בחג הפסח אנחנו מצווים על "והגדת לבנך", להעביר את היהדות הלאה לדור ההמשך. אנחנו רוצים להיות ההורים הכי טובים לילדינו, אבל לפעמים מרגישים פספוס. האם אני אבא טוב? האם אני אמא טובה? איך בכלל יודעים מה זה הורה טוב? הכל מתחיל בהגדרות.
פרופסור גרין שעבד בסוכנות החלל האמריקאית סיפר שפעם, תוך כדי דיון האם יש חיים על הירח, התחיל ויכוח בין המדענים, מהי ההגדרה של חיים. האם צומח נקרא חי? האם וירוס נקרא חי? שהרי לווירוס אין חיים עצמאיים, הוא מוכרח להתחבר לתא חי כדי לחיות. ואז פתאום הבריקה לו מחשבה: נניח שכולנו חיים על הירח, ורוצים לבדוק האם יש "יהדות" על כדור הארץ. אנחנו בונים חללית משוכללת, מכניסים לתוכה שני אנשים ושולחים אותם לכדור הארץ. השליחים שואלים מה הם צריכים לחפש, ואנחנו אומרים להם "תחפשו אם יש שם אנשים שחובשים שטריימל. זו יהדות".
הם טסים, נוחתים ברוסיה ומוצאים שני קוזקים עם כובעי פרווה מיוחדים. "מצאנו יהדות!", הם שמחים וחוזרים לירח עם הממצאים. והנה מתברר שהרוסים האלה אולי יודעים לשתות "לחיים" כמו שצריך, אבל כשמבקשים מהם לומר דבר תורה או חסידות, הם מדברים איתנו על פרות, סוסים וחמורים… כנראה שזה לא מה שאנחנו מחפשים.
אומרים להם: "סעו שוב, והפעם תחפשו נשים שלבושות בצניעות". הם טסים ומוצאים – בערב הסעודית. עורכים כנס נשים ענקי על הירח, מציגים את שתיהן על הבימה, אבל גם להן אין שום דבר חכם לומר על יהדות.
"תחפשו אנשים שבשבת זורקים אבנים על רכבים וצועקים", אומרים להם. הם מגיעים בדיוק בזמן האינתיפאדה ורואים צעירים משליכים אבנים על רכבים חולפים. הם חוזרים לירח ואיתם שני צעירים ערבים. זאת יהדות?!
המסר הוא כמובן שהשאיפות שלנו תלויות בהגדרות שלנו, לעולם נשאף וננסה להגיע להגדרות שלנו ולא ליותר מהן. מהי ההגדרה של אבא טוב? יש מי שיגדיר שאבא טוב הוא מי שקונה לילד שלו מחשב או לוקח אותו לחופשת סקי. ואולי העניין הוא ללכת עם הילד לבית הכנסת בשבת? ואולי להגיע לכל אסיפות ההורים? הבעיה היא שכאשר, במקרה הטוב, האב עושה את מה שהוא חושב לטוב, הוא לא שואף ליותר מכך. לכן מאוד חשוב להגדיר נכון, וכל כמה זמן להרחיב את ההגדרות וממילא את השאיפות שלנו.
• • •
"והגדת לבנך" מלמד אותנו שראשית כל הילד צריך להרגיש את ה"אבא שבאבא" ולא את השוטר שבאבא. לא מספיק שאני יודע כמה אני אוהב אותו, לא מספיק שאני אומר לו שאני אוהב אותו. השאלה היא כמה הבן או הבת שלי יודעים ומרגישים שאני אוהב אותם. לא פעם, כשסיפרתי להורים על התשובות שהילדים שלהם ענו על השאלה הפשוטה "האם אבא אוהב אותך?", הם היו בהלם.
ילד חוזר מבית הספר ואומר לאביו: "אבא, אל תשאל מה היה לי היום. קמתי מאוחר ונכנסתי לשיעור אחרי הזמן. המורה קרא לי ולפני כולם נתן לי כזה 'מי שבירך', העליב אותי ליד כל הכיתה!" הילד מתייפח בבכי, והאבא אומר לו: "תראה, הוא צודק. כבר אמרתי לך לא פעם שאתה צריך לבוא בזמן. מה אתה רוצה שהמורה יעשה, שיהלל אותך על האיחורים?"
האבא צודק, אך אנו יודעים את הכלל "אל תהיה צודק. תהיה חכם". הבן יודע שהוא לא בסדר, אבל הוא רצה לחלוק עם אביו את הצער שלו. לאבא הייתה הזדמנות נפלאה ליצור קשר עם הבן, והוא פספס. תתעניין בו וברגשות שלו: מה אמרו הילדים? איך דיברו איתך בהפסקה? אינך צריך לומר שהמורה לא בסדר וגם אין צורך להצדיק את התנהגות הילד; העניין הוא להשתתף במצב הנפשי של הילד, שירגיש שאתה מקשיב ושהוא תמיד יוכל לספר לך את הצרות שלו מבלי שתשפוט אותו.
כמה נפלא היה אם האבא היה אומר לילד: "אני רוצה לעזור לך לקום בזמן, ולכן אני אקום כל יום איתך לפני הזמן, אכין לך אוכל ואעזור לך לסדר את התיק". זוהי יצירת קשר. למעשה, זה מה שבאמת יגרום לו לקום!
צריך להשקיע בקשר שלנו עם הילדים. גם כשהילד לא מתנהג כמו שאני מצפה ורוצה, הוא צריך להרגיש שאני איתו. לקחת אותו מדי פעם לבד לפארק או למקום יפה. להקשיב לו וגם לספר לו על עצמי (כמובן מה שמתאים לילדים), וכך ליצור קרבה.
זה אחד העקרונות החשובים של החסידות. הבעל שם טוב הסביר שהביטוי עבודת ה' בא מהמונח "עורות מעובדים", עיבוד האישיות. ובשביל זה צריך לשים לב אל האישיות ולא להסתפק בקיום המצוות בצורה טכנית בלבד. שאל את עצמך ממה אתה נהנה, למה אתה נמשך וממה אתה סולד?
הדבר הזה מתבטא בצורת החינוך. אני לא רוצה רק שהילד ילמד ויקיים מצוות מתוך הרגל, אלא שיתחבר לתורה בפנימיות שלו, ובשביל זה עלינו להתחבר לפנימיות שלו. יש הורים שלא יודעים מה קורה לילד, מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, עד שחס ושלום פעם אחת הילד אורז את המזוודה ונעלם לחיים משל עצמו.
• • •
החינוך נבחן אחרי שהילד שוכח את כל מה שהוא שמע בבית או בבית הספר, כשהוא "שלהבת העולה מאליה", כשהוא מרגיש "זה א־לי", ולא רק "אלוקי אבי".
איך עושים את זה?
ה'אבני נזר' שאל פעם למה אומרים "והגדת לבנך" ולא "וסיפרת" או פשוט "ואמרת לבנך"? וענה שהתרגום מתרגם את "והגדת" ל"יחווה ליה" – יראה לו. הלימוד צריך להיות בחיות ובהתלהבות של "רואים את הקולות". כלולה גם ב"יחווה ליה" הדוגמה האישית של ההורים, שאין לה תחליף. בן רואה את אביו ורוצה להיות כמוהו. ודרוש "יחווה" גם מלשון חוויה. ילדים זוכרים הרבה יותר חוויות מאשר דרשות. היה לי מורה בכיתה ד' – אני לא זוכר הרבה ממה שלמדנו איתו – אבל אני כן זוכר שלפעמים הוא היה קם באמצע השיעור ושר איתנו שיר, ניגון חסידי. רוקד איתנו בשמחה על עצם העובדה שאנחנו יהודים. כל השאר פרח ממני, אבל זה נשאר…
ל'צמח צדק' הייתה אפשרות לבחור בין שני מלמדים לבנו – האחד מאוד כריזמטי וסוחף, והשני פחות כריזמטי אבל יותר ירא שמיים. ה'צמח צדק' בחר במלמד השני. טען מולו המלמד הראשון: "אבל אצלי הבן שלך ילמד טוב יותר! אני גם יכול להסביר לבנך על יראת שמיים בצורה מלהיבה יותר!" אמר לו ה'צמח צדק': "זה הפחד שלי, שאתה תלמד את הבן שלי איך לדבר עם הבן שלו על יראת שמים… המלמד השני יחדיר לו יראת שמיים אמיתית".
הורים לפעמים רואים אתגר בכך שהבן ישב ליד האבא בבית הכנסת בשקט, ישים את האצבע בסידור ויאמר יפה את כל התפילה. אבל האם אנחנו יודעים מה הוא הרגיש באותו זמן? האם הוא ראה זאת בתור חוויה מרוממת או בתור נטל?
פגשתי כמה בחורים ששונאים ללמוד גמרא. שאלתי אותם: "האם הגמרא עשתה לך משהו? למה אתה כל כך כועס עליה?" תמיד התברר שזו לא הגמרא אלא הדרך שבה לימדו אותם, ובעיקר החוויה שהייתה להם כשהם למדו.
כתוב בתורה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ורש"י מסביר "תשים לפניהם – כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". כשהשולחן ערוך יפה והאוכל מוגש בצורה מושכת, מתעוררים התיאבון, החשק והרצון.
כשאתה לומד תורה עם הילדים אתה בונה את המקדש, לכן לא מבטלים תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן אפילו מפני בניית המקדש, כי הלימוד שלהם הוא בניית המקדש האמיתית. כל הורה צריך לדעת כמה יקר וקדוש הלימוד עם הילדים, וכמו בבניית המקדש: רוצים שהוא יהיה בנוי לעד. המחשבה צריכה להיות לא רק מה הילד מבין עכשיו, אלא מה יישאר לו מכך עוד שנה, שנתיים, שמונה וחמש עשרה שנים.