"כי הנה הפילוסופים נלאו להשיג עניין השגחה פרטית, שקשה להם, כיוון שהוא יתברך יחיד ומיוחד, אחד האמת, איך ייתכן ידיעת ה' יתברך הפרטים, וההשגחה הפרטית לתת דעתו על ענינים רבים? שהרי זה בחינת ריבוי. וחז"ל כיוונו לתרץ זה בדבור אחד באמרם "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם", שאין ידיעתו יתברך כדמיון ידיעת האדם איזה דבר שדעתו השיג הדבר ומתחלה לא ידעו. מה שאין כן למעלה ידיעתו יתברך שיודע כל העולמות ופרטיהן, אין הענין שדעתו מתלבשת ונתפסת בזה, אלא על דרך "גלוי וידוע" – שהכל גלוי וידוע לפניו יתברך ממילא, ואין צריך להיות נתפס ומתלבש בהדבר לידע".
[תורה אור פרשת וירא, ד"ה ארדה נא, דף יד, ע"א]
השגחה פרטית וידיעה
בעיית הידיעה בכלל ובעיית הידיעה האלוקית בפרט, היחס בין הפועל והנפעל – היא בעיה שכל אחד מהפילוסופים עסקו בה, וזו אחת מבעיות היסוד של כל פילוסופיה. הפילוסופיה הדתית התמקדה בעיקר בבעיית ההשגחה הפרטית. השגחה כללית היא דבר שאפשר ליישב בדוחק, מפני שאפשר לומר כי הקב"ה משגיח על מין שלם, על מהויות שלמות, על הטוב ועל הרע. אבל השגחה פרטית היא מעין מה שנזכר בביטוי: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה" [חולין ז, ע"ב], כלומר, אדם אינו מקבל פצע באצבע למטה, אלא אם כן מכריזים עליו למעלה. אם אומרים שנקיפת האצבע איננה שרירותית ומקרית, אלא קשורה ברצייה של מעלה, יש כאן תנאי שאפשר להציג גם בכיוון הפוך: אם לא יכריזו עליו מלמעלה הוא לא יקבל מכה קטנה באצבע, וזו בעיה שהפריעה לפילוסופים, ומציקה גם לאנשים בעולם לא פילוסופי – ילדים ומבוגרים – משום שעבורם הקב"ה לא קשור לכאב שבאצבע הרגל, אלא רק למציאות גדולה וחשובה כמו היקום.
השאלה המרכזית בעניין הזה היא לא על הכאב האנושי, אלא על כל דבר שמתרחש בעולם – האם הקדוש ברוך הוא יודע על מה שיש בעולם, והשאלה העמוקה כאן היא מה היחס של הקב"ה לשינוי ולהתחדשות: אם הקדוש ברוך הוא יודע דבר חדש על העולם, אז פירוש הדבר שקודם הוא היה שרוי כביכול בחוסר ידיעה, והידיעה משנה את מהותו. עצם המושג של ידיעה לכאורה כולל בתוכו את תפיסת השינוי, מפני שכל ידיעה שאני קולט יוצרת שינוי. ההשתנות יכולה להיות מפליגה או כמעט חסרת משמעות, אבל כל ידיעה נוספת היא שינוי בתוך מאגר קיים של מידע.
יותר מכך, הידיעה עצמה היא פרט מסוים, ומאחר שבמציאות יש כל כך הרבה פרטים, אם הקב"ה יודע את הפרטים פירושו של דבר שמהותו מורכבת מידיעתם של כך וכך פרטים – אלף פרטים, מיליון פרטים, אינסוף פרטים, ויוצא שהאחדות האלוקית נפגמת על ידי הריבוי של הפרטים. אם הקדוש ברוך הוא יודע את הפרטים, ומתייחס אל הפרטים הללו, פירושו של דבר שיש ריבוי עצום של כך וכך פרטים בתוך האחדות.
ידיעת האדם וידיעת ה'
השאלה הזו עומדת על הבנה מסוימת של ידיעה, אבל בעצם יש למילה הזו משמעויות שונות ביחס לקב"ה וביחס לאדם. מה הוא תהליך הידיעה האנושית? אצל האדם יש שינוי: קודם כל לא ידעתי, ואחרי זמן מסוים נודע לי. אני מסתכל ורואה דבר חדש. זאת אומרת: אני ממלא נקודה ריקה בתוכן, ועל ידי זה יוצר קשר בין האובייקט של המידע לביני, כולל משהו חדש בדעתי. בהתחלה התקיימה מציאות בנבדל מן הדעת, וכעת המציאות כלולה איכשהו בתוך דעתי.
הידיעה של הקב"ה היא שונה לגמרי, ואפשר להגדיר אותה לפי הביטוי מתוך מאמר חז"ל: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם". ההבדל הוא בין מה שנודע למה שידוע לי. מה שנודע – נודע על ידי אינטראקציה של החלפת מידע, אבל מציאותו של דבר שאני יודע אותו מכבר איננה מוסיפה בי שינוי או חידוש. יש דברים שכאילו נמצאים כולם בתוך ידיעתי, ואין שינוי בזה שאני יודע, מפני שהדבר בין כה וכה גלוי וידוע. כאשר מישהו מספר לי דבר שאני כבר יודע אותו, הוא לא עושה שום שינוי, ולא מוסיף שום אינפורמציה, ולא משנה שום דבר בתוך המערכת. לגבי הקדוש ברוך הוא, מציאותו של העולם היא בבחינת "גלוי וידוע".
