אדון משיח, מתכוונים אליך!

אדון משיח, מתכוונים אליך!

לחיים יהודים! רציתי לספר לכם סיפור מכונן על הרב משה יצחק הכט, שהיה מוותיקי השליחים. הוא כיהן בשליחותו במשך עשרות שנים בעיר ניו הייבן, קונטיקט, ופעל בה גדולות ונצורות. בשנת תשל"ט היו לו קשיים רבים, והוא שפך את לבו במכתב לרבי בו הציע שאולי כדאי לשלוח לעיר מישהו אחר במקומו, אברך בעל כוחות חזקים ממנו שיהיה מסוגל לעמוד באתגרים הנוכחיים.

בתגובה הרבי כתב לו מענה מדהים, וזה תוכנו: עוד לפני שכתבת לי כבר עשיתי כעצתך, ושלחתי לשם מישהו עם כוחות יותר חזקים – שמו הוא הרב משה יצחק הכט, הלא הוא אתה. ממכתבך ניכר שאינך מכיר בכוחות שניתנו לך. הגיע הזמן שתביט פנימה. וכאשר תעשה זאת, ההסתכלות שלך תשתנה ותראה שיש בך הכוח!

זהו מסר עצום עבורנו, וזה דבר שהרבי חזר עליו פעמים רבות בהקשרים שונים: יהודי לא צריך לתור כל הזמן אחר הצדיקים ולהיות תלוי בהם, אלא עליו לחפש את הצדיק הקיים בתוכו. חז"ל אומרים שלפני ירידת הנשמה לגוף משביעים את העוּבָּר להיות צדיק, ואדמו"ר הזקן מסביר ש"משביעים" זה לא רק מלשון שבועה אלא גם מלשון שובע. ממלאים אותה עם כל מה שהיא זקוקה לו בשביל להיות צדיק. זה לא ציווי – שעלינו להיות צדיקים – אלא זו הוראה וחשיפה שלמעשה יש בנו כבר את הצדיק הזה, ורק נדרש מאיתנו לגלות אותו ולבטא את הדברים בפועל בחיי היום יום.

זכורני משל שהרבי הביא לעניין הזה: כל אדם נורמלי מבין שכאשר אומן בונה דבר־מה הוא אינו מחסיר ממנו את הפרט העיקרי שמאפשר את הפעולה שלתכליתה הוא נועד. אף אחד לא יבנה מטבח ללא תנור, מכונה ללא כפתור הפעלה או ספר ללא דפי קריאה. אם זוהי מטרתו של הדבר, הרי חסרונו אינו חיסרון צדדי אלא חיסרון במהות הדבר.

הקב"ה ברא את העולם ועליו בני אדם שישמרו את מצוותיו. וכי נעלה על דעתנו שהקב"ה לא נתן להם את היכולות ותעצומות הרוח להגשים את רצונו? החשיבה כאילו ישנן מניעות אמיתיות שאינן מאפשרות ליהודים לקיים את מצוות ה' הריהי כמי שחושב שחברת מכוניות תייצר מכונית חסרת מנוע.

בנוסח התפילה בחגים אנחנו אומרים לפני הוצאת ספר התורה: "ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה וכו'". ולכאורה זה מוזר: הרי הפסוקים אלו נאמרו על המשיח, וכיצד מבקשים אנחנו שהמעלות הגדולות הללו יתקיימו בנו? מסביר בעל ה'מאור עיניים' דבר נפלא: בכל יהודי יש "ניצוץ משיח", לכל אחד יש חלק בנשמתו הקשור ומאוחד בנשמת משיח בן דוד ועליו לעורר אותו. אז בהחלט כן, התפילה הזו היא ממש במקומה. וכמו שפירש האלשיך הקדוש את הפסוק "לך לך" – לך אל עצמך. ה"אוצר של יראת שמים" טמון במקומנו אנו, ואין טעם לחפש אחריו במקומות אחרים.

המשפיע רבי מנדל פוטרפס סיפר על חסיד של הרבי מהר"ש שהיה מתפלל בכוונה ודביקות מיוחדות מאוד. פעם שאלו אותו כיצד קיבל את היכולת להתפלל בצורה שכזו, ובתשובה סיפר שכאשר היה אצל הרבי ב'יחידות' התאונן בפניו שאינו מצליח לכוון בתפילתו, ואז הרבי החווה בידו על לבו הקדוש וקרא: "רחמנא ליבא בעי. יש לתת את הלב לה'!" ומאז – בעת התפילה כל ליבי נתון לה', אמר החסיד.

גם יהודי הנמצא בשפל רוחני, יהיה מי שיהיה, אפילו יהודי החייב עונש כרת רחמנא ליצלן, זהו רק בדרגת "יעקב" שבו – כמו העקב שבתחתית הגוף הדורך על הקרקע הארצית; לעומת זאת, בדרגת "ישראל", שהוא השלטון הרוחני של הנפש האלוקית, הרי שמצדו כל יהודי באופן עקרוני לא יכול להתנתק מה'.

בתפילה אנחנו אומרים "אבינו אב הרחמן, המרחם, רחם נא עלינו ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד".

פירש אדמו"ר הזקן: אנחנו מבקשים מה' שירחם עלינו ושיתעוררו גם בנו רחמים וחמלה על הנפש האלוקית שבתוכנו שירדה למטה אל העולם הזה. וכאשר נתעורר ברחמים על עצמנו, נוסיף ונתחזק בהתקשרות אל התורה והמצוות ותהיה בלבנו בינה עד כמה חשוב "להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".

המדרש מספר שרבי ינאי ישב ולמד בביתו בציפורי, ושמע רוכל צועק בשוק: מי רוצה לקבל את סם החיים? לאחר שהתקבצו אנשים קרא הרוכל לפניהם את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים . . נצור לשונך מרע . . סור מרע ועשה טוב". אמר רבי ינאי: כל ימי קראתי את הפסוק זה ולא הבנתי אותו, עד שפירש אותו הרוכל.

תשאלו: מה חידש כאן הרוכל? ובכן, הוא באמת לא חידש מאומה בתוכן או במילים. הוא רק העניק משמעות לקריאה השגרתית של כולנו. הוא קרא את אותן המילים, אבל ההטעמה היא שהפיחה בהן חיים.

רבי צדוק הכהן מלובלין פירש שהרוכל הוא אדם של רכילות, לשון הרע וליצנות. אך הוא חזר בו, התחרט ושב אל ה'. בקריאתו זו של הפסוק הייתה טמונה ההבנה החדשה שנחשף אליה לאחר שטעם את טעם החטא והתגבר עליו. לאחר שניסה למצוא את אושרו בחיי הבל, הוא הבין מה צריך לעשות האיש החפץ בחיים.

"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן", אמרו חז"ל. כן, לאחר חוויה שלילית – שאיננו בוחרים בה לכתחילה, כמובן – השיבה חזרה מתוקה יותר ומלאה משמעות מחודשת. מעתה, כל פסוק ומאמר חז"ל נלמדים אחרת ונקלטים היטב בפנימיות האדם.

הדבר הזה נותן לנו כוחות. בחיינו אנחנו מתמודדים עם אתגרים שונים – כל אחד עם מה שה' שלח לו במתנה – ואנחנו לא תמיד מצליחים בהם. כולנו שוגים. אבל כל שטות מצדנו יכולה להפוך להזדמנות לחיות ולהתחבר מחדש, וברמה עמוקה יותר. דווקא בגלל שנכשלנו ולא מיצינו את עצמנו, הרי שהיכולות שלנו מחכות למימושן. גם אם בילינו את זמננו היקר לריק והתהלכנו סהרוריים כמו מתוך שינה – עדיין הכל בידינו, ויש לנו היכולת לאסוף את עצמנו ולהשתמש בכל הטוב הזה לצורך ייעודנו.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב מפרש באופן כל כך יפה את הסיפור בגמרא על רבי יוחנן וריש לקיש. כולם יודעים שרבי יוחנן ראה את ריש לקיש במעלליו וקירב אותו ללימוד התורה, הוא התחתן עם אחותו והיה חברו ללימודים.

פעם אחת, במהלך דיון בהלכות טהרה, הזכיר רבי יוחנן לריש לקיש את עברו כשודד דרכים. בתגובה, ריש לקיש אמר לו: ובמה הועלת אתה לי? הייתי רבי לשודדים, ועכשיו אני רבי בבית המדרש, מה השתנה? אמר לו רבי יוחנן: קירבתיך תחת כנפי השכינה.

פירש סנגורן של ישראל כך:

לריש לקיש הייתה נשמה גבוהה במיוחד, ואם כן ודאי שסוף כל סוף הוא היה מוצא את דרכו אל בית המדרש ולימוד התורה.

השאלה היא כיצד הייתה דרכו כתלמיד חכם – האם בדרך של שמאל, במידת גזלנות, או בדרך של ימין, באופן של אהבה וחיבה.

רבי יוחנן לימד את ריש לקיש שיהיה "רבי" בדרך של "קירוב תחת כנפי השכינה". כי אמנם ריש לקיש היה יכול להיות רבי גם בלי עזרתו של רבי יוחנן, אך אז היה זה "במידת הגזלנים", ורבי יוחנן לימד אותו "להדריך העולם באמרי נועם בטוב, וזאת לא היה לך מקודם".

אכן כן, יכול להיות עובד ה' שעושה זאת "במידת הגזלנים", בבחינת "ויקח רומח בידו" של קנאות פנחס. כמו ששמעתי בשם רבי דוד פיינשטיין, בנו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שפירש מדוע כתוב שפנחס נטל את הרומח "בידו" – והרי לכאורה ברור שכדי לדקור את החוטאים הוא לקח את הרומח בידו, ומדוע צריך לכתוב זאת?

אלא הדבר בא להראות לנו שפנחס לא התהלך עם רומח תדיר בכיסו… עלולים להיות יהודים כאלו שיוצאים מביתם בבוקר עם רומח בכיסם, תוך שהם תרים אחר מי שיש לפגוע בו. הם כבר ימצאו מישהו שעשה משהו לא טוב והם יקבל על עצמם את המשימה לחנך אותו… לעומתם, פנחס לא היה כזה, הוא היה אוהב ישראל. רק כאשר קרה מה שקרה, לא עלינו, אז הוא היה צריך לקחת רומח, אבל זה ממש לא מסוג הדברים שהיו נגישים לו תמיד.

מי שבורח מהבעיות שלו באמצעות רומח, בסוף הן יחזרו אליו. וזה מה שאנחנו לומדים מרבי יוחנן וריש לקיש: אם צריך לשנות את ריש לקיש מדרכו כשודד, צריך לעשות את זה עם אהבה, לא עם רומח. בחרב ושיפוטיות לא מטפלים בבעיות, רק חותכים אותן באופן זמני עד שהן חוזרות.

זה לא אומר שצריך לקבל בחמלה את התאוות שלנו חלילה. אדרבה, יש להתגבר עליהן בכל התוקף, אבל לא באופן של בריחה, אלא מתוך הבנה שזה ניסיון שאם נתגבר עליו נצא רק חזקים ומחוזקים יותר.

אחיי ורעיי, לכולנו יש בתוכנו ריש לקיש על שני המצבים שבחייו – ריש לקיש שלפני בית המדרש וריש לקיש של בית המדרש. ועלינו לקרב את עצמנו תחת כנפי השכינה, כמו שרבי יוחנן השפיע עליו באמצעות שתי מילים בלבד: "חילך לאורייתא". אתה יכול לקחת את הכוחות העצומים הללו אל התורה. נעניק לחלק אלוקה ממעל שבתוכנו רחמים ואהבה, נטפח אותו ונשקה אותו עד שיגדל ויתפתח וינחה אותנו בשבילי חיינו.

לחיים, לחיים ולברכה. שנזכה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן