ראש השנה הוא יום ההמלכה של הקב"ה על העולם כולו. על היום הזה אומרת הגמרא ש"מצוות היום בשופר". למה "מצוות היום", הנקודה הפנימית של ראש השנה, היא דווקא שופר? אמנם אחד הטעמים למצוות שופר הוא שבזמן שהמליכו את המלכים תקעו בשופר, אך מה עומד מאחורי זה? אנחנו רואים שבמאורעות גדולים בעם ישראל היו תוקעים בשופר: בזמן בריאת העולם, בהר סיני "וקול השופר חזק מאוד", בביאת המשיח "יתקע בשופר גדול". ועוד דבר שצריך להבין: מדוע נאמר במדרש שכשתוקעים בשופר ה' עובר מכיסא דין לכיסא רחמים. האם שופר הוא מין "הוקוס פוקוס"? מה יש בו בשופר הזה?
כשהקב"ה ברא את העולם, התורה אומרת "בראשית ברא א־לוהים את השמים ואת הארץ". מה זאת אומרת? הרי ה' ברא את השמים ואת הארץ לא ביום הראשון אלא בימים הבאים. השמים נבראו ביום השני וביום הרביעי נבראו המאורות. יתירה מזו: חז"ל דורשים "את השמים – לרבות חמה ולבנה ומזלות; ואת הארץ – לרבות אילנות ודשאין וגן עדן". אז למה כל אלו נקראים "בראשית"?
הרמב"ן מסביר שאכן ביום הראשון לא נבראו השמים והארץ אלא ה"כוח היולי" שהוא השורש של כל הנבראים. כלומר שביום הראשון כל הנבראים נבראו בצורה של היולי. מה הכוח הזה? לכל נברא יש את הצורה שלו, עגולה או מרובעת, דקה או עבה, ואת התכונות שלו – כמו חזק או חלש. אבל יש צד שווה בכל הנבראים, וזה עצם הקיום שלו, בלי צורה ובלי תכונות. אי אפשר לתאר את החומר הזה משום שאי אפשר לתאר נברא מופשט. כשהקב"ה ברא את העולם, כוח היולי זה המקור של כל הנבראים. זה ה"תהו ובהו" שקדם לבריאה – אין צורה, הכול היה רק נקודה אחת.
כמו בעולם הגדול, גם לאדם יש את הנקודה הפנימית שלו שהיא עצם הלוז. כתוב שבתחיית המתים האדם יקום לתחיה מעצם הלוז. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל יש דמיון רב בין השניים. עצם הלוז היא מעין נקודה היולית של האדם, שורש עצמותו. וכך בכל דבר – יש את העצם שלו, הנקודה הפנימית שעושה את הדבר למה שהוא.
ניקח דוגמה: יחסים בין הורים לילדים. בדרך כלל אבא או אימא מעניקים לבנם כל טוב. נותנים לו אוכל וקונים לו בגדים, לוקחים אותו לבית הספר, פותחים עבורו קופת חסכון, קונים לו מחשב. ולפעמים, למרות הכול, יש ילדים שמתמרדים נגד ההורים ואולי אפילו שונאים אותם. הכול רגיל, ופתאום מתפרץ איזה כעס. כלפי חוץ הילד נראה שלו, אבל בתוך הלב יש סערות שלמות. הוא לא קשור ומחובר אלי.
אני מכיר אדם שיום אחד התקשרו אליו מבית הספר והודיעו לו שבנו נשאר כיתה. הוא לא הבין איך זה קורה, הרי תמיד התעודות שהבן שלו הביא היו כל כך מצוינות. האבא הוא איש העולם הגדול, אדם מאד מוכשר בעסקים. הוא התקשר לבית הספר והתברר לו שהילד תמיד מקבל ציונים מאוד נמוכים, בקושי עובר. מתברר שבמשך כל השנה הבן זייף את התעודה. האבא שאל "למה עשית את זה?", והבן ענה לו, "בגלל שחשוב לך שיהיו לי ציונים טובים". האבא אמר לי: תראה מה זה – הפחד שלו ממני היה יותר חזק מהאמון שלו בי, הוא לא הרגיש בנוח לבוא ולומר לי שיש לו בעיה והעדיף לרמות. כי מהי הנקודה הפנימית ביחסים בין הורים וילדים? ילד צריך להרגיש את הקשר, את האהבה של ההורים אליו. בלי תנאים. הוא צריך לדעת שההורה נהנה להסתכל ולחשוב עליו סתם כך. לא רק כשהוא נותן לו משהו, אלא פשוט להרגיש את הקשר הפנימי.
