לפני כמה שנים פגשתי יהודי שחלק אתי מעט מקורות חייו. בין השאר סיפר לי על תפנית משמעותית שעשה בחייו, מהפך של ממש. סקרנה אותי השאלה, מה היה הטריגר לשינוי קיצוני ומבורך שכזה. לשאלתי בעניין הוא השיב כך: "קראתי ספר בו המחבר החכם כותב כבדרך אגב, שעל כל אדם לשאול את עצמו מדי יום את שלוש השאלות הבאות: 1. איזה דבר אעשה היום שייתן לו סיפוק ומשמעות גם בעתיד. 2. מה מהפעולות שעל סדר יומי תיראה לי במבט לאחור כבזבוז אנרגיות לשווא. 3. כבעל ניסיון, איזו עצה הייתי נותן לעצמי לו יכולתי לחזור בזמן עשר-עשרים שנה אחורה?"

"השאלות הפשוטות האלה היכו בי במלוא העוצמה", סיים אותו יהודי, "והחלטתי על אתר שאני אעשה הכל בשביל שחיי יהיו כאלה, שלא אראה בהם בזבוז אלא אשאב מהם סיפוק בהווה ובעתיד! זה התניע את השינוי שהתחולל בחיי!"

האמת היא שמפרשת תרומה ניתן ללמוד את אחת הדרכים הטובות ביותר בהן ניתן להפוך את החיים לבעלי ערך ומשמעות אין סופיים.

אתם יודעים, אחד הדברים הקשים ביותר להבנה בעולמנו הם – הפערים. בזמן שלאחד יש כסף כמו מים, אצל חברו יש בבית רק קצת מים. לפלוני יש השכלה רחבה והבנה עמוקה ואילו אלמוני מתמודד בקושי עם קריאה וכתיבה. לראובן משפחה חמה ועוטפת ושמעון חי בבית הרוס ומשפחה מפורקת. לפעמים עולה הזעקה "למה עשה ה' ככה"? מדוע ה' לא נתן לכולם "הזדמנויות שוות" ויכולות דומות?

שאלה זו – מספרים חז"ל – שאל דוד את הקב"ה ואמר: ריבונו של עולם מדוע לא "תיישב עולמך בשווה" ולא יהיו עוד עשירים ועניים? לשם מה יצרת לעני תלות בחסדיו של העשיר?

השיב הקב"ה לדוד ואמר: אם כן, "חסד ואמת מן ינצרוהו"? כיצד יוכל להתקיים מעגל הנתינה והחסד בעולם, בלי הפערים עליהם אתה מלין? הקב"ה סידר את העולם באופן כזה דווקא מפני שהעולם מתקיים על חסד, וכנאמר "עולם חסד ייבנה".

זה הרי ממש כך: חולשת הגוף מאפשרת לרופא להיטיב עם מטופלו, חולשת הדעת מאפשרת לרב להחכים את תלמידו, וחסרון הפרוטה מן הכיס מאפשר לעשיר להעניק לעני מכספו. הצדקה והחסד מתבססים על הפערים שבין איש לרעהו. כאשר פעם האדם נמצא בצד הנותן ופעם בצד של המקבל.

מעשה ביהודייה אמריקנית שיצאה מביתה עם ילדיה בשביל לקנות עבורם בגדים חדשים ויפים לחג הקרב ובא. לפני שנכנסה לרכב, ראתה את ילדם בן השמונה של השכנים יושב על המדרכה ומביט על ילדיה במבט מקנא ופנים עצובות. היא ידעה שמצבם הכלכלי של הוריו דחוק, והבינה שמראה ילדיה הלבושים יפה ונכנסים לרכב מפואר בדרכם לקניות, מעורר בו קנאה וכאב על מצבו הוא.

היא לא חשבה פעמיים, ניגשה אליו והציעה שיצטרף אליהם "לקנות כמה דברים טובים לחג". הילד שהכיר אותה ואת ילדיה, שמח על הצעתה וכעבור רגע כבר ישב ברכב כשהוא מחויך ונבוך כאחד. מרגע שנכנסו לחנות הבגדים, כל מעייניה של האישה היו נתונים לילד של השכנים והיא דאגה לו למלתחה שלמה – לנעליים ולגרביים, לחולצה ולמכנס, ואפילו לחליפה ועניבה…

המבוכה שהייתה מנת חלקו בתחילה נעלמה ואילו החיוך – רק הלך והתרחב. הוא לא הפסיק להודות לה והיה ניכר שהוא לא מסוגל להכיל את כל הטוב והאהבה שנחתו עליו. כשיצאו מהחנות פנה אליה הילד ושאל: "תגידי, נכון שאת אלוקים?"

הילד למד בבית הספר שהקב"ה עושה טוב וחסד, ולכן חשב שהנה הוא מצא אותו…

"לא, אני לא אלוקים", השיבה האישה בעודה מופתעת מהשאלה, ואז הוסיפה ואמרה: "אבל אני הבת שלו". כששמע את מילותיה האחרונות אורו עיניו של הילד והוא אמר בשמחה: "את רואה, ידעתי שאת מהמשפחה שלו"!…

אם אנחנו רוצים להימנות על "משפחתו" של הקב"ה, זה על ידי צדקה וחסד. זה יכול להיות תרומה למשכן ולבית הכנסת או כסף שניתן לאביון, אבל לא רק. צדקה זה גם עצה נכונה לחבר, אמירת 'בוקר טוב' למנקה הרחוב, שיתוף הכישורים שלך למען הכלל, או שיעור תורה במקום שזקוקים לך.

בפתיחת הפרשה אנחנו קוראים על ציווי ה' למשה – "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". רבים ממפרשי המקרא תמהו: הרי הבקשה מישראל היא שיתנו תרומה מכספם למשכן, אבל משום מה התורה לא כתבה ש"יתנו לי תרומה" או ש"ירימו תרומה"! מדוע אפוא בחרה התורה להתנסח דווקא בלשון זו – ש"יקחו" את התרומה?!

בטח אתם לומדים קצת חסידות ונתקלתם במונחים "משפיע" ו"מקבל" כמבטאים נתינה-קבלה. זה לא סתם. בזמן שאנחנו נותנים משלנו לאחר, אנחנו הופכים ל'משפיעים' – אנחנו מביאים לעולם שפע אלוקי שנותן לו את קיומו וחיותו, וזאת בהתאם לכלל שקבעו חז"ל: "מידתו של הקב"ה מידה כנגד מידה".

הרבי אומר על זה דבר נפלא: על פי דברי המדרש שהקב"ה יצר בעולמו עניות ועשירות רק בשביל שיהיו בו חסד ונתינה, יוצא שהעשיר זכה לעושרו בזכות ובשביל העני. במילים אחרות – מי שנתן לו את העשירות שלו הוא העני! הקב"ה רצה שהעשיר ישפיע לעני ויגמול עמו חסד, ולכן לאמיתו של דבר הכסף נמצא אצל העשיר רק כפיקדון, ועליו להעבירו אל בעליו האמיתיים – העני!

זה נכון בכסף וזה נכון גם ב"עשירות" של קניינים רוחניים וכישרונות בהם האדם התברך. העשירות ניתנה לנו בשביל שניתן ממנה לאחרים ונהנה אותם ממנה. ואז, כשכל אחד נותן מעשירותו לאחר, נוצרת לה הרמוניה אלוקית נפלאה.

השבוע התחלנו את חודש אדר ראשון, ואנחנו כבר מתחילים להתכונן לפורים. כידוע, אחת ממצוות יום הפורים היא "מתנות לאביונים". שמה של המצווה – "מתנות לאביונים" – דורש הסבר: הרי מתנה ניתנת בדרך כלל למישהו שיש לנו רגש של הכרת הטוב כלפיו בשל מעשה שעשה עבורנו. אם כן, איך ניתן לקרוא לנתינת מאכל לאביון בשם "מתנה"; הרי לרוב אנחנו כלל לא מכירים את האביון ובטח שאיננו חשים הכרת הטוב כלפיו. אם כן, זו לכאורה אינה מתנה אלא צדקה?!

גם פה הרבי מסביר, כאמור: הסיבה לכך שאנחנו זוכים להרחבה ולעשירות היא בשביל שניתן לאביון את הדרוש לו. אם כן, כשאנחנו פוגשים את האביון, צריכה להיות לנו הכרת הטוב כלפיו שכן הוא זה שהביא לנו תוספת ברכה והגדיל את כספנו! בשלו עשינו את החיל הזה! אם כך, טבעי שניתן לו מתנה על כך – "מתנות לאביונים"!

החסד וההשפעה לזולת הם היסוד עליו מתקיים העולם. ובאמת, חברים יקרים, לא צריך ללכת דווקא בגדולות. לפעמים גם מילים פשוטות שנאמרות בזמן הנכון, יכולות להאיר לבבות ולהכניס אושר לחיי אחרים.

את הסיפור הזה שמעתי מאלון. הוא נכנס לסופר מרקט לקנייה שגרתית, ולאחר שאסף כמה מצרכים הוא קרב עם עגלתו אל הקופה. בדרכו, ממש סמוך לקופה, עמד לו בחור צעיר כשגבו אליו ולא היה ברור אם הוא סתם נעמד שם או שהוא מחכה לקופאי. כעבור רגע או שניים צעק הבחור בקול: "אמא אני כאן", ואז הסתובב לכיוון אלון שמיד הבחין כי לפניו בחור "מיוחד".

הבחור שראה את אלון ממש מאחוריו נבהל לרגע, ואלון שביקש להרגיע אותו פנה אליו בנעימות ושאל: "איך קוראים לך?"

הבחור הרים את קולו בחלל הסופר ושאל: "אמא, איך קוראים לי"? "דני", נשמע משיב קולה של אימו. "ובן כמה אתה?" ושוב הכריז דני לחלל הסופר: "אמא, בן כמה אני"? "16" ענתה האמא שקרבה גם היא כעת אל הקופה.

אני המשכתי והתעניינתי בדני – מספר אלון – ושאלתי מה התחביבים שלו, מה הוא עושה לאורך היום וכו', והוא השיב לי עם אור בעיניים. האושר שמילא אותו בשל היחס הפשוט לו זכה מצידי, ניכר בעליל.

לאחר הדו שיח הקצר שניהלנו, דני צעד לעבר מחלקת הצעצועים ואז אימו הודתה לי עם דמעות בעיניה ואמרה: "אנשים רבים מתרחקים ממנו, ואילו אתה – אתה ממש שימחת אותו! תודה!"

אמרתי לה שאין מה להודות לי כי גם אני נהניתי מהשיחה אתו, והיא שאלה במבט של הכרת הטוב: "מי אתה"?

אני לא יודע מאיפה זה הגיע לי, אבל עניתי לה כך: "אנחנו כולנו בגן של אלוקים. בגן הזה יש הרבה פרחים בעלי צבע וצורה בגוונים שונים. יש אדומים לרוב, וכך גם ורודים, צהובים ולבנים. אבל יש גם פה ושם פרחים כחולים. הם די נדירים והיופי שלהם הוא מיוחד… אני בסך הכל רציתי לעמוד על יופיו של 'הפרח הכחול' שלך…".

האמא התרגשה מהדרך בה ניסחתי את מה שהרגשתי, אבל שבה ושאלה "ומי אתה". עניתי לה שאני אחד שנהנה להסתובב בגנו של אלוקים…

יצאתי מהסופר כשהיא מודה לי ומאחלת בדמעות גיל: "שה' יברך אותך". 

נראה לי שעכשיו אנחנו כבר מבינים למה הקב"ה לא אמר "ויתנו לי תרומה", אלא "ויקחו לי תרומה": כשיהודי תורם מכספו או מכישוריו למשכן או ליהודי נזקק, הוא בעצם לא נותן את השייך לו לאחר, אלא מעביר את הכסף שניתן לו כפיקדון אל בעליו האמיתיים. הוא לא עושה "חסד" אלא "צדקה", הוא בסך הכל עושה צדק. אם כך, בהחלט מתאים להתייחס לקבלת הכסף מהיהודי כ"לקיחת כסף ממנו", וכפי שאומר הכלי יקר: "לקיחה משמע בהכרח"! כיוון שהכסף בעצם מעולם לא היה שלו לחלוטין. הוא יועד להגיע באמצעותו לעני הזקוק לו, אם כן, ניתן "לקחת" אותו ממנו "בהכרח" כי הוא איננו שייך לו…

ובעצם כל זה כבר מפורש במדרש על הפסוק "לי הכסף ולי הזהב" – "אמר הקב"ה לישראל: התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו שמכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הכל! ולפיכך אמר 'ויקחו לי' – משלי".

אתם יודעים, הצדקה שאדם עושה אינה רק מקיימת את העולם ומועילה לזולת. היא מועילה קודם כל לנותן עצמו וביתר שאת! אלו דברי חז"ל הידועים: "יותר משבעל הבית עושה עם העני, עושה העני עם בעל הבית"!

כשאדם נותן צדקה – הוא מגלה את אוצרותיו הפנימיים. הוא מוציא את כל המואר והטוב הגנוזים בקרבו והוא הולך ומזדכך. זה מה שעומד מאחורי ההלכה שגם עני המתפרנס מן הצדקה מחויב לתת גם הוא בנתינת צדקה, ולצורך העניין – הוא גם יכול להחליף עם רעהו העני. המטרה היא פשוט כדי ששניהם יזכו שניהם לקיים את מצוות הצדקה!

אחד התורמים המשמעותיים לבית חב"ד הראשון שהקמנו בזמנו באנטוורפן היה יהודי יקר בשם איציק קסירר. כמדומה שהתרומה שלו הייתה כ-50 אלף דולר (של אז). אחרי שנים, פגשתי אותו פעם על יד בניין הבית חב"ד כשהוא כבר מובל בכיסא גלגלים. כשראה אותי, פנה אלי ואמר לי בזעף חביב: "אני כועס עליך!"

"מאיזו סיבה?" שאלתי, והוא השיב בחיוך: "אני כבר בגמלאות, אינני פעיל כבעבר. וכשאני עובר פה מדי פעם ורואה את הפעילויות בבניין הבית חב"ד ואת הקהל שפוקד אותו, אני מתמלא שמחה על שיש לי מניות בהקמתו. וזו גם הסיבה שאני כועס עליך… אני כועס שלא ביקשת אז שאתן עוד!"

מה שאנחנו נותנים, הוא מה שנשאר לנו.

אחד הדברים היפים בנתינה הוא הכוח שלה להדביק אחרים וליצור תגובת שרשרת עוצמתית של חסד.

מעשה באב ובנו שחיו יחד ודאגו אחד לשני בנאמנות. כל עוד כוח האב היה במותניו, הוא עמל קשה להביא פרנסה הביתה ופינק את בנו ככל שיכל. אלא שהזמן לא עוצר, השנים חלפו והאב כבר נחלש, ואז הגיע תור הבן לצאת לעבוד ולפרנס.

מעיל אחד היה בבית, וכשהגיע יום חורפי וקר במיוחד התגלע ויכוח בין האב לבנו מי ילבש את המעיל. הבן טען שהוא יוצא אל הרחוב הקר ונחשף אל הקור במלוא עוצמתו כשהוא מבלה שעות רבות בחוץ, כך שהוא זקוק לו יותר. לעומתו, האב טען שאמנם הוא נשאר בבית, אבל בגילו כשהדם כבר זורם באיטיות, הקור גדול גם בבית הבלתי מוסק והוא עלול לחלות ללא המעיל. אי לכך מן הראוי שהמעיל יישאר אצלו.

כשלא הגיעו להכרעה בעצמם, החליטו להתייעץ עם הרב המקומי. הם באו לביתו ושטחו בפניו את צדדי הוויכוח. "שאלה מעניינת ולא פשוטה כלל", אמר הרב. "לדעתי זו שאלה 'תקדימית', כך שאשמח אם תתנו לי זמן לחשוב עליה ולנסות 'לדמות מילתא למילתא' בתקווה שאגיע למסקנה ברורה", סיים הרב.

לאחר שיצאו מבית הרב תקפו את האב והבן נקיפות מצפון חזקות. הם התביישו בעצמם ובהתנהלותם. "איך יכולתי לקחת מאבא את המעיל ולתת לו בגילו לסבול מן הקור?" ייסר את עצמו הבן. והאב חשב לעצמו – "בני יוצא לעבוד בחוץ ועומד בקור במשך שעות! איך זה אתן לו לסבול כל כך?"

עכשיו הוויכוח ביניהם התהפך. כל אחד טען בתוקף שהשני צריך להתחמם במעיל.

למחרת באו שניהם אל הרב והציגו את הוויכוח בגרסתו העדכנית. הרב האזין לדבריהם בקשב ופתאום אמר בהתלהבות: "רגע, יש לי בארון מעיל ישן וטוב שאינני עושה בו שימוש. הוא מצוין! קחו אותו וכך תתחממו שניכם, 'ובא לציון גואל'!…".

שאל האב את הרב: "אם יורשה לי, אשמח להבין מדוע הרב לא הציע פתרון מוצלח שכזה כבר אתמול?…"

"מדוע?" חזר הרב, "בגללכם!"

"אתמול אתם התנצחתם ביניכם, ובאווירה הזו לא חשבתי על המעיל שלי המחכה שיעשו בו שימוש מועיל. היום כשכל אחד מכם בא לפניי וטען בלהט שהשני הוא שצריך ליהנות ממעיל לגופו, נדבקתי ברוח הנתינה הזו, ואז נזכרתי גם אני במעיל שלי…".

יהי רצון שנזכה להיות תמיד מהנותנים, ונזכור שבעצם איננו עושים "חסד" אלא "צדקה"! בעזרת ה', הדבר יגרום גם לסביבתנו לנהוג בדרך של נתינה והענקה, וכך תרבה אהבת חינם בקרבנו ונזכה בקרוב לראות בבניין בית מקדשנו!