בלב חברון, בין אבני מערת המכפלה לסמטאותיה העתיקות של עיר האבות, מתרחשים מדי יום מפגשים קטנים שמחוללים שינויים גדולים. הרב מרדכי הלינגר, שליח חב"ד בחברון, פוגש קבוצות מכל רחבי הארץ והעולם, ולא מנסה לשכנע או להתווכח – אלא לחבר. עם ספר תנ"ך ביד והרבה חום יהודי, הוא מצליח להפוך ביקור קצר למסע אל השורשים, הזהות והמשפחה היהודית. בשיחה איתנו הוא מספר על השליחות שהפכה לייעוד חייו, על רגעים בלתי נשכחים ועל הכוח של חברון לחבר בין יהודים, דורות ולבבות.
הרב הלינגר, איך הגעת לחברון? מה הסיפור שלך בעצם?
הסיפור שלי מתחיל בשטעטל קטן שנקרא קראון הייטס, בשכונת ברוקלין. משם עברנו לפלורידה, וכשהגעתי לישראל למדתי בישיבת חב"ד בקריית גת. אחרי שסיימתי את הלימודים, הגעתי להתנדב בבית חב"ד בחברון. הייתי צמוד לחיילים 24 שעות ביממה – חילקתי להם קפה בלילה והנחתי איתם תפילין ביום, הבאתי להם עוגיות, צ'ופרים, דברי תורה וכל מיני דברים טובים. אחרי שנה וחצי של עבודה אינטנסיבית ביותר, 'יצאתי לנוח' בבא"ח גולני. שירתתי שם כמפקד, ואחרי השחרור חזרתי לחברון.
אנשים שמכירים אותי אולי יתקשו להאמין, אבל מטבעי אני סובל מפחד קהל. למרות זאת, תמיד הקפדתי לפנות לאנשים. באותה תקופה הגיעו לחברון מבקרים מכל רחבי העולם, ולשונאים שלנו היה מערך הסתה משומן היטב. הרגשתי צורך חיוני לעשות משהו מנגד. הייתי ניגש לאנשים ברחוב, שואל אותם לשלומם ופשוט מפטפט איתם.
בשבת אחת עמדתי מחוץ למערת המכפלה ופגשתי קבוצה גדולה של סטודנטים מארצות הברית, רובם לא יהודים. דיברתי עם חלקם ושאלתי: "אם תרצו לראות את הצד היהודי, יש לכם זמן?". הם ענו שיש להם כמה דקות. התחלתי ללכת איתם לכיוון שכונת אברהם אבינו, ומיד המדריך הערבי צעק "לא". ראש הקבוצה התערב ואמר שזה בסדר. המשכתי ללכת ולדבר עם החבר'ה שלידי, ופתאום הסתובבתי אחורה וקלטתי שחמישים אנשים צועדים בעקבותיי. לאדם עם פחד קהל זה באמת מפחיד מאוד. אמרתי לעצמי שזו הזדמנות שלא כדאי להחמיץ. נכנסתי איתם לתוך השכונה, הכנסתי אותם לבית הכנסת וסיפרתי להם קצת על חברון.
זמן קצר לאחר מכן, שוב באחת השבתות, פגשתי קבוצת נשים שלבשו חולצות שעליהן היה כתוב שם של מרכז יהודי בבת'סדה שבמרילנד. אמרתי להן: "איזה יופי, אימא שלי מגיעה בדיוק מהאזור הזה". הן מאוד התלהבו. שאלתי אם הן רוצות להגיע לצד היהודי של חברון, והן הסכימו. הפעם דווקא המדריך הערבי פרגן להן. ברגע שהן הגיעו, הרצתי מישהו שיביא מיץ ענבים. עשיתי להן קידוש, דיברתי איתן על חברון, וראיתי שהן מאוד התרגשו והתחברו למקום.
להחזיר את הילדים לאבא ואימא
אחרי השחרור שלי הרגשתי שהקדוש ברוך הוא שולח לי סימנים ואומר: "זו השליחות שלך". כשיוצאים למשימה מתוך ידיעה שהקדוש ברוך הוא נותן את הכוחות, זוכים להצלחה. ברוך השם זכיתי להיות שליח, ופשוט להחזיר את הילדים לאבא ואימא שלהם – לחבר אותם לזהותם כיהודים, כבנים ובנות של אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. זו זכות עצומה.
