היו חסידים בדורות הקודמים שהאמת שבתורת החסידות תפסה את כל המציאות שלהם, את כל המוח ואת כל הלב.
היה חסיד ברוסיה ושמו ר' שמואל חרול'ר. ר' שמואל היה גאון גדול בנגלה, מעמיק גדול בחסידות ועובד ה'. כמו כן הוא היה חבר בוועד החשאי שדאג לענייני יהדות רוסיה, והרבי הרש"ב מאוד החשיב אותו. הוא היה אדם מיוחד מאוד ובעל מעלות רבות. היה קורה לפעמים שהוא הגיע לעיירה ליובאוויטש ודיבר עם מישהו באיזה נושא בחסידות, וכעבור שנה, כאשר הגיע שוב – המשיך לדבר עימו מאותו מקום שעצרו את השיחה, כאילו זה עתה סיימו לדבר.
פעם הוא הגיע לעיר קרמנצ'וג ונכנס לבית החרושת של קרוב משפחתו, ר' הירשל גוראריה. לכבודו של ר' שמואל אמר לו ר' הירשל שהוא כבר מסיים את עבודתו, ובעוד כמה דקות ילכו יחד הביתה.
כאשר סיים ר' הירשל את עבודתו במשרד, למרבה הפלא ר' שמואל לא נמצא במקום בו המתין קודם לכן. ר' הירשל חשב לעצמו שמן הסתם ר' שמואל, מסיבותיו שלו, החליט לא להמתין לו ופנה אל הבית לבדו.
הוא מיהר ללכת לביתו, אך להפתעתו הגדולה ר' שמואל לא היה שם. הוא הלך לחפש אותו בבית הכנסת, אך גם שם הוא לא נמצא.
לבסוף, לאחר משך זמן ארוך של חיפושים, החליט לשוב לבית החרושת לחפש אותו שם שוב. ואכן, הוא מצא את ר' שמואל עומד בפינה צדדית בבית החרושת, כשהוא שעון על אגרופו הנתון על קיר המבנה, וכל-כולו שקוע במחשבה מעמיקה.
ר' הירשל נעמד לצדו וקרא לו בשמו "ר' שמואל" שוב ושוב, אך ר' שמואל לא ענה. לא נותרה לו ברירה והוא נגע קלות בכתפו. אז התעורר ר' שמואל ממחשבתו ואמר: "אה, אתה כבר מוכן? בוא נלך". הוא חשב לתומו שחלפו רק דקות בודדות מאז שר' הירשל ביקש ממנו להמתין כדי לסיים את עבודתו…
כשהגיעו הביתה, נעמד ר' שמואל להתפלל מעריב. הוא חגר את עצמו בגארטל, ותוך כדי שתחב את שני אגודליו בגארטל והתחיל לומר "והוא רחום יכפר עוון", פרץ בבכי…
אולי בכי זה היה בהמשך להתבוננות הקודמת.
גם בדורנו הרבי הדגיש כמה פעמים את מעלת עצם עניין הלימוד והעיון בחסידות כשלעצמו, בלי קשר לעבודת ה' הבאה כתוצאה ממנו. באחת השנים בהתוועדות י"ט כסלו הוא התבטא בעניין הזה בצורה מאוד חזקה ואמר, שהנקודה העולה מכל השיחות שאמר בהתוועדות היא שצריכים ללמוד חסידות "בשופי", כלומר בהשקעה נרחבת, בהתמדה ובשקידה.
הרבי הדגיש שמדובר לא רק אודות אלו ש"תורתם אומנתם", יושבי אוהל ובפרט תלמידי הישיבות, אלא גם בעלי עסק שרוב זמנם הם עסוקים בעניינים אחרים – גם אצלם השעות הפנויות צריכות להיות מוצפות בלימוד התורה בכלל ובלימוד החסידות בפרט – עד שכביכול 'יטבעו' בתורה.
אתם בטח מכירים את לשון הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות, "כשם שהמכוון לבו לטהר, כיוון שטבל – טהור… כך המכוון לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האָוֶן ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת – טהור". מה זה אומר? יש אחד שמנקה את עצמו בפרט כזה או בפרט אחר, אבל המשמעות של אדם שמטביל את עצמו היא אחרת: כשטובלים במקווה, הדין הוא שכל גופו של הטובל צריך להיות בתוך המים. וכך גם לגבי העניין של "הביא נפשו במי הדעת" – אנחנו צריכים להיות כל כך שקועים בעניין הנלמד, עד שכשמסתכלים על האדם לא רואים אותו אלא רואים שהוא 'מונח' בחסידות. הוא כולו מוקף בזה.
מה הפירוש בדברים שאמר המשיח לבעל שם טוב "יפוצו מעיינותיך חוצה"? הפצה אמיתית משמעותה בלי הגבלה. אבל אל תחשבו שהכוונה "חוצה" היא רק כפשוטה – בכל מקום על פני הגלובוס; הפצה מתחילה ב"חוצה" שבאדם עצמו. אתם יודעים מה נחשב "חוצה" באדם עצמו? השכל שלו. ביחס לנשמה האלוקית שבתוכנו שהיא לגמרי בפנים – השכל האנושי שלנו נמצא לגמרי בחוץ. לכן צריך להשקיע את הראש בחסידות.
ההפצה הזו צריכה להיות הן בכמות – פשוט ללמוד הרבה, והן באיכות – להתעמק בעניין הנלמד, לרצות ולהשתדל להבין אותו היטב ולחשוב עליו שוב ושוב.
ויש להדגיש: ברור שהמטרה המרכזית היא שהלימוד גם ישפיע במידה כזו או אחרת על רגש האדם ועל ההתנהגות שלו; אבל כרגע מדובר על משהו אחר – עצם הלימוד הוא דבר חשוב בפני עצמו. יתירה מזו: גם הלימוד כשלעצמו יוצר מהפכה מסוימת באדם ומשפיע מאוד על המציאות שלו.
לדוגמה: כשיהודי לומד אודות עניין 'אחדות ה" ומתבונן בו, והוא לא מחפש רק לומר לעצמו את המילים "אני כלום", "אני אין ואפס", אלא הוא מנסה להבין את העניין לאמיתו, שהמציאות האמיתית היא שהכל אכן "כלא ממש חשיב" ביחס לכוח האלוקי שמהווה את הבריאה – זה מעורר בו תנועה של התבטלות פנימית לה', ובמידה כזו או אחרת התנועה הזו משפיעה גם על ההנהגה שלו.
לחיים.
אי אפשר להכחיש שבדורנו, בזמן של עקבתא דעקבתא דמשיחא, רוב האנשים לא שייכים לדרגות הנעלות בעבודת ה' של גדולי חסידי הדורות הקודמים, בעלי המוחין האדירים ואבירי הלב. קשה למצוא כיום אנשים שמסוגלים להתעמק במחשבה כל כך, ושהאמת המובנת במוח תשפיע כל כך פועלת על המציאות שלהם.
אבל למרות ההבדלים בין הדורות אין כל ספק שגם בדורנו הידיעה במוח משפיעה הרבה על החיים בפועל, ובמידה מסוימת גם על הלב, אלא שבמידת ההשפעה יש דרגות רבות: אצל יהודי בעל לב זך הידיעה משפיעה על כך שהוא לא יוכל להרגיש תענוג מאיזשהו עניין אחר בעולם. כל תענוגי העולם הזה מצד עצמם לא תופסים מקום אצלו, אדרבה – הם מאוסים בעיניו. הדבר היחיד שיש לו ערך בעיניו זה הקב"ה, תורתו ומצוותיו. לעומת זאת, אצל יהודי שהלב שלו חומרי יותר הידיעה לא מצליחה לחדור לגמרי אל הלב, אבל בנוגע לפועל הידיעה משפיעה עליו בהרבה דברים. גם אם הוא לא מרגיש מיד שכל הרצונות האנוכיים שלו נעלמים – השאיפות שלו משתנות, וזה גם מרסן את התפשטות המידות הלא-טובות שקיימות בו.
כאשר יהודי לומד חסידות ומשקיע בזה, עם הזמן מתעוררת ומתעצמת בו התחושה שהקב"ה התורה והמצוות ובכלל כל העניין של השלמת הכוונה העליונה בבריאת העולם – זה עניין אישי שלו.
במילים פשוטות: יש סוג של מוח שמצליח להפוך את הלב כל כך עד שיותאם לאמת הנתפסת בשכל. בעניין הזה אכן נתמעטו המוחין והלבבות, ואצל רוב האנשים בתקופתנו המוח שלהם אינו חזק עד כדי שישלוט על עצם המידות שבלב; ומאידך גיסא, גם הלב מצומצם וחומרי ואינו יכול להכיל את האמת הנתפסת במוח עד כדי כך שעצם טבע המידות ישתנה.
אבל גם במצב זה, כאשר ישנה כמין הפרדה בין המוח והלב, יש חשיבות גדולה לעצם ידיעת האמת, וזה דבר שקיים גם בזמננו בכל התוקף. כאשר אדם יודע היטב במוחו מה טוב ומה רע, מה זו אלוקות ומה זו ישות שמצד הקליפה, יש לכך השפעה רבה על החיים שלו. הוא יודע לאן צריך לשאוף, מהו היעד אליו הוא חותר, מה נכון ומה לא נכון, ובמידה מסוימת הוא מחובר באופן אישי לאמת.
הרבי סיפר פעם שבהזדמנות מסוימת שאלו את האדמו"ר הזקן מדוע החסידים עוסקים בלימוד עניינים נעלים ביותר באלוקות ובעבודת האדם, בה בשעה שהם לא באמת 'אוחזים' בעניינים נעלים אלה?
השיב על כך האדמו"ר הזקן: על התקופה של הגאולה לעתיד לבוא נאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". כלומר, עיקר הפיכת "לב האבן" ללב בשר יהיה לעתיד לבוא דווקא, ואילו עכשיו עיקר העבודה הוא בזיכוך מוח האבן.
ואם תשאלו בקשר להשפעה של הלימוד על עבודת ה', האמת היא שבכלל צריך לדעת שאדם לא צריך כל הזמן לחשוב על עצמו ולמדוד עד כמה הדברים שהוא לומד פועלים עליו ולבחון תדיר מהי הדרגה הנוכחית שלו בעבודת ה'. במקום זה צריך להתמיד בלימוד ולהשתדל להבין היטב מה שכתוב, כי ככה מתקרבים יותר לאלוקות, לקב"ה; אין צורך לחשוב כל הזמן על המציאות העצמית שלנו. אנחנו צריכים לדעת מה היעד אליו צריך להגיע, ועיקר העיסוק שלנו צריך להיות בלהתקדם תמיד אל היעד זה.
מספרים שהיה אדם מאוד רזה עד כדי סכנה, והרופא אמר לו שעליו לאכול שמנת כדי להשמין מעט. הוא שמע לעצת הרופא וקנה שמנת, וכל יום אכל כמה כפיות. אבל כל פעם, מיד אחרי שסיים לאכול, הוא הלך לבדוק את עצמו במראה עד כמה הוא משמין. לאכזבתו הוא הבחין שאין שום תזוזה, והוא הסיק שכנראה עצת הרופא אינה יעילה… אבל כולם מבינים שלא זו היא הדרך. צריך לאכול ולהתמיד בכך, ולאט לאט הוא אכן ישמין.
והנמשל מובן: צריך ללמוד ועוד ללמוד, לחשוב על הדברים ולחשוב שוב, ובוודאי ובוודאי שהדברים יפעלו במידה כזו או אחרת. לעומת זאת, העיסוק המתמיד של האדם בנעשה בנפשו והחקירה הפנימית אם ואיך הלימוד ועבודת החסידות משפיעים עליו – זה רק מפריע לעצם העניין ולפעולה שלו עליו.
זכורני סיפור על תלמיד בישיבה ב-770 – לצורך העניין נקרא לו ראובן – שנכנס פעם אל הרבי ל'יחידות' והתחיל לדבר על המצב הרוחני שלו. הוא טען ואמר שבדבר מסוים הוא טוב, אבל בדבר אחר הוא לא כל כך כמו שצריך וכו' וכו'. הרבי אמר לו: "האם אין לך כבר על מה לחשוב חוץ מעל ראובן?…".
אנחנו צריכים להיות שקועים בתוך העניין, לטבוע בתוך החסידות; לא לחשוב כל הזמן עד כמה החסידות משפיעה עלי, והאם המציאות שלי כבר תואמת את הנלמד. יש דברים גדולים וחשובים יותר לחשוב עליהם מאשר כל הזמן לחשוב 'אני' ו'אני' ו'אני'…
מסופר על חסיד של האדמו"ר האמצעי, שבכל פעם בדרכו הביתה מחצר הרבי בליובאוויטש היה נוהג – על־פי ההוראה של הרבי – לחזור דברי חסידות בעיירות שעבר דרכן. פעם אחת, בהיותו ב'יחידות', התאונן בפני האדמו"ר האמצעי שהוא מרגיש שהוא חוזר את הדברים היטב ואנשים מבינים ונהנים לשמוע, אבל נגרמת אצלו 'ישות' וגאווה מכך. אמר לו הרבי: "א ציבעלע זאל פון דיר ווערן, אבער חסידות זאלסטו חזר'ן". בתרגום לעברית: שיהיה ממך 'בצל', אבל חסידות עליך לחזור…
הפירוש הפשוט של הסיפור הזה הוא, שלמרות שיש לך 'ישות' מכך – הערך של חזרת חסידות ברבים גדול יותר, ויש לוותר על טובה רוחנית אישית לשם טובת הזולת.
אבל לכאורה יש בזה משמעות עמוקה יותר: לא רק שזו הוראה איך לנהוג בפועל, אלא בעצם זה תיקון גם עבור הבעיה של החסיד שהתאונן. במענה הזה האדמו"ר האמצעי אומר לחסיד: תפסיק לחשוב על עצמך. גם הבעיה שלך עם רגש הישות שמתעורר בך והרצון להיות בביטול, הם עיסוק שלך בעצמך. תפסיק לחשוב על עצמך לגמרי. אל תחשוב לא על המעלות שלך, וגם לא על הביטול שלך. כל העיסוק בעצמך אינו ראוי כלל. יש את מה שנדרש ממך, ואת זה עליך לבצע. המציאות שלך אינה נושא לעיסוק כלל.
זה לא אומר שהאדם מפקיר את עצמו ולא אכפת לו מה קורה איתו; זה אומר שהאדם מתעלה מעל עצמו. הוא מפסיק להיות 'מונח' בעצמו. הוא מתחיל להיות 'מונח' בחסידות, באלוקות.
לחיים, לחיים ולברכה!
