בס"ד

קרוב אליך ברשת

אחת ולתמיד: חכמי חלם צדקו

אחת ולתמיד: חכמי חלם צדקו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

בשכונת בורו פארק שבברוקלין יש בית כנסת מפורסם שנקרא "שומרי שבת", שוקק חיים ובמשך כל היממה יש בו מניינים לתפילה.

בית הכנסת הזה מפורסם גם בגלל חדר התה שלו. לשכונה הזו באים הרבה יהודים לאסוף כספים, וכדי שכל מי שמגיע ירגיש בבית – יש בבית הכנסת חדר עם כל סוגי התה שבעולם, כדי שכל אחד ימצא את הטעם שהוא אוהב ורגיל אליו מהבית.

מאחורי בית הכנסת הזה יש סיפור מרגש מאד:

בחור ובחורה מבורו פארק נפגשו לשידוך, והם הסתובבו בשכונה ודיברו. הבחור ראה שהשמש עוד מעט שוקעת וצריך להתפלל מנחה, אז הוא ביקש ממנה סליחה, הלך הצידה והתפלל. הבחור התפלל ממש מהר, וזה מאוד הפריע לבחורה. אחרי הפגישה היא אמרה לשדכן שהשידוך הזה לא בשבילה. השדכן לחץ עליה לדעת למה היא לא רוצה להמשיך עם השידוך, והיא הסכימה לספר לו על התפילה החפוזה של הבחור.

השדכן סיפר את זה לבחור, והוא בגדלותו לא ניסה להצטדק ולתרץ את עצמו אלא מיד הודה והבין שהיא צודקת. יותר מזה, הוא החליט לתקן את עניין התפילה, ואמר לעצמו: "לא רק שאני אתפלל אחרת, אני אגרום לעוד יהודים להתפלל הרבה יותר טוב".

הוא היה בחור צעיר, אבל לקח על עצמו פרויקט ענק: להקים בית כנסת. הוא התרים אנשים וגייס סכומי כסף גדולים ובנה את בית הכנסת "שומרי שבת", שיש בו כל מה שצריך – כולל חדר תה וכיבוד – כדי שמי שרוצה יוכל לשבת להתפלל בנחת וברוגע.

עברו שנים מאז הסיפור, ואותו בחור – שהיה אז כבר אדם בוגר – רואה פתאום מודעה ברחוב שמודיעה שאותה בחורה שאיתה הוא נפגש נפטרה. הוא ניגש להורים שלה וביקש מהם שהלוויה תעבור ליד בית הכנסת ושייתנו לו לשאת הספד, והם הסכימו.

כשהמיטה של אותה אישה עברה ליד בית הכנסת, הוא ביקש שיפתחו את הדלתות והתחיל לומר את ההספד. הוא סיפר איך הוא הפסיד את השידוך שלו בגלל הזלזול שלו בתפילה, ואיך הוא הפך את החיסרון למנוף להתעלות, ואז הוא פנה לנפטרת ואמר: "את רואה את בית הכנסת הזה? את מאות המתפללים שבאים לכאן כל יום, שותים משהו חם ומתפללים כמו שצריך? – כל זה שלך… הרגישות שלך לתפילה האירה אותי והרימה אותי, והיא זו שגרמה לי להקים את בית הכנסת הזה ולעזור לאלפי יהודים להתפלל תפילה חמה ואמיתית!"…

אז לא נולדנו מושלמים, וכל אחד יודע שיש לו מקומות פגומים. לפעמים אנחנו זוכים ומישהו אחר מראה לנו את הפגמים שלנו ישירות, ולפעמים אנחנו פוגשים אותם רק בפנים. כך או כך, השאלה היא מה אנחנו עושים עם החסרונות שלנו. האם אנחנו מתייאשים ומשלימים עם הבעיות שלנו ונשארים אותו הדבר; האם אנחנו כועסים על עצמנו ועל העולם ועל העובדה שנוצרנו פגומים ולעולם נשאר כאלה; או שאנחנו מוכנים לקחת את החסרונות ולעבד אותם ולעבוד איתם ולהתקדם עד כמה שאנחנו יכולים, גם אם לעולם לא נהיה מושלמים ושמיימיים.

בפרשת ויקהל-פקודי התורה מספרת על בניין המשכן בפירוט, אחרי שבפרשות תרומה ותצווה התורה מתארת את הציווי שהשם נתן למשה על בניית המשכן, עם כל הפרטים ופרטי הפרטים. וכאן עולה השאלה הפשוטה: בשביל מה צריך לחזור ולתאר שוב בדיוק גם את הביצוע?

לשם השוואה, כל בריאת העולם מתוארת בשלושים וחמישה פסוקים בסך הכל; מצוות תפילין, שהיא אחת המצוות החשובות בתורה, שסימנים וספרים שלמים בהלכה מסבירים את ההלכות שלה – מופיעה בפסוק אחד בלבד: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". אז מה פתאום דווקא בתיאור הקמת המשכן, התורה מרחיבה בקרוב לארבע מאות פסוקים?!

בהתוועדות בשבת פרשת ויקהל-פקודי בשנת תשי"ח הרבי דיבר בהתרגשות גדולה על הנושא, ואמר שהמשמעות העמוקה של הדברים היא שמדובר על שני 'משכנים' שונים כביכול: המקדש שלמעלה, והמקדש שלמטה.

תראו איזה יופי אומר המדרש: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל להקים את המשכן, רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן. ובעת שהוקם למטן, הוקם למעלן – והוא משכן הנער [המלאך] ששמו מטטרון, שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם".

ומדרש אחר מתאר את שני המקדשים בצורה נפלאה וממש נכנס לפרטים ומראה איך כל פרט במשכן מקביל לפרט רוחני במקדש הרוחני שלמעלה: "'כי כל בשמים ובארץ' – אתה מוצא כל מה שברא הקדוש ברוך הוא למעלן, ברא למטן… למעלן 'שרפים עומדים ממעל לו', למטן 'עצי שטים עומדים'… למעלן כרובים, שנאמר: 'יושב הכרובים', למטן 'ויהיו הכרובים'… למעלן 'השם בהיכל קדשו', למטן 'היכל השם'".

זו הסיבה לחזרה על תיאור המשכן. זה לא אותו דבר פעמיים, אלה שני מקדשים שונים לחלוטין.

מה אתם אומרים, איזה משכן קדוש יותר? איפה הקדוש ברוך הוא מתגלה יותר?

לכאורה, התשובה מובנת מאליה: ודאי במשכן שלמעלה. המקדש שלמטה הוא נחות יחסית לעומת המקדש הרוחני שלמעלה. המשכן שבנו כאן בעולם, למטה, היה עשוי מזהב וכסף גשמיים ומי שבנו אותו היו בני אדם. ובני אדם, מה לעשות, מערבים את התאוות והרגשות שלהם ואת האינטרסים שלהם. זה אף פעם לא נקי וטהור לגמרי. המקדש שלמעלה, לעומת זאת, כל כולו קדושה וטהרה. להבדיל מהמקדש הפיזי שנוצר מדברים גשמיים ומתכלים, המקדש הרוחני הוא נצחי ואינסופי.

אבל כאן מחכה לנו הפתעה. אם נחזור למדרש שקראנו קודם, נראה איך הוא ממשיך ואומר: "לא עוד אלא שחביבים כל מה שלמטן משל למעלן… תדע לך, שהניח [הקדוש ברוך הוא] מה שלמעלן וירד בשלמטן, שנאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'".

הקדוש ברוך הוא עוזב את המקדש המפואר שנמצא שם למעלה, ושוכן דווקא במקדש הפיזי שבני אדם בונים עבורו.

וזה מעורר שאלה עצומה: מה הקדוש ברוך הוא מוצא כאן, בבית שעשוי בעצים ואבנים? מה הוא מחפש בבית שבונים לו בני אדם, עם כל ה'חבילה' שהם באים איתה והפגמים שהם סוחבים? מה יש כאן שאין שם?

כדי לענות על השאלה הזו – נעבור לרגע לנושא אחר.

בפרשות ויקהל-פקודי יש ביטוי שחוזר על עצמו קרוב לעשרים פעמים: "כאשר ציווה השם את משה". על כל חלק במשכן, התורה מקפידה לציין שהוא נעשה "כאשר ציווה השם את משה". ומפרשים רבים שואלים: בשביל מה התורה חוזרת על זה שוב ושוב? לא מספיק לציין פעם אחת שבני ישראל עשו את כל המשכן לפי ההוראות שהשם נתן למשה?

יש על השאלה הזו כמה הסברים, ונביא ביאור מקורי ומרתק של הגרי"ז סולובייצ'יק שלוקח אותנו לרגע לנושאים הלכתיים מעולמות אחרים לגמרי:

בכור של בהמה טהורה הוא קדוש ובזמן בית המקדש היו צריכים לתת את הבכור לכהן. המשנה דנה בשאלה מעניינת מאד: מה קורה אם נולדו שני בכורות ביחד?האם שניהם יהיו שייכים לכהן? – ההלכה היא שלא, והכהן מקבל בכור אחד מהשניים בלבד.

