אחיי ורעיי, אנחנו עומדים בעיצומו של חודש אלול, וניחוח של תשובה והתחדשות בנפש ובעולם כולו מורגש באוויר. בהתוועדות הזו, אני רוצה לשתף אתכם במחשבות שלי – מהו חודש אלול עבורי, וכיצד יום ח"י אלול שחוויתי בשנות נערותי חולל תפנית משמעותית בחיי.

נולדתי במשפחה שהשתייכה לזרם הליטאי, ובאופן טבעי הלכתי ללמוד בישיבת 'קול תורה' המפורסמת בשכונת בית וגן בירושלים. באותו זמן עמד בראשה רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, מגידי השיעורים היו מצוינים והלימוד היה לעילא ולעילא. למרות כל זאת, קבוצת קטנה מבין התלמידים ואני בתוכם ביקשה וחיפשה משהו מעבר ללימוד השגרתי. רצינו יותר עומק בעבודת ה', להרגיש יותר את הקשר עם הקב"ה. כחלק ממסע החיפושים שלי, שמעתי כמה שיעורים בספר התניא ונחשפתי לרעיונות ממשנת החסידות, אבל המפגש עם תורת החסידות היה עדיין חלקי בלבד ובלתי מחייב.

כשהתחיל 'זמן אלול' בישיבה ואני בחור כבן שבע עשרה שנה, התחלתי להרגיש אי־שקט פנימי בשל האווירה הכבדה ששררה בישיבה עם התקרב ראש השנה. ככל שימי אלול נקפו, המתח והמועקה התחדדו בי. ביני לבין עצמי רציתי כבר להיות אחרי יום הכיפורים, ולו בכדי להוריד ממני את המשא הכבד של ימי אלול ועשרת ימי תשובה…

היה זה ביום ח"י באלול, ישבתי בישיבה מכונס ומהורהר ופתאום נזכרתי שיום זה הוא יום מיוחד בקרב חסידים. על פי המסורת, הבעל שם טוב הקדוש נולד בתאריך זה בשנת תנ"ח, או כפי ששגור יותר בפי החסידים: בשנת נח"ת; כשמלאו לו 26 שנים התחיל ביום זה את לימודו עם מורו הידוע – אחיה השילוני; וכעבור עשר שנות לימוד סתרי תורה עמו במחיצתו, ביום ח"י באלול תצ"ד, ציווה רבו הגדול על תלמידו להופיע לאור עולם ולחשוף את תורת החסידות שלשמה נשלחה נשמתו לעולם הזה. אם בכך לא די, "מגלגלים זכות ליום זכאי", וביום ח"י אלול תק"ה הגיעה לעולם נשמה חדשה העתידה להעמיק בתורת הבעל שם טוב וללמד אותה כמשנה סדורה לכל מבקשי ה', בדרך חכמה בינה ודעת, הלא הוא יום הולדתו של אדמו"ר הזקן – בעל התניא ושולחן ערוך הרב.

כאמור, מצב רוחי ה'אלולי' לא היה מן המשופרים, וחשבתי שהשתתפות בהתוועדות חסידים, בה יושבים ומדברים זה עם זה בענייני עבודת ה', מנגנים ניגוני שמחה וגעגועים ואומרים קצת 'לחיים' באהבת רעים, תוכל להיות לי לתועלת. כך מצאתי את עצמי על אוטובוס בדרכי לישיבת 'תורת אמת', ששכנה באותם ימים בבניין עתיק בשכונת מאה שערים. כשהגעתי, ההתוועדות כבר הייתה בעיצומה והתיישבתי לי בצד במרחק-מה ממנה, אבל תוך רגעים מספר מישהו כבר דאג שאשב סביב שולחן ההתוועדות…

ישבתי בהתוועדות והאזנתי בתדהמה לדברים שפתחו בפניי עולם חדש. לא היה שם זכר לאווירה הקודרת ממנה באתי. באוויר לא עמדה תחושה שבחודש זה מתחילים בשמים להכין עבורנו גזר דין הולם על חטאינו ופשעינו… אדרבה, ה'משפיעים' שוחחו באריכות על גישתה המרעננת והמרוממת של תורת החסידות ביחס לחודש אלול, על פיה זהו חודש בו אנחנו מחדשים ומחזקים את התקשרותנו אל אבינו שבשמים, אב הרחמן, שכל כך משתוקק וכמֵה שנשוב אליו.

