אלוקוּת נשפכת ברחובות!

אלוקוּת נשפכת ברחובות!

האדמו"ר האמצעי אמר שהוא מאחל לעצמו שכאשר חסידים שלו ייפגשו ברחוב, הם ידברו ביניהם חסידות. באחד המקומות אף כתוב שאדמו"ר האמצעי אמר: "הייתי נותן כל הון דְּעָלְמָא (שבעולם), כדי שחסידים שלי, בעת שייפגשו ברחוב, ידברו ביניהם חסידות". ובזה גופא יש כמה גרסאות: "ידברו ביניהם חסידות", "ידברו ביניהם על 'אַריך' ו'עַתּיק'", "ידברו ביניהם על 'ייחוּדָא תַתָּאָה' ו'ייחוּדָא עילָאָה'".

אפשר לדבר על לימוד החסידות בעומק, באיכות, ב'השכלה' או ב'עבודה'. אבל האדמו"ר האמצעי דיבר קודם כל על לימוד חסידות בריבוי. בהרחבה גדולה. תלמד כל כך הרבה חסידות עד שממילא תהיה שקוע בזה. בבחינת "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". זה כל כך ימלא אותך עד שאתה תהיה בתוך זה.

זה דורש לימוד ממושך, הרבה זמן, הרבה עניינים. לעסוק בכל עניין ועניין באופן של ריבוי. שיהיה בהרחבה. להסביר לרוחב ולעומק. כך גם אדמו"ר האמצעי בעצמו עשה. אפשר לראות זאת במאמרי החסידות שלו, שהם הרבה יותר ארוכים ומפורטים ממאמרי החסידות של אדמו"ר הזקן. האדמו"ר האמצעי אמר מאמרים רבים וארוכים.

החסיד ר' זלמן דוכמן מספר בספרו 'לשֵׁמע אוזן', על שנה אחת שבה האדמו"ר האמצעי אמר בליל חג השבועות מאמר חסידות במשך כמה שעות. בבוקר החג, קודם התפילה, אמר אדמו"ר האמצעי שוב מאמר חסידות במשך כמה שעות. לאחר מכן, בסיום התפילה, אמר מאמר חסידות ארוך נוסף. ואחרי שגמר את המאמר בתוך בית הכנסת וכולם יצאו החוצה, התיישב אדמו"ר האמצעי על הספסל מחוץ לבית הכנסת ושוב אמר מאמר חסידות ארוך. ה'צמח צדק' (חתנו של אדמו"ר האמצעי) לא תמיד נכח במעמד הזה של אמירת המאמרים. באותו חג שבועות, כשאדמו"ר האמצעי סיים לומר את המאמר בחצר, החסיד ר' אייזיק מהומיל רץ אל ביתו של ה'צמח צדק' (שאז, כמובן, עוד לא היה אדמו"ר), תפס בזקָנו ואמר לו: "אלוקוּת נשפכת ברחובות!".

השפע הזה, הריבוי הגדול הזה של חסידות, אתה טובע בזה, אתה ספוג בזה, אתה שקוע בזה, וממילא כשאתה הולך ברחוב ופוגש חסיד נוסף – אתה גם מדבר איתו על זה!

כל זה, כאמור, בלט מאוד בהנהגה של אדמו"ר האמצעי בעצמו וכן בתקוותו ובאיחולו בקשר לחסידים – שיהיה אצלם לימוד חסידות בשופי, בהרחבה גדולה ביותר.

כשאנחנו שומעים את הדברים האלה, זהו אם כן הזמן המתאים להתבונן בכך ולקבל החלטה טובה בנדון. מלבד עצם המעלה של לימוד החסידות, חסידות בטהרתה, יש פה רווח נוסף: אם נלמד חסידות בשופי, אזי ממילא הרבה מאוד מהבעיות שלנו ייפתרו…

הנפש הבהמית שלנו מנסה כל הזמן להכשיל אותנו. למרבה השמחה, בחלק גדול מהפעמים אנחנו מצליחים להתגבר עליה ולנצח אותה. אבל האמת היא שעיקר ההצלחה של הנפש הבהמית היא בעצם העובדה שהיא מעסיקה אותנו. אז גם אם בפועל היא לא הצליחה להכשיל אותנו, היא כן העסיקה אותנו. הנפש הבהמית גורמת לנו לחשוב כל היום מה היא רוצה ומה אנחנו רוצים. מה כן לעשות ומה לא לעשות. אז גם אם בסופו של דבר אנחנו מצליחים להתגבר עליה ולא לעשות מה שהיא רוצה שנעשה, היא את שלה כבר השיגה. היא העסיקה אותנו יום שלם…

וכך, במקום לחשוב על הקב"ה ולמלא את הכוונה שלו, אנחנו נאלצים לעסוק בנפש הבהמית. היא באה אלינו ואומרת: תחשוב עליי, תתעסק איתי, אפילו תילחם בי. יש פתגם (במקור הוא ביידיש): "תגיד לי שאני כלב, העיקר שתדבר עליי". העיקר שתשים אותי על השולחן. אז אפשר אמנם "לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו: אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל" (כמו שכתוב בפרק כט בתניא), אבל היא עדיין רוֹוה נחת ומקבלת חיוּת מעצם העובדה שמתעסקים בה.

לעומת זאת כאשר לומדים חסידות בשופי, אנחנו עסוקים באלוקוּת.

לחיים לחיים!

העניין של 'חיים' קשור באופן מיוחד עם אדמו"ר האמצעי. ידוע שכאשר אדמו"ר האמצעי נסתלק מן העולם זה היה תוך כדי אמירת מאמר חסידות. יש תיאור של השעות שלפני הסתלקותו. אדמו"ר האמצעי היה אז חולה וחלש מאוד, אך כשבאו אליו החסידים וביקשו ממנו שיאמר להם חסידות, הוא קיבל חיוּת חדשה והפָּנים שלו קיבלו פתאום צבע. הוא השמיע באוזניהם דברי חסידות ובדיוק כשאמר את המילה "חיים" ("כי עִמך מקור חיים מחיי החיים") – יצאה נשמתו ועלתה השמימה.

בכלל חסידות נקראת "דברי אלוקים חיים". פנימיות הרצון העליון זהו מקור החיים; הקב"ה מחיה אותנו, יש את אחדוּת ה' בתוכנו.

מה הפשט 'חיוּת'? האם אתה מביא איתך ביד או בכיס 'חיוּת' ונותן ממנה קצת לזולת? אז יש באמת בחסידות מושג שנקרא שֶׁפַע. שפע הוא ש"אני נותן לך" או "אתה נותן לי". בחיוּת, לעומת זאת, זה לא שאתה נותן לשני חיוּת – כאילו יש לך מאגר של חיוּת ואתה מפריש ממנו קצת לזולת. בכסף זה אפשרי, יש לי אוצר של כסף ואני נוטל מהאוצר ונותן לך. אבל בחיוּת אתה לא נותן ממה שיש לך, אלא אתה בעצמך מחיה. להחיות את השני, זה כשאתה נותן לו את עצמך.

להחיות מישהו זה כמו להדביק מישהו בקורונה… איך אפשר להחיות את הזולת? לי יש חיים ובאותם חיים עצמם אני מדביק גם אותך. זה נקרא להחיוֹת. אני מחיה אותך! מאיפה יש לי חיים? חיים זה שאני בעצמי חי, ואני 'מדביק' אותך בחיים שלי. בחיוּת שלי. אני לא יכול לתת למישהו 'חתיכת חיוּת', אלא אני מקשר את הזולת עם עצמי.

כך גם לגבי הקב"ה: כשאומרים שהקב"ה מחיה אותנו, הפירוש הוא שבאותם חיים שלו הוא מדביק אותנו. או במילים אחרות: הוא נותן לנו את עצמו!

זאת אומרת שיש בך מה שיש בו. האמת של הקדוש ברוך הוא מאירה אצלך. האמת של אחדוּת ה' שיש באלוקוּת, האמת הזאת בעצמה היא שחודרת בקרבנו. ואם הקב"ה (חס וחלילה) לא נותן את עצמו, אז זה באמת היפך החיים! זהו מקום המיתה!

יוצא אם כן שחיוּת זה לא שפע. 'חיוּת' לא באה לתאר סוג של שפע, אלא זה אופן אחר לגמרי. 'אני מחיה אותך' כלומר החיים שלי – אצלך. בתוכך.

אם אתה יהודי 'חי', דהיינו שיש בך תורה ויראת שמים וחסידות, וממילא גם כשאתה מדבר עם השני אתה מדבר בחיוּת, זה נקרא שאתה מחיה אותו! עם החיוּת שלך אתה מחיה גם אותו. ובשונה משפע שאותו אפשר לתת ולהשפיע לזולת, חיים אי אפשר להעביר הלאה. אלא כאשר אתה בעצמך חי, בדרך ממילא אתה מדביק את הזולת בחיוּת שלך.

זה הפירוש הביטוי "פנימיות רצון העליון, מקור החיים". ובגלל זה היכן שיש פנימיות רצון העליון, יש אחדוּת ה'. זו גם הסיבה לכך שתורת החסידות נקראת 'דא"ח' – דברי אלוקים חיים. היום פחות משתמשים בביטוי הזה, אבל בעבר זה היה הכינוי הרוֹוח. כי זה מחיה. זה חיים. וזו הייתה נקודת החיוּת ו'הרתיחה' של האדמו"ר האמצעי – שכששני חסידים נפגשים ברחוב, הם ידברו ביניהם חסידות. כלומר הם יהיו חסידים מלאי חיות וחיים, וממילא הם יְחיו האחד את השני.

לחיים לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן