיב ומגדיל אהבתו לה', הוא בעת התפלה וקודם התפלה פסוקי דזמרה… ואין צריך לחפש הליכות אחרות כי היא טובה שבכולן והלוואי שיוספק להם… ובלעדי זה נקרא עומד וטוב וישר הוא בעיניו, ולא יבוא לבחינת בכייה. כמאמר הכתוב "הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע" [תהלים קכו, ו]. כי בבחינת הליכה יבא לבחינת רחמים רבים ואז לבכות בחדרי לבו על ריחוקו מאורו יתברך

[ליקוטי תורה, פרשת בחוקותי, ד"ה אם בחוקותי תלכו]

מלאכים ובני אדם

יש בעניין הזה מחלוקת מעניינת שעוברת במשך הדורות: היו חכמי ישראל שהלכו בדרך הפילוסופים ואמרו שהמלאכים חשובים וגדולים יותר מבני אדם, והיו מי שלא הלכו בדרכים הללו, והם אומרים שבני אדם גדולים מן המלאכים. לפי השיטה הזו המלאכים עדיין נמצאים הרבה מעלינו, אבל בני אדם יכולים להגיע למעלה מדרגת המלאכים. המלאך איננו יכול להשתנות, הוא יישאר אותו מלאך כל הזמן. אז הוא יכול להיות עצום, אבל הוא עדיין מוגבל וקבוע. ואני, האדם, יכול לעלות, ולהגיע גבוה כל כך עד שאהיה גבוה יותר מהמלאך.

המלאך עומד ברום עולם, אבל כמו שהיה – ככה הוא נשאר. אנחנו איננו מלאכים, אבל אנחנו נולדים כשאנחנו קטנים, ואנחנו גדלים, ומשתנים, וקונים לעצמנו המון דברים חדשים – תכונות טובות ותכונות רעות, אנחנו יצורים שמשתנים כל הזמן. המלאכים אינם נולדים; אין מלאכים קטנים, המלאך לא נולד קטן, אלא נשאר בדיוק כפי שהיה. מהבחינה הזאת המלאכים הם כמו חפצים דוממים. הרמב"ם מדבר על המלאכים בהתלהבות כבעלי בינה, דעה והשגה וכך הלאה – אבל בסופו של דבר הם יצורים בלתי משתנים; קיימים, עומדים ועומדים, עם האהבה והיראה אשר ניתנו בהם מששת ימי בראשית. מלאך האהבה איננו נעשה מלאך של יראה, ויותר מזה – מלאך האהבה מקבל דרגה מסוימת, ובתוך הדרגה הזאת הוא יישאר ויעמוד לנצח נצחים.

לעומת זאת, אני, האדם, יכול להיות שאינני שר כמו מלאך, ובכל זאת אני יכול ללמוד לשיר שיר חדש. לא לחינם בספר תהילים אומר המשורר: "שיר חדש אשירה לך" [תהלים קמד, ט]. כי אדם יכול לשיר שיר חדש, אבל את המלאך אי אפשר לשמוע שר שיר חדש. יש לו שיר, שיכול להיות השיר הכי נהדר בעולם, אבל זה השיר היחיד שלו; המלאך שאומר שירה מבין היטב את השירה, אבל לא יכול לעשות וריאציות על השירה, אבל אני כאדם יכול ללמוד. האדם בתור מְהַלֵך, יכול ללכת למעלה, ולכן גם יכול להגיע לדרגה גבוהה יותר מאשר המלאך, אם ימשיך ללכת מספיק זמן עם מספיק מרץ בכיוון הזה, אז הוא יהיה יותר גבוה מהמלאך. במדרש מתארים שמשה רבינו מקבל את התורה, ואז הוא עומד ופוגש מלאך שממלא עולמות שלמים, ובסוף כל המלאכים נעשים כפופים למשה, "כי זה משה האיש" [שמות לב, א] – הוא עולה למעלה מכל המלאכים שברום העולם.

המלאך איננו גדל במשך הזמן ואיננו מתקדם, אלא נשאר מלאך באותה דרגה של מלאכיות כפי שהיה מתחילתו. מה שאין כן האדם שהוא בבחינה של מְהַלֵך, ולכן יכול להתקדם ממקום למקום. הוא לא בהכרח עושה את זה ולא תמיד האדם הולך. לפעמים אנשים הולכים כמו סרטנים, ולפעמים אנשים הולכים אחורנית, אבל בכל אופן, אנחנו מהלכים.

הלוך ילך

בן אדם יכול להגיע להילוך האנושי בכל מיני דרכים, אבל יש לזה זמן ומקום – זמן ומקום התפילה. התפילה בנויה כדי ליצור את ההילוך האנושי המספק. אם בן אדם רק מתפלל ואיננו שומר את המצוות, ההליכה הזאת איננה מוליכה אותו בסוף לשום מקום משום שהיא נעלמת בתוך חיי המציאות – לא רק בתוך המולת העולם הזה אלא אפילו בעצם המציאות של ההוויה האנושית שלנו.

לא די לאדם בזה שהוא מְהַלֵך בהתכוונות שלו, ובמה שהוא רוצה להגיע אליו – אלא הוא צריך להיות במדרגה שהוא יוכל ללכת ממקום למקום, ממדרגה למדרגה. ואיך בן אדם יכול ליצור את זה בתוך עצמו? הרעיון הוא "הלך ילך ובכה", שאדם לא יחוש טוב במקום אחד, אלא ירצה להתקדם הלאה. כשבן אדם עומד במקום אחד ממילא הוא גם מרוצה מעצמו, משום שהעניין של עמידה הוא שהגעתי למקום מסוים וטוב לי שם. אם לא היה טוב לי הייתי זז; זה מה שנקרא בפיזיקה "שיווי משקל יציב" – אני לא זז יותר. אני נשאר במקום שלי ואינני מתקדם יותר. מי שלא זז הוא מי שבעצם לא חסר לו שום דבר. אם המחר הוא כמו אתמול, כמו מחרתיים, כמו שלשום, שום דבר לא חסר משום שכל המציאות נמצאת באותה מדרגה בעצמה. כדי להגיע להרגשה שמשהו חסר, שיש על מה לבכות, זה על ידי זה שאני זז. ברגע שאני זז ממקום למקום אני יכול להבחין איפה הייתי, מה עשיתי, מה היה חסר לי, דווקא על ידי זה שאני משנה את המקום.

כאשר אני נמצא במדרגה נמוכה אינני יודע כמה שאני קטן. כדי לדעת כמה אני קטן וכמה אני מסכן, אני בהכרח צריך לצאת באיזשהו אופן מהמקום שלי. כדי שאדם ירגיש שמשהו חסר לו, כדי שהוא יוכל לבכות על חסרונו, הוא צריך לבנות איזושהי השוואה לאנשים אחרים או לממדים אחרים. ההשוואה הזאת באה משום שבן אדם זז ומתקדם, והדבר הראשון שהתקדמות עושה זה שהיא נותנת לו פרספקטיבה על מעמדו, על מקומו, על מצבו: איפה אני נמצא, היכן אני עומד. אם בן אדם עומד זה דבר גרוע מאוד, מפני שמלאך עומד לא מתקלקל – אבל כשבן אדם עומד הוא בהכרח מתקלקל, ולכן הוא צריך ללכת כפי יכולתו.

התפילה היא "אם בחוקותי תלכו", ההליכה בדרכי ה', התחנונים, והתפילה בעצמה מספיקה כדי לתת לאדם כוח ללכת. מפעם לפעם אנשים ממציאים דברים אחרים. הם חושבים שהם יכולים להגיע לעליית הנפש באופנים אחרים: לפי נוסח אחד הוא ינשום שש נשימות קצרות ואחת ארוכה, ולפי נוסח שני ידגדגו אותו בכף הרגל, ויש עוד כל מיני דברים שבאים להעלות את התודעה, כל אחד לפי העניין שלו. אבל בעצם בתפילה יש עושר מספיק, ודי לו לאדם בתפילה כדי שיוכל להלך, שיוכל לצאת ממקומו.

העניין הוא שבתפילה צריכה להיות אש, ויש כל מיני דברים שיכולים להיות סטטיים – חוץ מאש. אש כל הזמן חייבת לבעור. לא בהכרח במקום, אבל היא חייבת להתקדם. אש איננה יכולה להיות באותה נקודה באותו דבר, היא צריכה לשרוף דברים, למעלה למטה, הצידה – אבל היא חייבת להתקדם. וזו הבחינה הזאת, שמישהו מגיע לבחינה שהוא איננו יכול עוד לעמוד במקום, ויתחיל ללכת.