נקודת המוקד כאן היא מה שמכנים בעיית ההִפָּעֲלּות, התייחסות, האינטראקציה בין היודע והמודע, היחס בין הפועל לנפעל. לגבי הקדוש ברוך הוא אין אינטראקציה עם העולם – לא בבריאת העולם ולא בהכרת העולם – וכשם שהוא בורא את העולם בלי להוסיף על מהותו, כך הוא מכיר את העולם בלי להוסיף על מהותו. רעיון דומה מופיע בקטע קצר מתנא דבי אליהו [כה, א] שנאמר בהקדמה לתפילת שחרית: "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם". הביטוי "עד שלא נברא העולם… ומשנברא העולם" מכוון לאותו רעיון של "גלוי וידוע"; שניהם כאילו מדברים על נפעל בלי פועל. "נברא העולם", "גלוי וידוע" – יחס של פעול בלי שיהיה פועל. וכמו שיצירת העולם היא בלי הִפָּעֲלּות ומבחינתה "נברא העולם", כך גם ידיעת העולם היא בלי הִפָּעֲלּות והיא קשורה בזה שהוא "גלוי וידוע".
ידיעת האדם היא ידיעה אינטראקטיבית וגבולית, ולכן, היא מקבלת כל הזמן אינפורמציה חדשה מבחוץ. אבל ידיעת הקדוש ברוך הוא איננה אינטראקטיבית, ואין מה שמחוץ לה, שכן הכל מעצמו גלוי וידוע לו: המציאות כולה פרוסה וגלויה לפניו, עם כל הנחות היסוד שלה, ועם כל החלופות שלה.
ידיעה פרטית
השאלה של השגחה פרטית נוגעת במיוחד לפסוק אחד בפרשת וירא: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה" [בראשית יח, כא]. מן הפסוק משתמע שהקב"ה יודע על העוולות של סדום כמי שמידע חדש נגלה לפניו. בעיה דומה מוצאים גם בביטוי "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ" [זכריה ד, י]. הפסוקים הללו מצביעים על כך שהקב"ה מתבונן התבוננות אקטיבית, וממנו הוא למד על המציאות, והפסוקים הללו נוגדים לכאורה את הדרך בה מתארים את הידיעה של הקב"ה כידיעה של "גלוי וידוע".
ההסבר כאן קשור לדרך המורכבת בה בנוי העולם: הידיעה של הקב"ה בעצמו היא של העולם בשלמותו כדבר גלוי וידוע לפניו, אבל הקב"ה פועל גם בתוך העולם, וכדי שיעבור לעולם מידע בעל משמעות, הקב"ה בורא ומפעיל כביכול מכשירים וכלים שתפקידם להיות צינורות של מידע. המידע מלמעלה מוכרח לעבור טרנספורמציה כדי להיות מותאם לידיעה האנושית. התרגום של המידע לא נועד רק כדי שתהא התייחסות בין מה שלמעלה למה שלמטה, אלא גם כדי שתהיה תקשורת דו-סטרית מלמטה למעלה. המכשירים שהקב"ה בורא צריכים להיות מסוגלים להתייחס אל המציאות של העולם, ולהעביר מידע דו-כיווני: מלמעלה למטה או למטה למעלה. המכשירים הללו נקראים מלאכים, ספירות או כלים בלשון הקבלה, והתפקיד שלהם הוא להיות מתווך בין עולמו הגלוי וידוע של הקב"ה לידיעה המוגבלת של האדם. הקב"ה רוצה לתת לנו חסד של אין-סוף, אבל אני כאדם לצערי יכול לאכול רק לחם ולא חסד, ולכן אני צריך שהחסד האינסופי יצטמצם עד שאוכל לבנות יחס כלפיו ולקבל אותו כלחם חסד.
אפשר לחשוב על מעבר המידע למעלה למטה בדומה למנגנון הפעולה של העצב; יש לי מכה באצבע, ומהמכה הזו באצבע יש עצב שנפגע. העצב בוודאי לא מעביר את מה שהוא מקבל, אלא מתרגם את הכאב לסדרה של ריאקציות כימיות וחשמליות. מה שעובר בעצב הולך מדרגה אחת לדרגה שנייה, עד שהשפה המעובדת והמתורגמת של הכאב מגיעה למוח, ומה שמגיע למוח הוא בוודאי כבר לא מה שקרה ברגל, אלא תרגום לשפה חדשה של מה שקרה ברגל. הקב"ה יודע על הכאב ברגל, אך כדי שאנחנו נדע על ההכרזה מלמעלה, שהקב"ה פועל בעולם – צריך שתהא לנו שפה מתאימה לתקשורת, והשפה הזו מותאמת לדרכי הידיעה המוגבלת של האדם.
[בעריכת אוריאל סגל]
הקטעים באדיבות ישיבת תקוע ומרכז שטיינזלץ
