כל עם ישראל עוסק כעת בעניינים של הקרצוף והשפשוף כהכנה לפסח. על דרך ההלצה היו אומרים שהמלאכים שממונים על התקיעות, כאשר הם לא עוסקים בתקיעות הם עסוקים בדברים אחרים. אחד מהדברים שהם ממונים עליהם זה ההכנות לפסח. היו דורשים את הצירוף קשר"ק שמופיע אצל התקיעות שזה מרמז על קרצוף, שפשוף, רחיצה, קיפול וכל כיוצא בזה. בעצם מכאן אני רוצה להתחיל ולגעת בנושא שאמנם שייך לעיצומו של יום, לאו דווקא לימים הגדולים שבאים עלינו – ימי הפסח – אלא גם לימים הללו שלפני פסח ובכלל לכל יום ויום.
כתוב "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב).המאמר הזה הוא לכאורה דבר מאוד תמוה משום שלכאורה מי שעוסק בתורה, מי שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, אין פחות בן חורין ממנו. כל העניין הזה של קבלת עול מלכות שמיים עומד במידה מסוימת על כך שאדם מלא בהתחייבויות. כשמסתכלים על אדם שאין עליו עול מלכות שמים, נראה לכאורה שהעולם שלו לגמרי חופשי – הוא עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. אדם שמקבל על עצמו עול מלכות שמים נמצא בעולם שבו כשהוא פוקח את העיניים בבוקר הוא צריך להגיד משהו, לפני שהוא יוצא מהמיטה הוא רוחץ ידיים ואומר משהו, כשהוא מתלבש הוא אומר משהו, ובמקום ללכת לאכול כאחד החזירים הוא צריך ללכת להתפלל. כל אלו הם שעבודים, והשעבודים הללו נמשכים כל היום כולו, שלוש מאות שישים וחמישה יום בשנה. אין אפילו יום אחד שנותנים בו לאדם חופש.
להבדיל, בכל מיני אומות ותרבויות היו נוהגים לתת יום אחד של הפקר, שבו מותר לעשות הכול. לנו היהודים אין יום כזה בשנה. כל הימים הם שעבוד. שעבוד שמתחיל ביום בו אנחנו נולדים ונמשך עד ליום בו קוברים אותנו. בחיים היהודיים יש לכל דבר תקנות, מתי ואיך לקום, לשבת, ללכת, לשכב, אפילו לקרצף… הכול כתוב ומוגדר היטב ואחרי כל זה אנחנו אומרים ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"?
מה קרה ביציאת מצרים
צד אחד של העניין קשור בעצם למהות של יציאת מצרים שהולכת הלאה עד לקבלת התורה.
בצד מסוים אפשר לשאול: מה בעצם קרה ביציאת מצרים? מה בעצם עשה הקב"ה לעם ישראל כשהוא הוציא אותם ממצרים? מבחינה משפטית אפשר לדון בשאלה האם היה שלב שבו פרעה הפקיר את ישראל? זה לא לגמרי ברור בתוך מהלך העניינים, ייתכן שאחרי מכת בכורות הייתה שם מעין אמירה ש"עד עכשיו הייתם עבדים שלי, מכאן ואילך אתם הפקר גמור, תעשו מה שאתם רוצים, מבחינתי תלכו למות במדבר, אין לי עסק בכם, אני מסלק את ידי מכם". אם מעיינים בפסוקים מגלים שזה לא לגמרי פשוט שהיה אכן רגע כזה משום שייתכן שגם בשלב הזה פרעה לא באמת משחרר אותם ומפקיר אותם במובן מלא ומוחלט. מכל מקום, בצד מסוים, בוודאי שאפשר לומר שפרעה הפקיר את עם ישראל. השאלה היא: מה בעצם קורה בשלב הזה? למי בני ישראל הופכים להיות שייכים?
יש בהקשר הזה סוגיה שמופיעה במסכת קידושין לגבי קניין של עבד כנעני. לפי ההלכה, כאשר אני קונה עבד כנעני אני מחויב להטביל אותו לשם עבדות, דהיינו העבד אינו נעשה עבד באופן אוטומטי על ידי זה שקונים אותו. הוא צריך לקבל על עצמו כחלק מהעבדות חלקים מסוימים של שמירת מצוות, ומאותה שעה שהוא נעשה עבד כנעני של ישראל יש לו מעמד מיוחד שהוא לא כמו מעמד של גוי רגיל. המעמד הזה הוא סוג של מעמד ביניים שבו הוא מחויב בחלק ניכר מהמצוות, ולשם כך יש להטביל אותו ולמול אותו לשם עבדות.
הגמרא דנה בשאלה: מה יקרה אם בזמן שהוא טובל לשם עבדות הוא יגיד שהוא טובל לשם יהדות? במקרה כזה, לכאורה, אחרי שהוא יצא מהמקווה הוא יהיה יהודי, ואז כל הקניין שהיה עליו, מפני שהיה גוי – יתבטל, והעבד הזה יצא לחופשי גם בתור יהודי וגם בתור איש משוחרר והוא יצפצף על מי שקנה אותו. אז יש שם כל מיני עצות שכתובות בגמרא לזה. אחת מהן היא שלא נותנים לעבד רגע אחד להיות ממש חופשי – האדון מכביד את היד עליו גם בזמן שהוא נמצא בתוך המקווה, כדי שהוא לא יוכל להיות חופשי.
באותו אופן אפשר לומר בהקשר של יציאת מצרים. כאשר פרעה זרק את היהודים ממצרים, קרה בעצם דבר דומה. הקב"ה אומר "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נה). זאת אומרת, בסך הכול מה שקרה ליהודים היה שאמנם הם יצאו מרשות פרעה, הם כבר לא עבדי פרעה, אבל כמו שקורה כשיש משהו שהוא הפקר ומישהו שם עליו את היד וקונה אותו, כך הקב"ה, כשפרעה הפקיר את עם ישראל – הוא החזיק בנו והכניס אותנו לשעבוד שלו. במובנים מסוימים, יציאת מצרים היא בעצם אירוע שבו הפסקנו להיות עבדי פרעה והתחלנו להיות עבדי ה'. יצאנו אמנם מהשעבוד אל הבוס הקטן אבל כעת אנחנו משועבדים אל הבוס הגדול.
הנקודה הזו עולה גם מתוך הדברים במתן תורה. הקב"ה מתחיל ב"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב). יש כאן מעין רמיזה: 'אתם כבר לא נמצאים בבית עבדים ומשועבדים למצרים, אתם עבדים שלי'. במובן הזה, מה שאנחנו אומרים ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" נעשה עוד יותר תמוה: האם באמת יש בכלל צד של חירות בתוך העניין הזה של יציאת מצרים וקבלת התורה?
בין עבד לבן חורין
מהו בעצם ההבדל בין מישהו שהוא בן חורין לבין עבד? ההבדל הוא לא בזה שמישהו חופשי עובד פחות. פעמים רבות אדם חופשי עשוי לעבוד הרבה יותר. יש לי מכר שהמציא כלל פנטסטי: הוא אמר, למה ביטלו את העבדות? מפני שמצאו דבר הרבה יותר טוב – 'דד ליין'. אחרי שהמציאו את ה'דד ליין' כבר לא צריך עבדות. יש תאריך שבו אני צריך לגמור את העבודה. אין שוט, אין אדון, יש לי רק תאריך, יום ושעה שבו העבודה צריכה להיות גמורה, ובשביל זה אנשים עובדים יותר ממה שכל עבד היה עובד. עבדים עובדים במתינות, מנסים להתבטל באמצע. כשיש לי דד ליין, אי אפשר להתבטל. זו נקודה פשוטה שרואים אותה באופן בולט כאשר מסתכלים במציאות: כאשר לוקחים שכיר, פועל יום, והופכים אותו לעובד בקבלנות, קורה אצלו שינוי גדול – גם בכוחות, גם במהירות וגם במרץ. כל המצב משתנה לחלוטין והעבודה נראית לגמרי אחרת. מדוע, מפני שקודם הוא היה עבד, היו לו שעות כאלו וכאלו, אז הוא עבד כמו שעובד עבד. עכשיו כשהוא נהיה בן חורין הוא מתחיל לעבוד קשה.
ההבדל בין בן חורין לעבד לא בנוי על קושי העבודה. הוא גם לא בנוי על טיב העבודה. בן חורין יכול לעבוד בכל מיני עבודות, יותר טובות ופחות טובות. ההבדל הוא שלבן חורין יש לכאורה אפשרות לבחור, אפשרות להגיד לא. הוא יכול להגיד אני לא רוצה, וגם להגיד אני רוצה. דוגמא לדבר היא חתונה. השאלה אם אדם הוא עבד או בן חורין לא תלויה בכמה עבודה הוא עושה, אלא בכמה רצון יש לו בה. זו הנקודה היחידה שהופכת את העבד לבן חורין. בתמצית העניין, כשאדם הולך להתפלל מפני שהוא חייב להתפלל – זו ירידת מדריגה, משום שאדם שמתפלל צריך להתפלל כשהוא רוצה ומשום שהוא רוצה, וכשאדם עושה מצווה הוא צריך לעשות אותה מפני שהוא רוצה לעשות אותה.
בהלכה כתוב שאסור להעביד עבד עברי ב"עבודת עבד". ההגדרה הזו של 'עבודת עבד' איננה זהה להגדרה של עבודת פרך. עבודת פרך היא עבודה שבה עובדים בשביל לעבוד. עבודה שבעצם אין לה מטרה חיובית שקשורה איתה, אלא היא בנויה על זה שאני רוצה שתעבוד. בצבא חלק גדול ממה שעושים אפשר להגדיר אותו יפה מאוד בתור עבודת פרך. היה אפשר לשלוח הביתה חלק גדול מהאנשים בצבא בזמן שלא צריך אותם. אבל הצבא לא יכול להרשות לעצמו דבר כזה, אז הוא מעביד אותם בעבודת פרך כדי שלא יחשבו שהם בני חורין. זו עבודת פרך.
לעומת ההגדרה של עבודת פרך, יש לנו את ההגדרה שאת העבד העברי אסור להעביד ב'עבודת עבד'. 'עבודת עבד' אלה עבודות בזויות. לדוגמא: אסור להגיד לעבד עברי לקחת אחריי את הנעליים שלי לבית המרחץ. מה שמעניין הוא שמבחינת ההלכה, לבן חורין מותר לי להגיד לעשות כל עבודה שבעולם. אם אני לוקח יהודי חופשי, אני יכול להעביד אותו בכל עבודה בזויה. אם אני לוקח יהודי כמשרת, שכיר או קבלן, אני יכול לומר לו לקרצף לי את כפות הרגליים – זה התפקיד שלו. אם הוא רוצה להיות מכובד הוא יכול לקרוא לזה פדיקוריסט… אבל אין בעיה לומר לו לעשות כל דבר. במה זה שונה מעבד עברי? מפני שההנחה היא שכיוון שהאדם החליט לעשות את זה, הוא בן חורין. ואצל בן חורין אין דבר כזה עבודה בזויה.
יש בעולם מספר עבודות בזויות. לגנוב זה בזוי, לרמות זה בזוי. אבל לפשוט נבלה בשוק זו לא עבודה בזויה. זו אולי לא עבודה נעימה, אבל זו לא עבודה בזויה. אם אנשים רואים בה בזיון, סימן שהם לא מבינים את המהות של עבודה. המהות של עבודה היא שאדם עושה דבר מועיל, לרבים או ליחיד. בזיון זה כאשר אדם מזיק, משחית ומקלקל, עבודה כזו היא עבודה בזויה שיש להתבייש בה. אבל אם מישהו עושה משהו מועיל – אין בכך כל בזיון.
הורים לילדים עושים, בין השאר, כל מיני מלאכות לא לגמרי נקיות. חוץ מזה שהם מטיילים עם הילדים שלהם, הם גם מנקים אותם. למה ההורים עושים את זה? מפני שהם בני חורין, ובן חורין יכול לומר – אני רוצה לעשות את המלאכה הזו. אם הייתה אופציה, יכול להיות שהם היו מעדיפים לעשות את המלאכה באופן אחר, אבל כשהם בוחרים לעשות את זה כך אין בזה בזיון. בצד מסוים אפשר לומר שאפילו הקב"ה עוסק כביכול במלאכות מן הסוג הזה. הקב"ה הרי אומר על עצמו "כי רחץ ה' את צואת בנות ציון" (ישעיהו ד, ד), הקב"ה אומר: אני אבא שלהם ולכן הוא מבטיח לעשות את הנקיון הזה אפילו אם הוא לא נעים במיוחד.
בתמצית העניין, בן חורין יכול לעשות כל דבר ולא להיות עבד. לכן הוא יכול לעשות אפילו מלאכות 'בזויות'.
במובן הזה, כשאנחנו אומרים ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" הנקודה של להיות בן חורין היא שאני עושה את זה ברצון. כאשר אני במצב של "מלכותו ברצון קיבלו עליהם", אזי בהגדרה אינני יכול להיות עבד גמור. הקב"ה אומר לי: 'אני אעשה לכם כך וכך, יהיה לכם כך וכך, תעבדו אצלי קשה' ואני אומר לו בתגובה: 'אני רוצה'. הוא אומר לי: 'אתה תמות בשבילי', ואני אומר: 'אני רוצה'. ברגע שאני אומר 'אני רוצה' – אני בגדר של בן חורין, אני לא בגדר של עבד. במובן מסוים זוהי 'מודעא רבא לאורייתא' באופן אחר מאשר בחג הפורים, זו הוצאה של צד העבדות שבתורה.
בלי מרה שחורה
לקראת פסח, יש אנשים שיש להם מרה שחורה שלושים יום, או שישים יום קודם החג. יש אנשים שלכבוד פסח תוקף אותם שיגעון, והם מנסים להלביש חומרות על חומרות ואיסורים על איסורים על כל מיני דברים. כל זה אולי מספיק כדי לקיים בהידור את "והיית משוגע"… אבל לא הרבה מעבר לזה. יחד עם זה, יש אנשים שבאמת תוקפת אותם אימה גדולה לקראת פסח, ויש להם מרה שחורה.
בצד הזה, עיקר הנקודה שאפשר וצריך לעשות לפני פסח, זה לשבת ולא רק להתעסק בביעור חמץ, לא רק לקרצף ולנקות, אלא לגעת גם במהות של הדברים. העניין של להיות בן חורין זה היכולת לקבל דברים ברצון, לא להיות יהודים שרק מרגישים כל הזמן את השוט של עול מלכות שמיים שרובץ עליהם כל הזמן. יש לא מעט אנשים שבטוחים שככל שיש יותר הרגשה של השוט של עול מלכות שמיים כך יותר טוב, וככל שיש לאדם יותר מרה שחורה – הוא יותר דתי, וככל שיש לו יותר פרנויה וסכיזופרניה יותר זה סימן של קדושה וטהרה. העניין החשוב הוא לדעת שאדם יכול להיות אדם הגון ואפילו אדם שמח ובכל זאת להיות "עבדא דקודשא בריך הוא" בתכלית.
רואים מפעם לפעם את הפרצופים שאנשים עושים בבדיקת חמץ ובהכנות לקראת פסח בכלל. זו הרגשה מאוד לא נוחה לראות את הפרצופים הללו, את הקדרות, את החששות ואת הטרדות. אנשים שוכחים שמה ש"מה דעלך סני לחברך לא תעביד", אני לא סובל פרצופים כאלה אז למה שהקב"ה ירצה לקבל כזו מתנה? כתוב בתחילת ספר מלאכי (מלאכי א, ח) על מי שמקריב קרבנות שיש בהם מום "וכי תגישו פִּסֵּחַ וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך". אני לוקח משהו שאף אדם לא היה רוצה לקבל ואני מעיז להביא זאת בפני הקב"ה? אני עושה פרצוף שאף אדם שאף אדם לא היה רוצה לקבל ודווקא הקב"ה צריך לראות את כל הפרצופים המכורכמים הללו?
בימים האלה בהם אנו הולכים ומתקרבים לחג הפסח עלינו להראות שהמהות של בן חורין הוא שאני יכול לומר שאני עושה את מה שאני עושה משום שאני רוצה, משום שאני מעוניין בזה – רק כך אני יכול לעשות את העבודה כדבעי. זה צד אחד, מאוד פרקטי ומאוד יסודי, בעניין הזה של חג החירות: לצאת מהגדר של העבד ולהיכנס בבחינה של הרצון ושל הבחירה ללכת אחרי ה', ועל ידי זה אפשר גם להגיע בסוף לקבלת התורה.