לחיים, לחיים ולברכה.
ביומן שכתב הרבי בצעירותו הוא מתאר מעשה שאירע בשנת תרצ"ב, כשנסע יחד עם חותנו, הרבי הריי"צ, לעיר לודמיר. בבית העלמין שבעיר טמונים צדיקים וגדולי ישראל רבים, ובהם האדמו"ר רבי שלמה מקרלין, אביו של הט"ז ועוד מגדולי ישראל.
הרבי הריי"צ אמר במהלך הביקור שם: כאשר אנחנו מתבוננים בחיים שלנו, רואים שהעבר שלנו היה יפה מאוד – הרי היו לנו צדיקים גדולים וגדולי ישראל אמיתיים. גם העתיד בוודאי יהיה יפה מאוד, שהרי אנחנו מצפים לביאת המשיח, שאז יתקיים "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו". אם כך, כל מה שנמסר בידינו הוא ההווה. עלינו לדאוג שההווה יהיה יפה ומתוקן, כי זה החלק שניתן לנו לתקן.
הרבי הריי"צ הוסיף שהדבר נכון גם בעבודה הפרטית של כל יהודי. העבר של יהודי בוודאי טוב, כי בוודאי עשה תשובה. גם אם נכשל לעיתים בתאווה או בעניינים אחרים, הוא בוודאי התחרט על כך לאחר מכן, וממילא עברו נמחק ונותר נקי. גם לגבי העתיד יש לקוות לטוב, שהרי "לבלתי יידח ממנו נידח", ובוודאי הוא ישוב בתשובה. יוצא שעיקר העבודה מתמקד בהווה בלבד.
לפעמים, כשאדם מקיים מצווה, הוא לא מרגיש שביעות רצון, בגלל הטורח והמאמץ הכרוכים בה. אבל לאחר שהוא מסיים את המצווה, הוא תמיד שמח ומתמלא סיפוק ותענוג ממעשיו. שוב, אם כן, כל העבודה שנמסרה בידינו היא ההווה – לדאוג שכל רגע ורגע יהיה כמו שצריך להיות.
הנקודה הזו מתקשרת לפרשת השבוע, פרשת חיי שרה, שבה נאמר: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל". הפסוק הזה מבטא את גדולתו של אברהם אבינו, והוא מופיע כהקדמה לחתונה הגדולה המתוארת בפרשה – חתונתם של יצחק ורבקה. כפי שמוסבר בחסידות, במאמרי אדמו"ר הזקן ועוד, זוהי חתונה כללית ונעלית במיוחד, ולכן התורה מקדימה ומספרת על מעלתו של אברהם: "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל".
מה מבקשת התורה ללמד אותנו באמירה הזו? בוודאי אין הכוונה רק לספר שאברהם הזקין. רש"י אמנם מפרש שמשעה שהזקין אברהם הוא התחיל לחשוב על מציאת שידוך לבנו יצחק, לאחר פטירת שרה והעקדה. לכן נאמר "וה' ברך את אברהם בכל", כאשר המילה "בכל" רומזת, כפי שמביא רש"י, לגימטרייה של "בן" – שהיה לו בן והיה עליו להשיאו. אבל ברוחניות הדברים הפסוק מבטא עניינים עמוקים הרבה יותר בנוגע לאברהם אבינו.
בחסידות מוסבר שהמילים "ואברהם זקן" קשורות למאמר חז"ל: "זקן – זה שקנה חכמה". לא מדובר רק בזקנה גשמית, אלא בהגעה לתכלית מדרגת החכמה. באמצעות עבודתו בתורה ובהשגת האלוקות הגיע אברהם אבינו לדרגות הנעלות ביותר של חכמה.
אדמו"ר הזקן מסביר שכבר בשמו "אברם" מרומז עניין החכמה: "אב־רם". עניין ה"אב" קשור לחכמה, כפי שנאמר בתניא שחכמה ובינה הן בבחינת אב ואם, המולידים תולדות. "אב" עניינו חכמה, ו"אב רם" הוא חכמה רמה ועמוקה, 'חכמה סתימאה', כלשון הפיוט "שכל הנעלם מכל רעיון". כלומר, אברהם אבינו הגיע לדרגות הנעלות ביותר של חכמה, וזהו עניין "ואברהם זקן".
יתרה מזו, בחסידות מובא פירוש עמוק עוד יותר למושג "ואברהם זקן": הזקנה רומזת לבחינת "עתיק יומין", שהיא מדרגה עליונה באלוקות המכונה זקנה. נמצא ש"זקן" מבטא את מדרגתו הנעלית של אברהם בהשגת האלוקות, בידיעה ובחכמה.
לאחר מכן נאמר בפסוק "בא בימים". מהי משמעותו של הביטוי הזה? בזוהר מובא הפירוש "בא בימים – באינון יומין עילאין". כלומר, אברהם אבינו כביכול 'נכנס' בתוך אותם ימים עליונים. ההסבר הוא שאצל אברהם כל יום היה מנוצל במלואו, כלשון הזוהר: "כל יומא ויומא עביד עבידתיה". בכל יום קיים אברהם מצוות, ועל ידי כך תיקן את ה'לבושים' הנחוצים לנשמה כדי שתוכל בבוא העת לחזות בנועם ה' וליהנות מזיו השכינה בגן עדן.
כדי להבין את משמעות ה'לבושים' הללו, מביא אדמו"ר הזקן בתורה אור לפרשתנו משל מהעולם הגשמי: כאשר אדם רוצה להתבונן באור חזק ביותר, כמו אור השמש, הוא אינו יכול להביט בו ישירות. אור השמש חזק כל כך, עד שהמבט הישיר בו עלול לפגוע בראייה. כדי שיוכל להתבונן בשמש וליהנות מאורה, עליו להשתמש בזכוכית כהה, שדרכה ניתן להביט באור.
כך גם בנוגע לנשמה. בירידתה למטה נעשתה הנשמה נברא. כפי שאנו אומרים בכל יום בתפילה: "נשמה שנתת בי טהורה היא" – זהו שורש הנשמה, אבל לאחר מכן "אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה", והיא יורדת ומתלבשת בעולם הגשמי, עד שהיא מתלבשת בגוף.
כאשר הנשמה, בהיותה נברא, רוצה להשיג אלוקות ולהתענג על ה', היא נתקלת בקושי: האלוקות היא למעלה מכל גבול ומידה, אין-סופית. אם באור השמש האדם לא יכול להתבונן ישירות, קל וחומר שהוא לא יכול להשיג ישירות את זיו השכינה, שהוא בלתי מוגבל ואין־סופי. כיצד תוכל הנשמה ליהנות מזיו השכינה ולהשיג אלוקות, אפילו בהיותה בגן עדן, כאשר גם שם היא נשארת בגדר נברא?! לשם כך דרושים אותם לבושים, והם נוצרים ממעשה המצוות. המצוות שאדם מקיים בעולם הזה יוצרות את הלבושים שבאמצעותם הנשמה יכולה ליהנות מזיו השכינה ולהשיג אלוקות.
זהו, אם כן, ההסבר בשני חלקי הפסוק: "ואברהם זקן" מבטא את התורה והחכמה של אברהם אבינו, כלשון המדרש: "אברהם זקן ויושב בישיבה", "זה שקנה חכמה". ואילו "בא בימים" מבטא את קיום המצוות. אברהם 'נכנס בימים העליונים' משום ש"כל יומא ויומא עביד עבידתיה" – בכל יום ניצל את זמנו לעבודת הבורא ותיקן את הלבושים באמצעות המצוות. כך זוכה הנשמה ליהנות מזיו השכינה, להגיע להשגה ולהתקשרות באלוקות, באמצעות התורה והמצוות שקיימו כאן למטה.
בקשר לעניין זה מובאת תורתו של הבעל שם טוב בתחילת הספר 'כתר שם טוב': "לא יניח שום יום מעשיית מצווה". אדם צריך לדאוג לקיים מצווה בכל יום ויום. אין להסתפק בכך שקיים שתיים או שלוש מצוות ביום אחד, אלא יש להשתדל שתהיה מצווה בכל יום. זהו גם עניינו של אברהם אבינו, "זקן בא בימים", שבכל יום ויום עסק בקיום המצוות.
מכאן אנחנו מבינים עד כמה הדבר נוגע לעבודה שלנו. למרות שתורת החסידות עוסקת בעניינים של אין־סוף, בלי גבול ולמעלה מכל הגבלה, נדרש שכל העניינים הללו יבואו לידי ביטוי דווקא בהתלבשות ובהגבלה, בגדרי הזמן והמקום. וכפי שהרבי מביא בספר 'היום יום' (ז' תמוז), אף על פי שבתורת החסידות "נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן", בבחינת 'עיגולים', כלומר שהחסידות היא בבחינת בלי גבול, בכל זאת יש חשיבות עצומה לענייני הסדר, הזמן ויוקר הזמן. הבעל שם טוב היה מסודר, המגיד ממזריטש הקפיד על סדר, ואדמו"ר הזקן חינך והדריך את החסידים להיות מסודרים, כך שלכל עניין יהיה הזמן המיועד לו.
זכיתי להשתתף בהתוועדות של הרבי בשבת פרשת חיי שרה תשמ"ח, ובאותה הזדמנות אמר הרבי שיחה ארוכה ומעמיקה על הפסוק שלנו – "ואברהם זקן בא בימים".
כפי שנהג הרבי בהתוועדויות השבת, הוא עסק בפירוש רש"י, דייק בלשונו, הקשה קושיות והסביר את פשוטו של מקרא, ומתוך כך הפיק הוראה בעבודת השם. באותה שבת הוא הביא את שאלת המפרשים: לכאורה, המילים "בא בימים" מיותרות; הרי "בא בימים" פירושו שאברהם הגיע לימי זקנותו. אם כן, מה מוסיפות המילים הללו על המילה "זקן"?
הרבי אמר אז הסבר נפלא ומתוק מדבש: בן חמש למקרא מבין לבדו את משמעות המילים. כפשוטו של מקרא, מה פירוש "בא בימים"? הוא נכנס אל תוך הימים. כלומר, רואים במוחש שאדם יכול לחיות שבעים או שמונים שנה, אבל אם נשאל אותו כמה ימים מתוך כל השנים הללו הוא באמת חי, כמה ימים הוא חווה בחיות ובפנימיות – ייתכן שמדובר בימים ספורים בלבד.
זה הפירוש של "בא בימים": להיכנס ממש אל תוך היום. אין הכוונה שהיום רק חלף ועבר. פעמים רבות אדם מסיים יום, וכששואלים אותו: "מה עשית היום?" הוא עונה שלא עשה דבר. "מה אתה זוכר מהיום?" וגם על כך אין לו תשובה. למה? בגלל שהוא לא באמת השקיע את עצמו בתוך היום. היום חלף, עבר ופרח, אבל הוא לא פעל בו דבר, בגלל שהוא לא 'חי' אותו בפנימיות.
לעומת זאת, יש ימים שאדם חי אותם באמת, נכנס לתוכם וממצה אותם, ולכן הוא זוכר אותם היטב. אפילו ילד קטן מבין זאת: כאשר עובר עליו יום מוצלח, שבו פעל טוב, למד טוב והרגיש טוב, יום שהוא חי אותו בפנימיות – הוא זוכר אותו, ולעיתים זוכר אותו לאורך ימים ושנים.
זה השבח הגדול שהתורה מספרת על אברהם אבינו: "ואברהם זקן בא בימים". כאשר הגיע לזקנותו, לא רק שהשנים חלפו ועברו, אלא שכל יום ויום מתוך שנותיו היה יום שלם. הוא נכנס לתוך כל יום, חי אותו ופעל בו בחיות פנימית.
אני זוכר שהרבי דיבר אז בתוקף רב ובהתעוררות עצומה והדגיש: "מעשה אבות סימן לבנים". התורה אינה מספרת סיפורים סתם כדי לשבח את אברהם אבינו, אלא כדי להורות לכל יהודי, שהוא בנו של אברהם אבינו, כיצד עליו לנהוג. בכל יום ויום עליו לעשות את עבודתו, ולא לתת לימים לחלוף סתם כך. עליו להיכנס לתוך היום, לנצל אותו במלואו, לתכליתו ולשלמותו, ולקיים את ההוראה "שלא יניח יום מעשיית מצווה". כך יהיה כל יום יום חי, מלא ופנימי.
בהמשך לכך, ימים ספורים לאחר אותה התוועדות, נערכה התוועדות חסידים גדולה בבית המדרש של הרבי בה נשא דברים, בין השאר, מזכירו הבכיר ואיש סודו, הרב חיים מרדכי חודקוב ע"ה, שהיה אישיות מיוחדת במינה. בין הדברים סיפר סיפור מעניין הקשור לספר 'היום יום'.
בשנת תש"ג יצא הספר לאור לראשונה, לאחר שהרבי הריי"צ ביקש מחתנו, הרבי זי"ע, לערוך אותו. הרבי התבקש ללקט פתגמים, מנהגים, הוראות, הדרכות וביאורים מתורת החסידות, כך שלכל יום ויום יהיה פתגם מיוחד משלו.
כאשר הושלמה הדפסת הספר, נכנס הרב חודקוב יחד עם הרבי – שהיה נקרא אז 'הרמ"ש' – אל הרבי הריי"צ, כדי להגיש לו את העותק הראשון. כאשר הניחו את הספר על השולחן, שמח הרבי הריי"צ שמחה עצומה. הוא נטל את הספר בידיו, עיין בו מתחילתו ועד סופו, ופניו קרנו במאור פנים מיוחד.
באותן שנים היה קשה מאוד לרבי הריי"צ לדבר עקב שיתוק שתקף אותו, ודיבורו היה קצר ותמציתי ביותר, אבל כל מילה הייתה שקולה ועמוקה. לאחר שעיין בספר כולו, קרא בשמחה גדולה, בחיוך ובהטעמה מיוחדת: "ה־י־ו־ם י־ו־ם! היום הוא יום!". כלומר, הלימוד בספר 'היום יום' פועל שאצל יהודי כל יום יהיה יום אמיתי, יום שיש בו תוכן פנימי של תורה ועבודה, המיוחד ומקושר לאותו יום.
לחיים, לחיים ולברכה! זו ההוראה והלימוד מפרשת השבוע, "ואברהם זקן בא בימים": עלינו לדעת שתכלית ירידת הנשמה למטה ועבודת השם של יהודי היא להיות "בא בימים". להיכנס לתוכם ולמלא אותם בתורה ובמצוות. לנצל את הזמן ולהפוך אותו לזמן קדוש, ובכך לעשות להשם יתברך דירה בתחתונים.