החיוּת והאור שהחסידות העניקה לחודש זה ולהסתכלות שלנו עליו – המשיך המשפיע בדבריו המתוקים – באים לידי ביטוי בהולדתו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, בהשגחה פרטית ביום ח"י באלול. יש כאן רמז האומר לנו: לא עוד אלול שבו כולם אפופים אימה וחרדה כשתחושת מועקה בליבם, אלא אלול חי! אל תסתובב מכווץ ומתוח כמי שעתיד לעמוד בפני שופט רע המחפש לגלות את קלונך ולהעניש אותך קשות, אלא תחיה! תתחבר אל קדושת הזמן. שמח מכל הלב על הזדמנות הפז שבה הקב"ה מגלה את אהבתו אליך. תהיה חי באלול!

המשפיע האריך בדברים, ואני התמלאתי באושר שלא יתואר במילים. הרגשתי שהכל מאיר לי באור בהיר. המילים הללו היו עבורי כמו מים קרים על נפש עייפה. אולי זה יישמע קלישאתי, אבל בכנות רבה אומר לכם שהרגשתי אז כמי שנולד מחדש. סוף־סוף גיליתי מי אני באמת. בהכרה ברורה יכולתי להצהיר שיש בי משהו גדול יותר מסך רצונותיי הפשוטים והנמוכים. יש בי, בהיותי יהודי, נשמה קדושה – "חלק אלוקה ממעל ממש". יש לי שליחות בעולם הזה!

השעון התקדם, השעה התאחרה והבנתי שאם לא אצא עכשיו מן ההתוועדות, אפסיד את האוטובוס האחרון המגיע לישיבה. למרות זאת, ואפילו שלא ידעתי היכן אוכל לישון אם אשאר ב'תורת אמת' ללילה הקרוב ומה אענה כשישאלו ב'קול תורה' למחרת לסיבת היעדרי ואיחורי, החלטתי בלי להתלבט הרבה שאני נשאר. האווירה, השירה והדיבורים ששמעתי באותו לילה, מגנטו אותי אליהם ולא השאירו לי לא יכולת ולא רצון לעזוב.

כשההתוועדות הסתיימה, אי שם לפנות בוקר, יצאתי מהבניין, ירדתי בגרם המדרגות הארוך אל הרחוב ומשם צעדתי היישר אל עבר הכותל המערבי. כשהגעתי, שפכתי את הלב לפני ה'. אמרתי תהלים בהתרגשות ובהתרוממות נפש שלא הכרתי מעולם קודם לכן. נהפכתי לאיש אחר.

עשרות שנים חלפו מאז אותו לילה מאיר, ולמרות זאת בכל שנה כשנכנס חודש אלול אני מעלה בזיכרוני את ההתרגשות שלי כנער צעיר כבן שבע עשרה שזה עתה גילה עולם רוחני מופלא ופגש לראשונה בחודש אלול בעל נוסח אחר – אלול של אהבה, של התקשרות, של "המלך בשדה", ואני מנסה להחיות את הדברים בנפש עוד פעם, כמו בימים ההם – בזמן הזה.

את החשיבות של השמחה בעבודת ה', שהחסידות מעלה על נס, רואים גם בפרשה שלנו. אחרי שהתורה מציגה את שפע הברכות להן יזכה מי שישמור את מצוות ה', היא עוברת לדבר על מצב מצער בו "לא תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקותיו", שאז חלילה "ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך". בשלב זה עוברת התורה לפירוט שלל קללות לא נעימות בכלל (אם כי, כידוע, גם מאחוריהן מסתתרים טוב וברכה)…

את ההצדקה לקללות החמורות הללו מנמקת התורה במילים מטלטלות: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". פירושים רבים נאמרו לפסוק הזה, אבל האר"י הקדוש מציב זרקור על כך שבפסוק הזה התורה לא מתארת אדם שכלל אינו מקיים את מצוות ה' ובשל כך באים עליו ייסורים, אלא מדובר במי שמקיים את המצוות אבל אינו עושה אותן "בשמחה ובטוב לבב". בדבר זה כשלעצמו כבר די כדי להתחייב לשמיים… מובן, אם כן, שהשמחה בקיום המצוות איננה תוספת חביבה המערבת בהן טעם ונעימות, אלא דבר יסודי ומהותי. וידועה בהקשר זה אמירתו של האר"י ז"ל עצמו לרבי חיים ויטאל, תלמידו הנאמן, "כי כל מה שהשגתי שנפתחו לי שערי חכמה, הרי זה משום שהייתי שמח בעשיית המצוות".