אותו דבר נכון גם בין איש לאישה. נוהגים לערוך "שטר תנאים" לפני החתונה, ושם כתוב בין היתר: "ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה… ויחיו באהבה ורעות". המעניין הוא שאתה לא מתחיל באהבה ורעות אלא דווקא באמון. הבסיס של הקשר הפנימי בין בני זוג הוא אמון. אתה צריך לדעת שהבן זוג לא יספר עליך דברים לאדם אחר, לא יבגוד בך בשביל אינטרסים. אם יש את זה – יש את הנקודה הפנימית. כמו שאומרים באשת חיל, "בטח בה לב בעלה – ושלל לא יחסר". הלא כאן מדברים על המעלות של האישה, מה פתאום מזכירים את הבעל? משום שהמפתח לגלות את ה"אשת חיל" זה האמון שיש לאחד בשני, ואם יש "בטח בה", אז גם "שלל לא יחסר"…
בספר יצירה כתוב שיש לאדם שנים עשר חושים. איזה מהם הכי נוגע בנפש? חוש הנגינה. כמו שאדמו"ר הזקן אמר: הניגון הוא קולמוס הנפש. בשביל להבין דיבור צריך קודם ללמוד את השפה, אבל הניגון משפיע גם על מי שלא מבין שום שפה. לפעמים ילדים בוכים, ופתאום כשהם שומעים ניגון הם נרגעים, מפני שהנגינה נוגעת בנפש. לכן בבית המקדש עבודת הלויים היא לא להתפלל אלא לשיר, לגלות את עצם הנפש!
מספרים שהחתם סופר אמר שהוא מוכן לתת חצי עולם הבא שלו בשביל שיהיה לו חוש בנגינה. למה? כי נגינה פותחת את הלב. בדיבור, אם חוזרים על אותן מילים שוב ושוב, זה משעמם. אבל את הניגון אפשר לשמוע הרבה פעמים, ולא רק שזה לא משעמם – זה נהיה יותר עמוק. בגלל שהנגינה מגלה את הנפש ולנפש אין גבול.
יש דבר מעניין: בדיבור אי אפשר לשמוע כמה אנשים מדברים ביחד גם כשהם ידברו את אותן המילים. לעומת זאת בניגון אפשר לשמוע כמה אנשים מנגנים יחד את אותו הניגון. זה בגלל שהדיבור מגלה את השכל ואין דעותיהם שוות. לך יש דעה מסוימת ולשני דעה אחרת ואי אפשר לקלוט בו זמנית שתי דעות סותרות. לעומת הניגון שמגלה את הנפש והרי בנפש כולנו מאוחדים. לכן גם אפשר לשמוע ניגונים יפניים או סיניים כי אין בעיה של שפה.
מה הכוח היולי של הניגון? לניגון יש צורה – תווים, קצב. אבל יש לו גם עצם בלי צורה, וזה קול השופר. זה מה שכתוב ששופר הוא "קול פשוט". בשופר אני לא יודע איזה קול ייצא. זה יכול להיות קול עבה או דק, העיקר שהוצאת משהו מעצמך. כמו שכשאדם נאנח, יש אחד שאומר "אוי ויי"… יש אחד שצועק "געוואלד!", ויש אחד שמתייפח "הא, הא"…. אין כללים. אבל באיזו צורה שלא תהיה, תרגיש באנחה את עצם הנפש של האדם. לכן כתוב בהלכה שבשופר "כל הקולות כשרים" – זה יכול להיות שמחה, עצב, צער או ציפייה. השופר לא מגלה לך צלילים מסוימים מסודרים אלא את העצם שלך.
בניגון אתה קולט את החיצוניות, אבל באנחה אתה שומע את ה"עצם" שלו. וזהו הכוח היולי של הניגון שבא לפני הצורה. לכן כל פעם שיש איזו התחדשות בבריאה – יש שופר: בבריאת העולם, שאז נוצר הכוח היולי – נשמע קול שופר. במתן תורה, כשהיה חיבור עליונים ותחתונים – היה קול שופר. וגם בביאת משיח יישמע קול שופר.
הנקודה בראש השנה היא "אני לדודי", תן את עצמך לקב"ה. יש אנשים שהקשר שלהם לקב"ה הוא טכני. הם מקיימים מצוות, אבל בצורה יבשה ונטולת חיות. בראש השנה העבודה היא ליצור קשר פנימי עם הקב"ה. לא רק קשר טכני כמו של פועל שעובד במפעל וממלא הוראות לפי מה שאומרים לו. בראש השנה העבודה היא שופר – את העצם שלך תיתן לקב"ה! תרגיש את הקשר הפנימי. וזה אומר כמה דברים.
דבר ראשון, צריך להתבונן כמה הקב"ה אוהב אותך בכל מצב שלא תהיה. פעם היתה אימא שהבן שלה נשלח לכלא על מעשה נוראי, והיא לא הסכימה לבקר אותו בכלא. אימא אחרת שמעה על המקרה הזה, ויום אחד סיפרה על כך לבן שלה בארוחת הצהריים, "היא צודקת, אם הבן עשה כזה מעשה נוראי, לא מגיע לו שאימא שלו תבקר אותו". כעבור זמן האימא הרגישה שבנה לא כל כך קרוב אליה ולא הבינה למה. יום אחד היא ניגשת אליו ושואלת אותו "מה קרה? למה אתה כל כך עצוב?". הילד לא עונה. אחרי כמה ימים היא ניגשת שוב אל הבן ואומרת לו "אני אוהבת אותך!" ופתאום הבן עונה לה: "אבל אם אהיה בכלא, את לא תבואי לבקר אותי". ואז היא קלטה שהבן הרגיש שהאהבה שלה אליו היא לא בלי גבול, וזאת הסיבה לריחוק שהפגין כלפיה. האם אימא אוהבת אותנו רק כשאנחנו בסדר? אדם צריך להתבונן באהבה האינסופית של הקב"ה. באלול המלך עוזב את היכל מלכותו ומגיע לשדה, אל אלה ששקועים בבוץ. למה הוא צריך לבוא אליהם? מן הראוי שהעם יבואו אליו לארמון! אלא: בגלל שהמלך כל כך קשור עם העם שלו, אז גם כשהם לא באים אליו, גם כשהם שקועים עמוק בעולם הגשמי, הוא יוצא מארמון המלך ובא אל העם. זה קשר פנימי. גם כשאתה לא בסדר, אל תדאג! ה' יבוא לבקר אותך בכל מצב, גם בבית הסוהר… וכשאדם מתבונן בזה הוא מתחיל להרגיש גם מצידו קשר פנימי לקב"ה.
וזאת העבודה של ראש השנה: לא רוצים את הצלילים היפים שלך, את הפסנתר, הכינור או החליל שלך. רוצים אותך, את הקול שמעבר לקול שבך. וזו הסיבה שברגע שהקב"ה שומע את קול השופר הוא עובר מכיסא דין לכיסא רחמים. כשבן המלך צועק "אבא הצילני", ה' בא לבקר אותו ולא משנה היכן הוא נמצא. זה לא תלוי במה שאתה עושה, מרגיש או חושב. וזה הפירוש של מצוות היום בשופר – ראש השנה זה להכתיר את הקב"ה למלך. מצוות היום, הנקודה הפנימית, היא להניח את עצמו.
כשלמדתי בכפר חב"ד, הייתה התוועדות מיוחדת עם המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן. היה איתנו בחור אחד שלא למד כל כך, לא התפלל כל כך. ר' שלמה חיים דיבר כל ההתוועדות בעיקר אל הבחור הזה. הבחור שתה קצת משקה, וראו שהוא מתרגש מתשומת הלב שהוא מקבל. תוך כדי ההתוועדות, ר' שלמה חיים פתאום שאל אותו: "האם אתה מוכן לתת את עצמך? להיות לגמרי שלי? מה שאומר לך תעשה – כשאומר לך ללמוד תלמד, כשאומר לך להתפלל תתפלל, כשאשלח אותך לישון תישן. מסכים?". הבחור מאוד התרגש, קפץ והשתטח על השולחן של ההתוועדות שהיה מלא כמו שצריך בכל טוב, בחומוס, טחינה וחצילים וכו', וצעק "אני שלך!" מאותו יום הוא כבר לא היה אותו אדם, הוא השתנה מקצה לקצה. תמיד כשמדברים על ביטול אני חושב על הרגע הזה – לשכב על השולחן ולצעוק "אני שלך". ביטול זה לא רק לקבל עוד קבלה של חומרה או תוספת לימוד. זה טוב, אבל זה לא הביטול שצריך בראש השנה. בראש השנה לא צריך להתעסק בפרטים, אלא להחליט: אני שייך לקב"ה!