חברון היא עיר האבות, המקום הכי בסיסי של העם היהודי. תן לנו כמה מילים על מה שאתה אומר לקבוצות, ואיך אנשים מהארץ ומהעולם מגיבים?
כשקבוצה מגיעה לחברון אני כמעט תמיד מתחיל מאפס. אני מספר את הסיפור הפשוט של אברהם אבינו שמגיע למקום הזה, הסיפור התנ"כי הקלאסי. בסופו של דבר, בין אם מדובר באדם שלומד את פרשת השבוע בכל שנה ובין אם באדם ששומע זאת בפעם השנייה או אפילו הראשונה בחייו, הייחוד של חברון הוא שהסיפורים שמספרים כאן הם הסיפורים שכולנו מכירים. ההבדל הוא שכאן הכול יוצא מהספר אל המציאות שבה אנחנו נמצאים. לכן זה הדבר הראשון שאיתו אנחנו מתחילים.
ואיך באמת גורמים לכך שהסיפור ייגע ביהודים ולא יישאר בגדר ביקור מוזיאוני עתיק?
אחרי שאני מספר לאנשים על מערת המכפלה ועל ההיסטוריה שלה, מן העת העתיקה והחדשה ועד לימינו אנו, אני מציע להם לחשוב באמת על חברון. השם 'חברון' מגיע מלשון חיבור, ויש הרבה חיבורים שקורים בה. אני מספר להם שכאן אברהם גילה את פתח גן עדן, וכתוב שכל התפילות שלנו עולות דרך חברון. אם הנשמות והתפילות עולות ויורדות דרך המקום הזה, נוצר כאן חיבור בין שמיים וארץ, בין גשמי לרוחני. זהו גם החיבור של ארץ ישראל, כי זהו המקום הראשון שבו יהודי קנה שטח בארץ.
נוצר כאן גם חיבור של דורות – בינינו לאבותינו ולאבות אבותינו עד לאברהם ושרה, אבל החיבור הכי חשוב הוא החיבור בינינו. כשמסתכלים מסביב במערת המכפלה, רואים את כל גווני הקשת של עם ישראל. כשמגיעים לכאן, כל התגיות והתוויות נופלות וכולנו הופכים למשפחה אחת, וזו העוצמה האמיתית של המקום.
אני מדגיש את זה במיוחד בתקופה הנוכחית. מגיעות אליי קבוצות מכל העולם לחגוג בר ובת מצווה, ואני שואל אותם: "חבר'ה, אולי השתגעתם? אתם יודעים שאנחנו מאוימים מטילים?". כשאני שואל אותם איך הם הרגישו כשיצאו החטופים, הם משיבים שהרגישו נפלא. אני שואל למה, הרי הם לא מכירים אותם, לא דוברי אותה שפה ואין להם אפילו אותה אזרחות. התשובה היא שכאן באמת מרגישים שכולנו עם אחד. זו נקודה עוצמתית וחזקה שדרכה כל אחד יכול להרגיש שהמקום הזה שייך לו.
בהתאם לאופי הקבוצה, לפעמים אני מספר להם שהרצפה שעליה אנחנו עומדים במערת המכפלה היא אותה רצפה מלפני אלפיים שנה. רוב הקבוצות מגיעות מירושלים, אז אני מציע להם לדמיין יהודי שעמד לפני אלפיים שנה בירושלים, התפלל בבית המקדש וחשב לעשות את אותו מסלול. הם נסעו באותו כביש 60, קצת פחות ישר ועם קצת פחות מזגן, והגיעו לכאן להתפלל.
כאבא, אני יודע שכשאני מגיע לקברי האבות והאימהות אני מתפלל על הילדים שלי. ובכן, דמיינו את אותם יהודים לפני אלפיים שנה מתפללים על הילדים שלהם, שזה בעצם אני, אתה ואת. נכון שזו היסטוריה מרשימה ונפלאה, אבל המחשבה המדהימה באמת היא שיש לנו הזכות והאחריות להיות החולייה הבאה בשרשרת הזאת.
לעשות זום אאוט
כמה נוכחת בסיורים האלה הרוח החסידית של הדורות הקודמים, ובעיקר של חסידות חב"ד לדורותיה?
הנוכחות והרוח החסידית קיימות בכל מקום. כפי שאני תמיד אומר, אברהם אבינו היה הראשון שהזמין אנשים לבוא, לאכול ולברך ברכות. זה בעצם בית חב"ד. באמת, הרבי אמר שתפקידנו כשלוחי חב"ד הוא לחקות את דרכו של אברהם אבינו. עלינו לפעול בדיוק כפי שהוא עשה, גם במקומות שלא קל להיות או לבלוט בהם, ולהביא את הקדוש ברוך הוא לכל מקום.
לאורך כל הדורות האחרונים בלט הקשר המיוחד של אדמו"רי חב"ד לחברון, וזה מאוד מורגש בשטח. זה נוכח בכל מקום, בין אם מדובר בבית הכנסת על שם אדמו"ר האמצעי, בבית רומנו או בקברה של הרבנית מנוחה רחל, וכמובן בחיבור החזק של הרבי להתיישבות המתחדשת בעיר.
חברון היא עיר של מסירות נפש. אילו כוחות אפשר לקחת ממנה בהקשר הזה?
כשאני לוקח מבקרים לתל רומידה ורואים מלמעלה את העיר העצומה, אנחנו נזכרים לצערנו בדברים הנוראיים שיצאו ממנה לאורך השנים. אני מזכיר להם את המספרים: במזרח התיכון, ארץ ישראל הקטנה מוקפת באויבים. אם עושים 'זום אאוט', רואים שהיהודים הם קומץ קטן בעולם שחווה לא מעט אנטישמיות. המציאות הזו רק מראה את העוצמה שבה הקדוש ברוך הוא מגן עלינו.
בסיפור של פורים אנחנו מדברים על מרדכי היהודי. הוא נקרא יהודי למרות שלא היה משבט יהודה, אלא מכיוון שהודה באמונה בהשם ולא כרע והשתחווה לעבודה זרה. הוא התכופף רק בפני השם. העוצמה שלנו לעמוד כיהודים גאים בכל מקום בעולם מגיעה ממש מהאדמה שעליה אנחנו עומדים – מכוחם של האבות מייסדי הדרך.
לא סתם אומרים שכדי לחיות בחברון צריך לדעת לעמוד כיהודי גאה כמו שצריך. את העוצמה הזו אנחנו מקבלים מאברהם העברי, שנקרא כך כי היה מעבר לנהר. כל העולם עמד בצד אחד, אבל אברהם עמד מהצד השני, על הצד הנכון. והיום אנחנו רואים שהעבודה הזו נשאה פרי.
האם ואיפה רואים היום את הכנסת האורחים של אברהם אבינו ביישוב היהודי בחברון?
אנשי חברון ידועים כבעלי הכנסת אורחים. זה מתבטא בחיוך נחמד לתייר בבוקר, או בעצירה של עובר אורח ברחוב כדי לשאול: "שלום, איך אפשר לעזור? אתה צריך משהו?". זה בא לידי ביטוי גם בסבלנות שלהם כלפי המטיילים שמסתובבים להם בין הבתים. וכמובן, שבת בחברון מלאה בהכנסת אורחים. אמנם אין הרבה בתי אירוח כי אין מספיק מקום, אבל בכל שבת מגיעה לכאן קבוצה ניכרת של מבקרים, וזו שמחה ותענוג של ממש.
זה מגיע לרמה שאפילו כשעוצרים ב'קפה המכפלה' מחוץ למערה, המנהל הנפלא ישי תמיד אומר שבשבילו הסיפור הוא לא למכור כוס קפה. המטרה היא שאדם יוכל להגיע וליהנות מכוס קפה בחצר של אברהם אבינו, וזו השליחות שלו. בימים שבהם אולם יצחק פתוח ומגיעים המוני מבקרים, הרב יוני עטיה, שליח הרבי למערת המכפלה, מפעיל מערך ענק של הכנסת אורחים. הם מחלקים אלפי מנות של פלאפל וחומוס, צ'ולנט, עוגיות וכל טוב, כדי שכל יהודי שמגיע לחברון ירגיש הכי בבית. יש גם מערך של ארוחות בוקר למבקרים שמגיעים מוקדם. ברוך השם, סיפור החסד של אברהם אבינו ממשיך להתקיים כאן עד היום.
סימן משמיים
איזו התעוררות של נשמות אתה זוכה לראות במקום המיוחד הזה? תוכל לתת דוגמא?
וואו, זו חתיכת שאלה. אענה ברמה האישית: ברוך השם זכיתי להיות שליח בחברון כדי לעורר אנשים. יש התעוררות שרואים יותר וכזו שרואים פחות. אחד האתגרים שלי כשליח נוגע לשבת 'חיי שרה', שהיא השבת הכי עמוסה שלנו בשנה. בדרך כלל באותה שבת מתקיים גם כינוס השלוחים בניו יורק, ולכן אני לא יכול להשתתף בו. הפעם הראשונה שיכולתי להצטרף הייתה בכינוס השלוחים של שנת תשפ"א. זו הייתה שנת הקורונה והכנס כולו התקיים בזום…
ההתוועדות המרכזית של הכינוס התחילה במוצאי שבת באוסטרליה ותוכננה להימשך 24 שעות. היא עברה מאוסטרליה לתאילנד, למזרח אסיה, לארץ ישראל, לאירופה, לארצות הברית ועד לאלסקה, כשכולם מצטרפים ברצף. למעשה, ההתוועדות נשארה פעילה וגדלה מיום ליום במשך שבוע שלם – עד כניסת השבת הבאה. הייתי מחובר אליה במשך שבוע שלם, 24 שעות ביממה. כנראה זו בהחלט הייתה שיחת הזום הארוכה בהיסטוריה…
בכל אופן, במשך כל הזמן המיקרופון עבר משליח לשליח, מפינה לפינה בגלובוס. שמעתי שם שלוחים שפועלים במסירות נפש מעוררת השראה. אנשים שהגיעו לקהילות בלי כלום, ללא מקור פרנסה וללא קהל. הם סיפרו איך רק אחרי עשרים שנה של עבודה הקהילה צמחה, ויש להם משפחות שהתקרבו על ידיהם שילדיהן כבר לומדים בישיבות. הקשבתי להם שעות ארוכות וזה היה מרתק.
לקראת יום חמישי בלילה הסתובבתי עם תחושה כבדה בלב. אני יודע שאנחנו לא יוצאים לשליחות רק כדי להרגיש טוב, אבל בסופו של דבר גם לי יש נפש בהמית ורציתי להרגיש קצת את פירות העשייה. חשבתי לעצמי: פגשתי אנשים שמגיעים לחברון לשלוש או ארבע שעות לכל היותר, ולרוב אני לא זוכה לראות את התוצאות של העבודה איתם. אני יודע שההשפעה קיימת, אבל אמרתי לעצמי: 'וואלה, גם לי מגיע להרגיש משהו'. עם התחושה הזו הלכתי לישון.
למחרת בבוקר פגשתי את הרב דני כהן, השליח הראשי והשותף הבכיר שלי כאן, והוא אמר לי: "מרדכי, קיבלנו תרומה של אמבולנס – בזכותך". הוא סיפר שיצר איתו קשר יהודי שהגיע לחברון כמה שנים קודם לכן עם הדוד שלו. לדוד לא היו ילדים, והוא חיפש מקום שבו יוכל להשאיר את הירושה שלו. הם טיילו ברחבי הארץ, וכשהגיעו לחברון הוא התחבר למקום הנפלא הזה. ובכן, אתמול בלילה היהודי התכתב עם הרב דני וסיפר בהתרגשות שהדוד שלו נפטר, והשאיר כסף כדי לתרום אמבולנס למקום שצריך אותו. ובזכות ההתרגשות שחווה בביקור בחברון, האחיין ביקש שהאמבולנס ייתרם דווקא לכאן. הרב דני אמר לי: "תראה איזה יופי, שבעזרת השם האמבולנס ישמש רק ללידות".
ביקשתי לראות את ההודעות שאותו יהודי שלח. דפדפתי בהודעות, והוא סיפר שם על הקרבה הגדולה שהייתה בינו לדודו במהלך חייו, ועל כך שזה היה הטיול האחרון שלהם יחד. בסוף הוא כתב שהרגע הכי מרגש בטיול היה כשהדוד הניח תפילין בפעם הראשונה בחייו במערת המכפלה בגיל שבעים, והוא צירף תמונה שלי מניח לו תפילין. בשבילי זו הייתה תזכורת חיה לכך שהעבודה שלי מתבצעת ונושאת פירות. רציתי לקבל סימן וקיבלתי אותו. יאללה, להמשיך בעבודה…
בהחלט יש מקרים שבהם מפגש אחד יכול לשנות חיים שלמים. אני מלווה כבר שנים רבות קבוצות של ארגון 'חב"ד לנוער' שמגיעות לארץ מרחבי העולם. מדובר בבני נוער שלעיתים לומדים בבתי ספר שבהם הם נאלצים להסתיר את יהדותם, בגלל פעילות של ארגוני נוער פרו-פלסטיניים, ואנו עושים להם מסע מזורז אל הזהות היהודית שלהם.
באחד הביקורים היה נער צעיר שהתרגש כל כך מהביקור בחברון, עד שהקשר שלו ליהדות הלך והתעצם. והנה, השנה הוא כבר חזר לכאן כשליח חב"ד – כדי להוביל קבוצה בעצמו! אז לשאלתך, בהחלט יש המון סיפורים על אנשים שבאים ומתרגשים, אבל המטרה שלנו היא לא לראות את התוצר הסופי. אנחנו עושים את העבודה, זורעים את הזרעים ובטוחים שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. בסוף, תמיד יהיה לזה המשך טוב.
לראות את התמונה הגדולה
מה אתה רואה בחברון מאז השבעה באוקטובר?
מאז תחילת המלחמה רואים צימאון בעם ישראל להגיע, להתחבר למי שאנחנו ומה מייחד אותנו, לא רק כאן בארץ אלא גם בחו"ל. פתאום עולה להם השאלה: על מה הסיפור כאן? על מה נלחמים? למה שונאים אותנו? מה מייחד אותנו? כל הדברים האלו באמת מעוררים אצל עם ישראל תשוקה להתחבר לשורשים, וחברון זה השורשים שלנו.
יש לך גם מפגשים עם אנשי שמאל או עם תיירים מרחבי העולם שמגיעים בטענות על כיבוש ואפרטהייד? איך אתה מגיב?
באופן כללי, אני משתדל לא להיכנס לוויכוחים פוליטיים. עם הזמן ראיתי, גם בקרב קבוצות שהגיעו מחו"ל, שברגע שהם מבינים את העוצמה של הסיפור – הגישה משתנה. נכון, האזור מורכב, והמזרח התיכון כולו מורכב. אבל ברגע שמתחברים למה שהמקום הזה באמת מייצג – שמדובר בסיפור שלא התחיל ב־1967 או ב־1948, אלא באברהם, יצחק ויעקב; ומבינים שזהו מקום של חיבור בין שמיים וארץ, פתח גן עדן – התמונה מתבהרת. זה בדיוק מה שאני מציג לקבוצות.
הקדוש ברוך הוא לא ברא עולם מושלם שאין בו צורך בתיקון. אילו רצה מלאכים, הוא היה מדלג עלינו. דווקא במקומות שבהם קיימת עוצמה רוחנית גדולה, יש לפעמים יותר חיכוך ומחלוקת, והתפקיד שלנו הוא להתחבר למשמעות העמוקה של המקום.
בדרך הזו אפשר לחוש ולראות שחברון היא בבחינת גן עדן עלי אדמות. בעזרת השם, זו השאיפה לימות המשיח: שנזכה לראות בעיני בשר שזהו מקום קדוש, ומתוך כך נגלה שכל העולם כולו ראוי להיות קדוש.
נאחל לכל עם ישראל בשבת 'חיי שרה', שכל אחד במקום שלו – ומי שמצליח להגיע לחברון מה טוב – יחשוב כיצד הוא יכול להתחבר לאבות ולאימהות. המטרה היא להמשיך את המשימה שאברהם התחיל לפני קרוב לארבעת אלפים שנה: להאיר את העולם ולהביא את בשורת האמונה לכל מקום.