באחד ממשליו המפורסמים של המגיד מדובנא המחיש את מעלת השמחה בקיום המצוות, וביאר את הפסוק בישעיה – "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל":

משל למה הדבר דומה? לסוחר ששיגר שליח להביא לביתו מטען שהגיע עבורו אל הנמל. עבר זמן מה, והנה השליח מגיע כשהוא מתנשף, כפוף ומזיע. בשארית כוחותיו הוא מניח את החבילה על הקרקע לפני הסוחר, ומצהיר בנימה מותשת: "הנה, הבאתי את החבילה המבוקשת".

"צר לי, אבל זו אינה החבילה שלי", הגיב הסוחר מיד, "כנראה לקחת בטעות את החבילה שעמדה לצידה"…

"הייתכן?", מזדעק השליח, "איך תדע שזו אינה החבילה שלך אם עוד לא פתחת אותה ולא ראית את תכולתה?"

"פשוט מאוד", השיב הסוחר, "החבילה שלי לא כבדה ובוודאי שלא הייתה גורמת לך ללכת חסר נשימה. אתה נראה כמי שנשא על גבו חבילה מלאה אבנים וסלעים, ואילו החבילה שנשלחה עבורי קלה היא – היא מלאה יהלומים ופנינים!…"

כך, אמר המגיד מדובנא, אומר לנו גם הקב"ה: אם "יגעת ביישראל" והתורה ומצוותיה מרגישות לך כמו משא כבד, כנראה ש"לא אותי קראת יעקב". זו לא עבודת ה' נכונה. התורה, דרכיה דרכי נועם, היא יקרה מפז ומפנינים ומתוקה מדבש ונופת צופים. ממך נדרש רק להטיב את המבט, לנקות את הלכלוך מהמשקפיים, ואז תוכל לראות בתורה ובמצוות יהלומים של ממש. לעומת זאת, אם אתה מרגיש שקיום המצוות עולה לך בבריאות, מגביל אותך ומכביד עליך ולוקח ממך את שמחת החיים – בטוח שאלה לא מצוות ה'… אם "לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", מתוך הבנה ש"טוב סחרה מכל סחורה" – כנראה חסרה בך הבנה יסודית ביותר בהתקשרות שבינינו לבין הקב"ה, עד שאפשר לומר שזה כביכול כלל לא עבדת אותו – "לא אותי קראת יעקב".

לצער הלב, ישנם אנשים רבים שרואים בשמירת תורה ומצוות נטל ועול. חוקי התורה כביכול גוזלים מהם את חדוות החיים ולוקחים מהם את החירות המדומה שלהם. כמו הבן הרשע הם מכריזים: "מה העבודה הזאת לכם", איזו הנאה יש בה?… חבל מאוד שהם מעבירים את חייהם בהבנה שגויה. עלינו, כבן חכם שיושב לצד הבן הרשע, מוטל להחזיר להם את המבט הנכון על התורה, להכיר להם שבאמת "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", וזאת גם באמצעות לימוד תורת החסידות שמעניקה ללומדיה השקפה פנימית ועשירה על חיי האדם ושליחותו עלי אדמות, ומכניסה נועם ועונג בלימוד התורה וקיום המצוות מתוך דבקות בה' יתברך. "טעמו וראו כי טוב ה'".

כמו תמיד, הכל מתחיל בראש ובנקודת המבט שלנו על הדברים. אם אנחנו רוצים לעבוד את ה' באהבה ולקיים את המצוות מתוך רגש שמחה, אנחנו צריכים להתבונן ביחס האוהב שלו כלפינו ובחסדו הגדול עמנו, וממילא – "כמים הפנים לפנים" – תתעורר אהבתו בליבנו.

ככה זה באופן כללי ביחס לעבודת ה' לאורך השנה, וכך גם במיוחד לעניין חודש אלול. באותה התוועדות זכורה לטוב, זו שהעמידה אותי בקרן אורה, שמעתי מהמשפיע לראשונה מה שהיה עבורי חידוש מרעיש – המשל המפורסם של אדמו"ר הזקן על חודש אלול, כחודש שבו "המלך בשדה".

מבלי להיכנס לכל פרטיו ועומקיו, תוכן המשל בכללות הוא זה: כשהמלך נמצא רוב הזמן בארמון שלו שבעיר המלוכה, הוא אינו נגיש לבני עמו. האזרח הפשוט יכול אולי לחלום על מפגש עם המלך, אבל ככל הנראה לא יוכל לעולם להגשים אותו; יתרה מזו, גם השרים המחזיקים ברשות המלך בתפקידי הנהגה ושררה יוכלו לפגוש אותו בארמון רק לאחר מתן רשותו ובהתאם לגינונים המתחייבים מרום מעמדו.

אמנם, לפעמים, כאשר המלך חוזר העירה ממסעותיו, הוא עובר בשדה ופוגש שם את בני עמו כשהם עוסקים בעבודת האדמה בבגדיהם הפשוטים. הוא שמח בהם, הוא עכשיו לא שם לב לבגדים המלאים בוץ ורפש, ולא זו בלבד אלא שעכשיו הוא מסביר להם פנים ומראה להם פנים שוחקות, מבלי כל הבדלי מעמד וחשיבות. רגעים אלו הם שעת כושר עבור כל האזרחים כולם לראות את המלך ולהתרשם באופן אישי מחיבתו אליהם.

ובנמשל: בכל השנה כולה, יהודי אינו רשאי סתם כך להקביל את פני מלך מלכי המלכים בלי הכנה והכשרה מוקדמת, אם הוא אינו מן הצדיקים ויחידי הסגולה, אבל בימי חודש אלול "המלך בשדה". הקב"ה מגיע אלינו ופוגש אותנו כפי שאנחנו. כך, גם בהיותנו שקועים בעבודת האדמה והבגדים שלנו – הלוא הם המחשבה, הדיבור והמעשה שלנו – רחוקים מלהיות מתוקנים ונקיים, "הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם", כלשון רבנו. הקב"ה מגלה את אהבתו העצמית אל ישראל בניו, אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה כרוכה בהכרח בעמדם במצב רוחני מזהיר, והיחס הזה גורם להם ש"בלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו" לארמונו, הם זונחים מאחוריהם את מעשי החולין ומתקדשים ומיטהרים להיכנס להיות עמו יחד בראש השנה ויום הכיפורים, והם מקבלים על עצמם להיות נאמנים לו בכל לבבם ומאודם.

מה מביא את המלך אל השדה? מה הוא מבקש שם בין דלת העם? התשובה היא שהוא רוצה אותנו, מבקש את קרבתנו. הקב"ה אינו רק מלך גבוה ורם, אלא ראשית כל הוא אבינו אב הרחמן.

אז תגידו, וכי אפשר להישאר אדישים למחווה שכזו מצד מלך מלכי המלכים הקב"ה? הרי גם לב אבן יהפוך למים מול גילוי עוצמתי של אהבה כה רבה, אהבה שאינה מתרשמת מהנפילות של האדם והשטויות שעשה כל השנה. האדם שומע כביכול את הקב"ה אומר, כלשון הנביא, "אהבתי אתכם אמר ה'"! וממילא הוא נכבש באהבתו ומחזיר לו אהבה משלו. זהו חודש אלול – חודש של רצון והתקרבות, של אהבה, של יראת הרוממות – לא יראת הרצועה.

למרות הכישלונות שלנו בעבר, הקב"ה חוזר ומבקש: "פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי!" בואו ונחדש את הקשר ונגלה שוב את האהבה בינינו. והרעייה, הלוא היא כנסת ישראל, משיבה גם היא באותה מטבע: "אני לדודי ודודי לי!"

בתפילה המיוחסת לרש"י, שיש קהילות שאומרות אותה ביום הכיפורים, נאמר בין היתר: "תלבב את רעייתך, תכרות לה ברית חדשה, תיקר נפשה בעיניך". לחיים, לחיים ולברכה. יהי רצון שנגלה בימים אלו את אהבתנו אל הקב"ה ונרגיש במקביל את אהבתו הגדולה אלינו, ונזכה לשוב ולהתאחד עמו בגאולה השלמה במהרה בימינו.