פורים הוא החג הכי מסובך, חג שעומד כנגד כל העניינים שבתורה. בכל התורה כולה כתוב: "למען תדעו", ועניין הידיעה חוזר בכל ספר דברים; יש חובה על כל אדם מישראל להגיע למדרגה יותר גבוהה של ידיעה. בכל השנה כולה אנחנו מנסים לדעת בצורה זאת או אחרת. הרמב"ם כותב שהמצוה הראשונה בתורה היא "לידע שיש שם מצוי ראשון" – הוא לא כותב 'להאמין', אלא 'לידע'. לעומת זאת, בעצם העניין של פורים יש צד של מחיקה, כשדורשים מבנאדם שיהיה במצב של "עד דלא ידע". מה בן אדם אמור לעשות אז, כשהוא לא יודע?
מה עושים בפורים? נורא פשוט להכות את המן, אבל זה לא מועיל לא להמן שבחוץ ולא להמן שבפנים, לא אכפת להם. כשאדם שותה ומגיע ל"עד דלא ידע" – מה יוצא מזה? אמנם אפשר להתרומם ויש אנשים שעושים את זה ומתרוממים. אבל לרוב מה שנשאר אחרי פורים זה כאב ראש.
שתית בפורים בשנה שעברה – מה נשאר? לפעמים כל מה שנשאר לבנאדם זה שהוא הקיא על עצמו, אז הקיא נשאר לו על הבגדים. לכן אמרתי שזה חג לא קל.
אומרים שיום כיפורים הוא כפורים, כלומר כמו פורים. יש כמה עניינים בתוך הדמיון הזה. קודם כל, בשניהם מופיעה המילה 'גורל'. כל הענין של גורל זה שהוא לא רציונלי, שהוא קובע דברים לא לפי שכל.
הגורל מופיע בשני הימים האלה משום שבניגוד לשאר ימות השנה, שהם ימים קבועים, יש שני ימים, בשני קצוות של השנה, שלא נכנסים למניין של השנה – יום הכיפורים ופורים. שני הימים האלה לא נכנסים לזמן הרציונלי. יום הכיפורים הוא כולו נגד ההיגיון "כי ביום הזה יכפר עליכם", הקדוש ברוך הוא בא וסולח; זה לא מגיע לישראל ובכל זאת הקדוש ברוך הוא עושה את זה. כתוב על יום כיפור שהוא לא נמנה עם ימי השנה, השטן שולט בכל הימים בשנה חוץ מיום הכיפורים, ביום הכיפורים השטן לא מקטרג, אין לו רשות לדבר.
מצד שני, גם פורים יוצא מימי השנה, הוא לא יום מימי השנה, הוא בתוך הלוח אבל הוא לא בתוך ימי השנה. בכל השנה, ובפרט בימי חג, אנחנו מצווים להגביר את התודעה שלנו, ובפורים אנחנו מצווים להשתחרר מהתודעה, להשתכר. שני הימים האלו הם ימים בלי תודעה, יום הכיפורים הוא מעל התודעה, ופורים מתחת התודעה – בפורים אני עושה את כל הדברים כדי לצאת מהתודעה.
מה בנאדם עושה עם זה? ביום הכיפורים אנחנו ממלאים את היום במילים ופיוטים. אבל בפורים – מה בנאדם עושה כדי שיום הפורים לא יהיה רק יום בשנה? כשאדם בזבז את הזמן שלו ושכב שיכור על הארץ – זה לא שזה תחתית המדרגה לשכב שיכור על הארץ, תכלית החטאים היא כשבנאדם עושה דברים בתודעה – אבל בשביל זה עושים את כל הפורים?!
פורים בתמציתו הוא יום אחר; ביום האחר, אני צריך לצאת מהגדרים שלי – בדרך כלל אני איש כזה וכזה, ובפורים אני משתחרר מזה. איך עושים את זה? איך יוצאים החוצה מכל ההרגלים? השתייה היא לא זו שעושה את הדברים – היא רק משחררת איזה פתח. היא יכולה לשחרר את הפתח של מטה, ואז כל הביבים יוצאים, והיא יכולה לשחרר את הפתח של מעלה ואז כל הזרמים של מעלה נכנסים.
פור הוא הגורל, וזה בין השאר אומר שאפשר לעשות הגרלה חדשה. כלומר, שבנאדם יוצא מהמסגרות שלו ויכול לעשות שינויים.
יש אנשים שאפשר לומר עליהם שהם לא גרועים מאחרים. השאלה היא – האם זה כל מה שאפשר לומר על אנשים כאלה?! בן-אדם חי כך וכך שנים, והשאלה היא – בשביל מה בריה כזו נוצרה בעולם? הקדוש ברוך הוא ברא בריה בעולם, נתן לה שם, הוא עבד לעשות בנאדם, צר צורה בשביל לעשות עיניים, פרצוף ונפש, רק בשביל שתהיה עוד בריה כזו מהלכת על שניים?!
בפורים פותחים את הגבולות. אני יודע שבני אדם לא עושים בפורים את ההחלטות הגדולות שלהם, אבל זה בכל זאת זמן טוב לפתוח פתח, פור הוא הגורל. יש את הגורל שיצא עד עכשיו – אתה תצא בריה אחת משעממת שלא מעניינת אף אחד, אתה תישא אשה ותשעמם גם אותה, וכך הלאה והלאה – אבל זה לא חייב להיות ככה. אמנם לא כל אחד חייב להיות משורר, זמר, למדן, אבל כל אחד צריך להיות מישהו שאפשר יהיה להסתכל עליו.
בפורים יש גם תחפושות, אבל חוץ מלהתחפש אדם יכול לחשוב מה הוא רוצה לעשות עם עצמו, מה יכול להצדיק את קיומו בעולם. בנאדם יכול לעשות מעשה גדול שיכול להצדיק את קיומו בעולם. תהפכו את הקוביות אולי יצא פעם שש שש, מי אמר שתמיד צריך לצאת שתיים שתיים?
אם בנאדם יקום יום אחד בבוקר, ויאמר: מעכשיו, במקום להיות איש פלוני שבסך הכל בסדר, לא עושה צרות גדולות, וגם לא פועל נחמות וישועות, אני מחליט להיות עובד ה' – לא שאני מחליט לגדל פאות, זה הביטוי הקליל, בשביל זה לא צריך להתייגע, הפאות גדלות לבד. כשבנאדם מחליט שהוא רוצה להיות עובד ה' – הכוונה היא לא להגיד את זה, אלא שהוא באמת רוצה בזה. פורים זה זמן טוב לחשוב על זה, כולם שיכורים ואולי פתאום יעלה על דעתו של בנאדם – מתי אני נהפך להיות בנאדם? זו הזדמנות.
בפורים יש סדק בתוך המציאות, וכשיש סדק אז תשתחל בתוך הסדק הזה. אחרי פורים, נראה בריה חדשה, עולם חדש, עם רצון חדש.
מעל הנאמר עד כאן, יש מדרגה גבוהה יותר בפורים. בספרים הקדושים כתוב שיש צד מסוים של 'עד דלא ידע' שקשור לעניין שמופיע בקבלה של 'רישא דלא אתידע'; המדרגה הזאת שלמעלה מעלה מכל הספירות והעולמות, 'רישא דלא אתידע', היא דבר כזה שנמצא מעל ומעבר לענין של הידיעה.
בפורים, שבו מופיע הענין של "עד דלא ידע" – נפתח לנו פתח לדברים אחרים; כל ימינו אנו עובדים על הבחינה והמדרגה של לדעת – "נרדפה לדעת את ה'", ועכשיו יש פתח לעולם אחר של "עד דלא ידע". יכול להיות שנפתח לנו עולם, ואנחנו עסוקים בלרדוף אחרי התחפושות והמצוות של יום הפורים ומפספסים את העניין של "עד דלא ידע", את המדרגה הזאת של 'תכלית הידיעה שלא נדע', שבה פורים הוא הקוטב השני של יום הכיפורים. בפורים נפתח לי פתח להציץ לצד האחר ולהגיע למדרגות גבוהות, ויכול להיות שמרוב סביאה אני מפספס את ההזדמנות.
נהגו בבית משפחת אבי, בדורות קודמים וגם היום, לשבת בפורים ולהתוודות על עוונותיהם. הם עשו כך מפני שבפורים נפתח פתח, אמנם שונה מזה של יום הכיפורים שכולו אורה, אבל פתח.
אני יכול להשתמש בזה שאני שיכור בשביל להגיע אל אותם הדברים שאני לא יכול להגיע אליהם כשאני שפוי ואני יודע. ייתכן שבכל השנה למדתי ש"ס ופוסקים, אבל אולי בפורים יש משהו מעבר לכך, שאני יכול להגיע אליו. כל השנה כולה אני לא אמור להיות ככה, אני צריך לדעת ולדעת, כמו שכתוב "דעה חסרת מה קנית", עד שיש לי פתאום פירצה כזאת של יום שאני לא צריך לדעת.
לפורים יש מסכה נוספת: בפורים אנחנו כל כך עסוקים – היינו יכולים להגיע למדרגה של כלות הנפש, למדרגה של מה קורה אחרי חושך ענן וערפל, אבל אנחנו עסוקים מדי ומעסיקים אותנו כדי שחלילה לא נראה, אנו שותים כל כך הרבה עד שאנחנו לא מצליחים להגיע למדרגה שמעבר לשתיה. יכול להיות שאני סמוך סמוך לכך ובנקודה הזאת אני טועה בדרך, אולי הייתי יכול להגיע בפורים לאותה מדרגה של יום הכיפורים, אבל אני מפספס אותה כי אני עושה כל מיני דברים חיצוניים.
אנחנו עם מפורד ומפוזר, ויש לנו כשרון עצום להתקוטט אחד עם השני. במגילה יש את העניין של – "לך כנוס את כל היהודים". לפני כן יש דבר אחר, שהוא בעצם אותו עניין בצורה אחרת – "להשמיד את כל היהודים". איך זה שכל היהודים של שושן הבירה יכולים להתכנס? מפני שכשיש גזירה שלא מבחינה בין יהודי ליהודי – אז כל היהודים מתכנסים. אנחנו מקווים שיכנסו את כל היהודים לימי משתה ושמחה ולא לכאבים משותפים.
וכאן יש עניין נוסף שבו יום הכיפורים ופורים דומים: אחת ממצוות הפורים היא המצווה של משלוח מנות איש לרעהו. העניין של משלוח מנות הוא לא לתת למישהו עני – לתת לעני אני חייב מצד ההגינות, העניין של לא לשכוח את הגר והיתום והאלמנה כתוב הרבה פעמים, אז ברור שבפורים, כשאני עושה סעודה, העניין הזה יהיה קיים. משלוח מנות זה עניין של אחדות; לא צריך לשלוח דברים גדולים וסכומים גדולים, אפשר לתת יחסית דברים קטנים. למה אני שולח את זה? אני רוצה להגיד למישהו: בוא, תתקרב, אנחנו חברים, אני שולח לך מתנה.
כמו שביום הכיפורים אנשים צריכים לבקש סליחה אחד מהשני, וכך נוצרת קירבה ביניהם, כשאני שולח מנות בפורים אני גם כן עושה דבר כזה ובפורים זה הרבה יותר קל, אני אפילו לא צריך לבקש סליחה, אני שולח איזה ילד שיתן לו מתנה סמלית. אנחנו שנינו יהודים, בוא נמצא איזה קשר בינינו, מפני שיש איזשהו קשר, וקשר תחתון בונה קשר עליון וכך מגיעים למדרגות גבוהות יותר.