מדוע זה כך? מסבירה הגמרא ואומרת: "אי אפשר לצמצם". ורש"י מסביר: "אי אפשר לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד, אלא האחד יצא תחלה ואיננו יודעים מי הוא".

מה זאת אומרת? בעולם שלנו, אין דבר כזה בדיוק. תמיד זה יהיה קצת לפני או קצת אחרי, קצת יותר או קצת פחות. לכן, לא ייתכן שנולדו שני בכורות יחד, אחד מהם בוודאי יצא לפני השני. רק מה – אנחנו לא מסוגלים להבחין בהבדל של שבריר השנייה הזה שהיה ביניהם.

ועל כך שואלת הגמרא שאלה מעניינת מאד: "תא שמע ממידת כלים ממידת מזבח".

מה השאלה של הגמרא? הקדוש ברוך הוא ציווה להקים את המשכן וליצור את הכלים שלו, והוא נתן מידות מדויקות לכלים. ניקח למשל את ארון הברית – הקדוש ברוך הוא ציווה לעשות אותו באורך של שתיים וחצי אמות, רוחב של אמה וחצי וגובה של אמה וחצי. עכשיו, אומרת הגמרא – אם "אי אפשר לצמצם", זה אומר שאדם לא יכול לעשות את הארון בדיוק כמו שהשם ציווה, זה תמיד ייצא בסטייה כלשהי, אולי של מילימטר, אבל אף פעם לא מדויק לגמרי. אז בעצם לא קיימו את הציווי של השם בכלל בבניית כלי המשכן?!

מתרצת הגמרא: "שאני התם דרחמנא אמר עביד, ובכל היכי דמצית למיעבד – ניחא ליה". תרגום: שונה הדבר שם, שה' אמר תעשה, ובכל מה שבאפשרותך לעשות – נוח לו.

הסיפור של כלי המשכן שונה. שם, הקדוש ברוך הוא אמר לעשות – וכל מה שאתה יכול לעשות, תעשה. נכון, יש מידות מדויקות של הארון ושל שאר הכלים, אבל הקדוש ברוך הוא כאילו אומר: אני יודע שאתם בני אדם, שאתם לא מושלמים ולא מסוגלים לדייק עד הסוף, אבל אני מבקש מכם שתעשו הכי מדויק שאתם יכולים.

לפי זה מסביר הגרי"ז בצורה נפלאה את הביטוי שחוזר על עצמו כל הזמן "כאשר ציווה השם את משה": הרי בעצם כל כלי שבני אדם בונים עבור המשכן הוא לא כשר – כי הוא לא במידה המדויקת שהשם ציווה! ועל זה התורה חוזרת ומדגישה, "כאשר ציווה השם את משה" – השם אמר לעשות את המקסימום, הכי קרוב לדיוק, וזה מה שהוא רוצה ומצווה. זה בדיוק הציווי של הקדוש ברוך הוא: לעשות מה שאנחנו יכולים.

הביאור הזה באמת נפלא, אבל מעורר שאלה גדולה על עצם העניין: למה באמת הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כאלה, פגומים ולא מושלמים? למה "אי אפשר לצמצם"? מה הבעיה לברוא אותנו יצורים מושלמים שמסוגלים לעשות עד הסוף, ואז גם בית המקדש שנבנה עבור הקדוש ברוך הוא יהיה מושלם לחלוטין?

השאלה הזו היא לא שאלה תיאורטית, אלא נוגעת לעצם החיים שלנו. כי אפשר לשאול את אותה שאלה ממש גם כך: בשביל מה הקדוש ברוך הוא הוריד את הנשמה שלי לכאן? לא היה טוב יותר אם הייתי נשאר שם למעלה, נשמה קדושה וטהורה? מה יש לנו לחפש פה, בעולם כזה פגום ועקום?

והתשובה פשוטה אבל חזקה: הקדוש ברוך הוא ברא עולם חסר, והביא אותנו לעולם הזה בדיוק בגלל זה – כדי שאנחנו נתקן, כדי שאנחנו נכניס את הקדושה והטהרה לתוך העולם הפגום הזה.

במקדש שלמעלה, במקום קדוש וטהור מלכתחילה – מה אתה כבר יכול להוסיף ולשנות? כשאתה נמצא למעלה, הכל נפלא. אין תאוות, אין יצרים, אין עליות וירידות – הכל מושלם, אבל דווקא בגלל זה, אין לך מה לעשות שם!

הקדוש ברוך הוא אומר לכל אחד מאתנו: הבאתי אותך לעולם הכי עקום בעולם, כי בעולם הזה יש עליות וירידות, יש רגעים ומצבים לא טובים, ואתה צריך להכניס פה קדושה, שמחה, חיים, חסד ואור. פה נמדדת הגדולה האמיתית שלך, אם תצליח לייצר כאן בעולם הלא-מושלם את המקום הטוב והמואר.

מספרים שפעם חכמי חלם התווכחו האם אור השמש חזק יותר או אור הירח. במשך שנתיים וחצי הם התווכחו ויכוח סוער, עד שהתקבלה ההכרעה: אור הירח חזק יותר מאור השמש. מה ההוכחה? פשוט מאוד – השמש מאירה כשיש אור, וזו לא חכמה. הירח מאיר בלילה, כשחשוך, וזו עוצמה מיוחדת…

לכן גם הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כאלה, חסרים ופגומים ולא מושלמים. כי השם לא רוצה אנשים קדושים שיעשו דברים קדושים, הוא רוצה אנשים בשר ודם, שהמלחמה בתוכם בין הגוף לנשמה לא פוסקת, שייצרו דברים גדולים!

דווקא כשאנחנו עם החסרונות שלנו שומרים שבת ומניחים תפילין, כשאנחנו מתמודדים עם הליקויים שלנו ומתגברים עליהם ועושים את מה שהקדוש ברוך הוא רוצה – זו תכלית הכוונה בבריאת העולם ובירידת הנשמה שלנו לעולם! כשאדם לא מושלם בעולם לא מושלם עושה דברים קדושים, זו הקדושה הגדולה ביותר.

וזו התשובה לשאלה שבה פתחנו: מה הקדוש ברוך הוא מוצא כאן, במקדש שלמטה, שאין לו שם למעלה? – זה בדיוק העניין. הקדוש ברוך הוא שוכן דווקא במקדש למטה, כי זה המקדש שאנשים לא מושלמים בונים לו בעולם לא מושלם. מדוע? כי הגדולה האמיתית היא ליצור בית מקדש לשכינה הקדושה דווקא במקום החשוך והעקום ביותר, ודווקא עם האופי החסר והפגמים של האדם!

המדרש אומר דבר עצום: כשבנו את בית המקדש, הבנאים מצאו אבן עקומה ושמו אותה בצד כי לא היה להם מה לעשות איתה. בסוף הבנייה נוצרה זווית מסוימת שהאבן היחידה שהתאימה לשם הייתה אותה אבן עקומה – וזה מה שכתוב בפסוק "אבן מאסו הבונים, הייתה לראש פינה". האבן שהבנאים לא רצו בה וזרקו אותה הצדה, רק היא השלימה את בניין המקדש.

אם אתה רוצה לבנות את בית המקדש בלב שלך, תחפש דווקא את 'האבן העקומה' שלך. אל תחפש את המקומות היפים והמושלמים שבך, אלא דווקא את החסרונות והפגמים. קח את הדבר שנראה לך כל כך עקום ושגוי, ואתו תיצור לקדוש ברוך הוא "דירה בתחתונים". זה נקרא לטהר את הטומאה, לקדש את החול, להאיר את החושך.

זה מבחן משמעותי לכל אחד מאתנו. אדם שמסתכל על עצמו ומבחין בחיסרון, והמסקנה שלו היא: סימן שאני אפס, סימן שאני לא טוב, סימן שאין לי סיכוי, סימן שאני רחוק מהקדוש ברוך הוא ואני על הפנים – המסקנות האלו הן טרגדיה, זה אסון. הגדולה האמיתית היא כשאתה רואה בעצמך משהו עקום או פגום, ואתה מבין ש"ותחסרהו מעט, מאלוקים" – שהחסר הזה הוא מתנה מאלוקים, כי זה הסולם שלך, דרך זה הקדוש ברוך הוא רוצה להעלות אותך. החיסרון שנטוע בך הוא כדי שאתה תשלים אותו. התחושה הזו שמשהו בך לא מושלם היא זו שדוחפת אותך להתרומם עוד, לעלות מעל הקצה של עצמך ולצמוח.

שנזכה בקרוב ממש לזכות לבניין בית המקדש שלמטה, שנבנה בזכות כל העבודה שאנחנו עושים, בכל חוסר השלמות שלנו. לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן