עבודת התפילה
מספרים שמישהו בא פעם לאחד הצדיקים בבכייה. הוא סיפר שהיה לו משא ומתן עם מישהו, ובכוונה או שלא בכוונה הוא לא שילם את מה שהיה צריך לשלם. האדם ההוא תקיף מאוד, וכשהוא יגלה מה קרה אז אוי ואבוי, ויש לו מזה פחדים רבים. שאל אותו הרבי: "האיש שעשית איתו עסק, הוא יהודי או גוי?", "גוי", ענה האיש. חייך אליו הרבי ואמר: "אם כן, אין לך כלל ממה לחשוש, הוא לא ייזכר בך". למראה פניו התמהות של היהודי, הסביר לו הרבי: "מתי נזכרים בכל החשבונות? בשמונה־עשרה. למי שלא מתפלל, אין את הפנאי לחשוב כמה הוא שילם וכמה הוא קיבל…".
כתוב שהמלאכים ממונים על התפילות ומעלים אותן לשמים. התפילה יכולה לעלות ישר לכתובת שלה, אז בשביל מה צריכים לזה מלאכים? נראה לי, וזה לא כתוב בספרים, שכשהמלאך מקבל תפילת שחרית ושם אותה על הטס, הוא מתחיל להסתכל מה יש בה. חלק ממנה זה דברים שאסור להכניס לשום מקום נקי, אז תכף מיד הוא זורק את החלק הזה לאשפה. יש דברים שהם אולי נקיים יותר אבל בוודאי לא שייכים לתפילה, אז את אלה צריך לזרוק לסל אחר, ויש מילים ריקות שסתם נאמרו במלמול שפתיים, אפס שווה אפס. אחרי שהמלאך צריך לשבת עם תפילת השחרית הזו ולעבוד עליה בשביל להוציא ממנה את כל הזבל, הקש והחול, אז מה שנשאר יכול לעלות למעלה בתור תפילה. ומה נשאר? אם המלאך היה צריך לעבוד קשה, לפעמים לא נשאר הרבה.
אנשים מתייחסים לתפילה כאל מכונת כביסה. פותחים, מכניסים, לוחצים על כפתור ונותנים לזה להסתובב ולהסתובב, מצפים שזה יעבוד. אבל זה לא עובד. זאת לא תפילה. התפילה עובדת רק אם אני עובד עליה. הרמב"ם אומר שתפילה מן התורה היא הפנייה אל הקדוש ברוך הוא. זה שורש עניין התפילה. האמת היא שתמצית התפילה היא: "הלו, בוס". תמצית התפילה היא שאני שועה אל ה', אני פונה אליו, וזו התפילה מדאורייתא, השאר זה תקנות כאלה ואחרות. אדם יכול להסתובב כל היום וכל הלילה ולפתע להיזכר שהקדוש ברוך הוא קיים. אפשר באמצע היום להסתכל על פרחים וציפורים ורגע אחד לחשוב שהקדוש ברוך הוא ברא את כל אלה, זאת נקודת התפילה.
לפני שנים רבות, כשהבת שלי הייתה בת שנתיים וחצי, עמדתי פעם להתפלל מנחה. היא רצתה ממני משהו ומשכה לי במכנסיים, ואני לא עונה. היא חיכתה לי, לא הייתה לה ברירה, וכשגמרתי להתפלל היא שאלה אותי: "למה לא ענית לי?". רציתי להיות חכם, אז אמרתי לה: "דיברתי עם ה'". ואז היא שאלה אותי: "ומה הוא אמר לך?". וזו שאלה שעד היום אני מתייגע עליה. עצם העניין הוא בדיוק ככה, שאני פשוט פונה אליו ומדבר איתו.
אפשר להגדיר איך להניח תפילין ואיך לנענע לולב, אבל העבודה שבלב, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך", היא מהדברים שאי אפשר להגדיר אותם בדיוק. זה שאנשים עושים פרצופים זה לא עבודה שבלב, וזה שבן אדם משמיע קולות זה גם כן לא עבודה שבלב. אז מהי עבודה שבלב?
אני רוצה להתחיל במקרים קיצוניים. אחד הסימנים שבן אדם עובד באמת, זה שהוא שוקע בתפילה עד שאינו רואה ואינו שומע מה קורה סביבו. הוא לא שם לב לעולם שבחוץ מפני שהוא באמת שקוע בתפילה, לא רק במחשבה אלא בתוך חוויה. ממש כמו שיכול לקרות בחוויות אחרות, כשאדם שקוע בצער או בשמחה, הוא באמת לא רואה ולא שומע, ולפעמים גם לא מרגיש מה שקורה איתו. הוא נמצא בעולם אחר, במציאות אחרת. יש אנשים שבאמת מתפללים ככה, ועד כמה רחוק זה מגיע, יש על כך כל מיני סיפורים.
מישהו שעוד הכיר את הסבא של אשתי, שהיה איש עם הרבה צרות ונפטר בגיל צעיר מאוד, בשנות השלושים שלו, סיפר שהוא היה נחשב לאחד ה"עובדים" הגדולים בחב"ד למרות שהיה איש צעיר. כנראה שהוא לא היה איש בריא אף פעם, וכשהיה צריך לנתח אותו התעוררה בעיה בגלל שהיה לו לב חלש מאוד. היו מרדימים אז רק עם גז, וזה מסוכן במיוחד ללב, והיו אנשים רבים שמתו לא בגלל הניתוח אלא בגלל ההרדמה. התלבטו מה לעשות ובסוף שאלו אותו מה הוא מעדיף. הוא אמר שהוא יכול לוותר על ההרדמה וכשיגיע זמן הניתוח הוא יחזור על מאמר חסידות ארוך. כשאמרו לו שעוד מעט מתחיל הניתוח, הוא התחיל לחזור על המאמר בקול, ואז הגיע הרופא וחתך איפה שהיה צריך לחתוך, ולאחר שסיים הוא תפר איפה שהיה צריך לתפור, ויצא. החולה המשיך לומר את המאמר ללא הפסקה, וכשהסתיים המאמר, הוא פנה לאנשים שסביבו ושאל מדוע הרופא עדיין לא הגיע… עבודה כזו של דביקות ושל קשר לא קונים ככה בשוק הירקות.
יש מצבים כאלה, להבדיל, כשאדם שותה כדבעי. זה בדוק ומנוסה, ראיתי איך עושים את זה, אפשר לגלגל אדם בבעיטות על הרצפה ובכלל לא אכפת לו. למחרת הוא יתמה מאיפה באו לו הכתמים הכחולים, אבל באותו זמן שום דבר לא כואב לו. כתוב שככה בן אדם צריך להיות בזמן התפילה ובזמן לימוד התורה – כמו שיכור, כמו משוגע שלא מרגיש שום דבר. לא סיפרתי לכם על דמות כזאת שמתוארת בגמרא אלא על אדם שחי יחסית לא מזמן, בשביל לומר שאלה לא סיפורים רחוקים שמושכים אותם משמועה לשמועה אלא שזה דבר אפשרי, יש אנשים שמגיעים לסדר עבודה כזה.
עבודת התפילה היא עבודה לחיים שלמים. הכרתי יהודי אחד, איש מעניין מכל מיני בחינות, שהיה נוהג להתפלל שחרית בסתם יום של חול במשך ארבע שעות או יותר. אני זוכר שבא מישהו שהיה צריך משהו ממנו. הוא שואל את הילדים "מה עושה סבא?", "סבא מתפלל", הם ענו. "איפה הוא עומד בתפילה?" והם ענו שהוא כבר ב"גאל ישראל". האיש תכנן לחכות לו במשך רבע שעה עד לסיום התפילה, ואז לדבר איתו. המסכן חיכה שעה וחצי ואז קם והלך. לא היה לו כוח לחכות יותר.
הוא היה מאלה שעסקו בעבודת התפילה, ושנים רבות לפני כן, כשהוא היה בסביבות גיל ארבעים היה בעיירה שלו חסיד שהיה גדול ממנו בשנים לפחות בכפליים, והיה איש תקיף, אך היה קם לכבודו כשהיה נכנס. בין חסידים זה לא מצוי כל כך, ובפרט אצל אדם כזה. זה היה נראה מוזר ושאלו אותו למה הוא קם לכבוד הצעיר. "תראו", הוא הסביר, "כולנו הלכנו לישיבה וכולנו באיזשהו שלב החלטנו להתחיל לעסוק בעבודת ה'. מה עשינו? כמו אדם שחורש באדמה, שדוחף עם היד את המחרשה לתוך האדמה ומתחיל לחרוש. היו אחדים מאיתנו שביום השני כבר הפסיקו להחזיק את היד על המחרשה, היו כאלה שאחרי שלושה שבועות הפסיקו, היו כאלה שעשו את זה יותר זמן אבל אחרי כמה חודשים כולנו התעייפנו מלהמשיך ולחרוש. והחסיד הזה", חתם הזקן את דבריו, "לא הוריד את היד מהמחרשה מאז שהוא התחיל".
