הנה נודע שבכל בוקר של אברהם בחינת חסד מתעורר בעולם… הקדוש ברוך הוא רוצה להנהיג את העולם בבחינת חסד… אבל אם לא היה מגן לבחינת חסד, לצמצם חסדו וטובו ולתת דרך צמצום כמו שצריך… ואם לא היה דרך צמצום היה חיותם בלי גבול – לא היו יכולים לבער הרע מן הארץ, ולכן בכל בוקר שמתעורר מידת אברהם, מידת חסד כנ"ל, אנו צריכים לברך ברכת מגן אברהם. שיעשה מגן לבחינת אברהם לטובתינו [תורה אור פרשת לך-לך, ד"ה אנכי מגן לך, יב, ע"א].
אברהם ויצחק – חסד וגבורה
יש במציאות שתי מידות – מידת החסד ומידת הגבורה, ושתי המידות הללו – למרות שהן מתנגדות זו לזו בשורשן – צריכות להתקיים יחד. לעולם אין הכרעה סופית בין מידת החסד ומידת הגבורה, ובמובן מסוים העולם זקוק לשתיהן.
מי שמייצג את מידת החסד הוא אברהם. מידת החסד היא השפעה בלי שום הגבלות, בלי תנאים ובלי מניעות. בעיני אברהם כולם טובים, והוא מלא חסד לא רק לגבי דברים שהוא אוהב אותם, אלא גם כלפי דברים שאין לו בהם רצון כשלעצמם, כמו סדום או כמו בנו ישמעאל. הוא רוצה להניח לדברים לחיות כמה שהם רוצים, להיות כפי שהם רוצים. החסד של אברהם מתבטא גם בכך שהוא מוליד את ישמעאל. החסד רוצה להשפיע ולהוליד עוד ועוד, אפילו אם יוצאים ממנו בני ישמעאל או בני קטורה. יתר על כן, אברהם גם מתפלל על ישמעאל שיחיה – "לו ישמעאל יחיה לפניך" [בראשית יז, יח], למרות שהוא יודע מיהו ישמעאל ומה מעשיו. הוא רוצה שישמעאל יחיה "לפניך", אך חשוב לו שיחיה, מפני שהמציאות מבחינת אברהם בנויה על שגשוג ועל עושר של כל מיני יצורים, יצירת אפשרויות מגוונות ורבות ככל האפשר, ומבחינה זו החסד של אברהם אינו מטיל כל מגבלה על הקיום של ישמעאל.
המייצג של מידת הגבורה הוא יצחק. מהרבה בחינות יצחק הוא אנטיתזה של אברהם, ומתקן את הקיצוניות של אברהם. יצחק בונה גישה הפוכה שכל כולה דין. אבל גם יצחק אינו מושלם, ומן הדין הקשה נולד עשו. השיפוטיות החדה יוצרת בעיה אחרת של קליפה של דין, מציאות של עשו, שאצלו הקיום הוא: "על חרבך תחיה" [בראשית כז, מ]. הדין של יצחק הופך להיות הרציחה של עשו.
לחסד ולגבורה יש תכונות אופייניות בדרגות של קדושה ושל התרוממות, אך גם יש לשתיהן אפשרות של ירידה ושל נפילה. נפילת החסד היא ניאוף, ונפילת הגבורה היא רציחה. שתי צורות הנפילה נובעות מן הקיצוניות שבמידה לא מרוסנת; המידה של החסד מגיעה עד לקצה האחרון, ואז לחסד אין גבולות – מי שאוהב את כולם, גם נואף עם כולם. לעומת זאת, המידה של יצחק, מידת הגבורה, מגיעה בנפילתה או בשבירתה, בקיצוניות שלה, להשמדה ולכליון. במקום רק להיות המצמצם או הקפדן, הוא הופך להיות רוצח. זה המשך של אותה מערכת קונספטואלית של הדין, של ההגבלה, של ההגדרה, ולבסוף אדם מגיע לכך שהוא איננו סובל אף אחד, ונעשה למין עשו.
הטוב והרע – חסד וגבורה
בעולם אין אקולוגיה מושלמת של טוב ורע. בתוך המציאות שלנו תינוק איננו יכול לשבת עם הפתן. הפתרון של ימות המשיח הוא עקירת הרע, לאו דווקא עקירת הרעים, אך עקירתו המוחלטת של הרע. בעולם הבא, הזאב איננו טורף, והמוות איננו נצחי. למוות ולטומאה יש סיום, ולרע של המציאות יש סוף. בימות המשיח יש זאב, אבל בעצם הוא מפסיק להיות הזאב שאנחנו מכירים, זה שאינו יכול לשבת בשלווה עם הכבש.
האידיאל של העולם הוא להגיע למצב שהרע איננו קיים, להשמיד את הרע, אך מידת החסד מסכימה להשאיר את הרע, ונותנת לו לחיות. אם העולם היה מתנהג בחסד בלבד, והיינו מניחים לרעים ולטובים לחיות יחד – אי אפשר היה להביא את העולם לימות המשיח. אם הטובים והרעים, הרשעים והצדיקים, כולם יושבים ביחד – פירושו של דבר שהעולם לעולם איננו מגיע לידי סיום, לידי השלמה, אלא נמצא תמיד במאבק שאיננו נגמר. הסיום הגדול של העולם איננו כאשר הרע נשאר לעולם ועד, אלא כאשר הרע מושמד, נעלם ומבוער מן הארץ. ולכן, מבחינה של התפיסה האידיאלית הכוללת, מי שמניח לרוע להתקיים אינו מקדם את מהותו של העולם, מפני שהעולם צריך להכריע את הרע כדי שהטוב יתגבר.
היו מי שעשו חשבון מתמטי מה עלול להתרחש אם חיידק אחד היה מתרבה באופן נורמלי, לפי קצב הריבוי הקבוע של בני מינו. תוך כך וכך דקות החיידק הזה מתחלק לשניים, ולא צריך יותר משנה כדי למלא את כל העולם בסוג אחד בלבד של חיידקים. אלא שלמזלנו, יש כל מיני מגבלות והגבלות המבטיחות שאף חיידק לא יכבוש את כל המציאות.
צמצום – החסד והגבורה
יעקב מייצג את מידת הרחמים – האיזון בין מידת החסד לבין מידת הגבורה. יעקב הוא הרמוניה של שתי המידות, ומשום כך אין ליעקב בן חריג היוצא ונופל אל עבר הקליפה. אצל אברהם, בבחינת החסד בלי גבול, נולד ישמעאל. אצל יצחק, בבחינת הדין בלי גבול, נולד עשו. בנקודות הקיצון – מתפתחים דברים שאין עליהם שליטה, אבל אצל יעקב יש הרמוניה בין המידות, וההרמוניה היא שלמה ואמתית, ולכן גם יכול להיבנות עולם שלם וטוב יותר.
חסד או דין מוחלטים אינם עומדים, ולכן יש צורך בצמצום – שילוב של מידת הדין עם מידת החסד על ידי עמעום והסתר של מידת החסד במידת הדין. מידת הדין מגנה על ההשפעה ההרסנית של מידת החסד. אפשר להביא בתור דוגמה לדבר את שכבת האוזון שעל האטמוספירה. השכבה הזו היא במובן מסוים מגן או נרתיק שיש לנו מפני השמש. הרבה אנשים עוסקים היום בבעיה הזו: בגלל סיבות רבות ושונות שכבת האוזון הזו מתמעטת, ויוצרת לא רק התחממות יתרה של הארץ, אלא גם קרינה בכל מיני רמות שאנחנו לא יכולים לסבול. אפילו את השמש שמגיעה אלינו אנחנו יכולים לשאת רק משום שיש כמה וכמה שכבות שמכסות את השמש, כך שהשמש איננה ערומה. מצד אחד השמש היא מקור החיות של כל מה שקורה בעולם, ועם זאת היא צריכה מגן כדי שהחיות הזו לא תשרוף את העולם.
הצמצום הוא שלב ראשון, אבל אחרי הצמצום לפעמים אפשר לראות יותר מאשר קודם הצמצום. איך מסתכלים בכוכבים? אי אפשר להסתכל בכל השמים, אלא צריך להסתכל בנקודה אחת ולהתרכז בה. ויתר על כן, יש מכשור מיוחד שהתפקיד שלו הוא בעצם לצמצם ולרכז את התמונה, עד כמעט לנקודה אחת, וזהו השלב הראשון המכריע בקבלת התמונה. אחר כך, בכל טלסקופ יש מכשיר שני שמיועד להגדלה, הלוקח את התמונה המרוכזת ומגדיל אותה.
כל דרך של קליטה ותפיסה בנויה משני הדברים הללו. היא בנויה קודם כל בנקודה של צמצום, ריכוז, יצירה של נקודה ולא של דיפוזיה, לא של כמות מרובה. אחר כך יש התהליך השני של ההגדלה. אם קיים רק התהליך של הצמצום – של הבאת הדברים לידי נקודה, אז קיבלתי את הנקודה, ועכשיו אינני יכול לראות שום דבר. כדי שאוכל לראות חייב להתקיים התהליך השני. כל מכשיר כזה עובד בשני תהליכים מנוגדים; התהליך האחד הוא תהליך של התכנסות והצטמצמות, והתהליך השני הוא תהליך הפוך של הגדלה. אבל שני התהליכים הללו בנויים באותה מסגרת כדי שאני אוכל לקבל תמונה, כדי שאני אוכל לראות את הדבר. זהו התהליך שנקרא תהליך הבניה של החכמה – הוויה חדשה.
[בעריכת אוריאל סגל]
הקטעים באדיבות ישיבת תקוע ומרכז שטיינזלץ
