אולי אתם מכירים את זה מקרוב, אדם נח חמש ושש שעות, ואחר כך הוא קם ומרגיש שהוא צריך לנוח קצת מהמנוחה, "אלה תולדות נח – נח".
תראו, בן אדם עתיד לתת את הדין על עבירות וזה דבר קטן, בן אדם עתיד לתת את הדין על זה שהוא לא עשה מספיק מצוות וזה גם כן דבר קטן, אבל אדם ייתן את הדין על השאלה מה עשה עם החיים שלו, וזה דבר גדול. נתנו לך חיים של שבעים שנה, מתוך השבעים שנים האלה הרגת חמישים, רוב הזמן היית מת ומה שנשאר זה שיירים של החיים.
סיפרו פעם על אחד הצדיקים שהיה תמיד רץ. הוא אמר שהיות וכתוב "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה", את שני הדברים צריכים לעשות מהר; בין שאני רץ אחרי משהו ובין שאני בורח ממשהו, אי אפשר לברוח לאט. לכן הוא תמיד היה רץ. רושמים כל מיני תרופות לילדים היפראקטיביים, אבל יכול להיות שדווקא אצלם החיים נעשים יותר חיים. אם בן אדם סתם מתהלך לו, אז הוא לא בורח מהעבירה והוא גם לא תופס את המצווה.
צריך לדעת שעכשיו זה הזמן לרוץ, עכשיו הזמן לברוח, עכשיו הזמן לטפס. יש בעלי חיים שמכונים "עצלנאים". הם יושבים על עץ, מחזיקים את העץ בידיים הפוכות וככה מנמנמים ומהרהרים על פילוסופיה. הם כל־כך עצלים עד שעל הפרווה שלהם צומחות אצות, כמו על קירות ועל עצים, הם פשוט לא זזים לשום מקום. יש חיות שלא יכולות להרשות לעצמן את הלוקסוס הזה, רוב היצורים הטורפים למשל צריכים להיות קצת יותר זריזים מפעם לפעם.
"אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך". אם אדם בטל משום שהוא בטלן אז הבטלנות הולכת איתו לכל מקום. אחר כך יהיו כל מיני דברים דחופים לעשות, מדוע? מפני שמה שלא עשיתי היום אצטרך לעשות מחר, כל הדברים שדחיתי תמיד ייפלו עליי.
אדם מבזבז שעות על לצפות במסך, הוא הופך לבטטה, נראה שאם הוא ישב עוד קצת הוא יתחיל להצמיח שורשים ויידבק לקרקע. גם בן אדם שהוא עצלן וכבד, אם תהיה לו סיבה טובה מאוד יגלה פתאום שהוא דווקא מסוגל לרוץ היטב. אם איזו חיה רעה תתנפל עליו, נראה אותו בקצב אחר.
אפשר לבזבז את הזמן בכל מיני צורות. אדם יכול להיות חרוץ ומהיר ולעשות עם הזריזות שלו דברים שאינם חשובים. הכרתי עקרת בית שהסירים בביתה היו מבריקים עד שאפשר היה להשתקף בהם. האישה הזו עבדה קשה ועשתה את זה במסירות נפש עד שרגליה כאבו, והיא המשיכה לשפשף את הסירים כדי שיבריקו. כשבן אדם עובד ועובד זה לא אומר שהעבודה הזו היא בהכרח עבודה מועילה.
גם אריכות התפילה לא מעידה בהכרח על עבודה פנימית. אני זוכר ששמעתי ממשפיע אחד שאמר על כמה אנשים שהאריכו בתפילה שצריכים לשבח אותם מפני שהם התאפקו מלאכול עוד שעה… זה היה הדבר היחידי שהיה ממשי בתפילה שלהם. הבעיה איננה של משך הזמן אלא של כמה חיות יש בדבר, כמה חיים יש בעניין הזה?
"רשעים בחייהם קרויים מתים" זה חלק מהעניין. הגמרא מסבירה שמה שכתוב על בניהו בן יהוידע שהוא בן איש חי, שהיכה את הארי בתוך הבור ביום השלג הכוונה הוא שהוא למד את כל ספר תורת־כהנים במשך יום חורפי אחד קצר. הסיפורים הם לא רק על מי שמחויב ועושה, אחד הסיפורים הקטנים שלא מפורסמים על ברוריה היא על כך שלמדה את ספר תורת־כהנים במהירות מופלגת. אז היא לא מחויבת – אבל מה יהיה עם הזמן? אפשר לצאת ידי חובת "והגית בו יומם ולילה" עם קריאת שמע שחרית וערבית, אבל מה הבן־אדם הזה הספיק בחיים שלו? זה נכון לא רק לגבי תורה ומצוות, אלא גם בנוגע להוצאת הזבל. אפשר למשוך את זה חצי שעה, לעשות הכנות לפני ואחרי לקחת את זה ולארוז את זה ולשים את זה, וללכת לאט בהלוך כדי לא ליפול ובחזור כדי שלא אגיע חלילה לאיזו מחלת לב מחמת מאמץ… זה היה טוב בתור מילתא דבדיחותא אם זה היה מילתא דבדיחותא, הבעיה היא שזה אמיתי.
אתם יודעים איך פעם היו מגדירים פקיד? שמונה אפס שלוש. הוא בא בשמונה, עושה אפס והולך בשלוש. למה זה קורה לפקיד? מפני שהעבודה איננה שלו. ראיתי פעם טכנאים שבאו להתקין חיבורים לטלפון בשני בניינים חדשים שנבנו אחד ליד השני. עשו חשבון כמה זמן זה לוקח להתקין חיבורים לחמישים דירות, ושלחו אותם. כשהטכנאים הגיעו לדירות הם גילו שהקבלן כבר הניח את כל התשתיות בתוך הקירות והצינורות וכל מה שנותר להם לעשות זה לעשות את החיבורים הסופיים. מה עשו האנשים? כולם היו פועלים שכירים, הם ישבו, אכלו, שתו, נחו ושיחקו שש־בש ודברים כאלה במשך שבוע שלם. ראיתי אותם ככה מגיעים בבוקר, כולם התחילו בשעה מסוימת, הניחו את כלי העבודה בצד והתיישבו בצל. למה זה קורה? תארו לעצמכם שהם היו מקבלים את שכרם לפי מספר הטלפונים שהתקינו, הם היו מסיימים את העבודה בחצי יום והולכים הלאה.
בחורי ישיבה מתרגלים שצריך לשבת וללמוד, אך כשלא מודדים מה מספיקים לעשות אז דברים נמרחים. אני לא מדבר כעת דווקא על לשבת וללמוד אלא על כל מיני דברים שיש לבן אדם לעשות.
כתוב שאדם לא יאכל סעודת הבוקר של שבת עד שיסיים את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום. אז לפחות זה גורם שמישהו יגמור את הפרשה בכל זאת, כי הוא רעב. הוא לא עשה את זה ביום ראשון ולא ביום שני מפני שהיה תפוס, לא ביום חמישי ולא בשישי מפני שהיה עסוק. בליל שבת הוא האריך באכילה של מצווה ואחר כך נרדם מעייפות, ובשבת בבוקר הגיע הזמן להתפלל… האיסור לאכול הוא טוב. תארו לעצמכם שבן אדם עושה לעצמו מכסות לדברים אחרים: "אני לא הולך לישון עד שלא השלמתי כך וכך". יכול להיות שזה לא יצא בשלמות, ונכון שטוב יותר לעשות דברים לכתחילה ומתוך התלהבות גדולה ולהוסיף על המכסה, אבל ההתחייבות מתחילה לדחוק בי ואני מתחיל לזוז קצת כי אני יודע שלא אוכל לישון אם לא אסיים.
אני לא מדבר על כך שאנשים ייקחו על עצמם דברים שהם לא מסוגלים לקחת; אני אפילו לא מדבר על זה שייקחו על עצמם דברים שהם כן מסוגלים לקחת. אבל כשבן אדם לוקח לעצמו איזשהו דבר מוגדר, הוא מתחיל לזוז. תארו לעצמכם שאדם מקבל על עצמו לעשות מצווה בכל יום, אפילו מצוות גמילות חסדים, ולפני כן הוא לא אוכל, כמו שאמר עבד אברהם, אם בן אדם אומר שהוא לא הולך לאכול עד שהוא לא כילה לעשות משהו, אז הוא באמת יגמור את זה.
אפשר לשבת ולחשוב על זה שעה ושעתיים ושלוש שעות והזמן עובר ככה בנעימות בלחשוב רק על דברים טובים ובינתיים הזמן שוטט והולך ושום דבר לא קורה. מה אתה עושה עכשיו? במקום לשבת ולחשוב תזיז את עצמך. כשבנאדם לוקח את עצמו בידיים, ההבדל הוא עצום. אם יש לאדם מנוע והוא שואג, מה טוב, ואם המנוע לא נדלק אז מתחילים לדחוף ולפעמים המנוע מתעורר מעצם הדחיפה. מי שמכניס את עצמו לאיזה דבר של עבודה, זה בעצמו נותן לו את האפשרות להצליח לעשות אותה.
על המילים של פרעה "נרפים אתם נרפים על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'", אמר הרבי מקוצק: מה זה "נרפים"? אני עושה תכניות, אם ירצה ה' ואם העולם יהיה יפה ואם אקום על צד ימין וכשהציפורים יצייצו והכל יהיה בסדר אז אעשה משהו… בינתיים אני אומר "נלכה נזבחה לה'", אם ירצה ה', אינשאללה. זה לא שהקדוש ברוך הוא לא רוצה, אבל הוא לא מתערב יותר מדי.
