בס"ד

אצל סבא רקדו

אצל סבא רקדו

משהו מוזר בתפילה שלנו. רק אחרי שאנחנו מבקשים "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע", רק אז אנחנו מגיעים ל"ללמוד וללמד". השל"ה הקדוש מוכיח מכאן שה"להבין, להשכיל, לשמוע" הם רק הקדמה ללימוד עצמו. אחר כך מגיע "ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". אנחנו מתפללים לה' שיעזור לנו ללמוד את כל התורה ולקיים את כל המצוות באהבה. לכאורה, האם יש מדרגה גבוהה מזו? מה עוד צריך לבקש?

אלא שאז ממשיכים: "והאר עינינו בתורתך, ודבק ליבנו במצוותיך". האם לא התפללנו על כך רק משפט אחד קודם לכן?

מכאן משמע שאפשר שתהיה לאדם אהבה לתורה ולמצוות, וייתכן אף שהוא יקיים הכל בשלמות – אך הכל יהיה באופן חיצוני, הוא לא יראה מה באמת יש בתורה ובמצוות. בשביל להיות פנימי צריך להגיע לעומק האמיתי, "ודבק ליבנו", להרגיש את ההתקרבות אליו בכל ליבנו.

לצדיקים יש כוח לראות את המהות הפנימית שבתורה, את הד.נ.א. שלה. זה כל כך עמוק עד שאפילו אדם שלומד ומלמד, שומר, עושה ומקיים באהבה – עלול לפספס.

בקוצק סיפרו על יהודי שלמד תורה, והחסידים ראו עליו שהוא עומד במצב חזק של יראה. הם באו לספר על כך בהשתוממות לאדמו"ר מקוצק. אמר להם האדמו"ר: לכו לבדוק האם אינו לומד את הסוגיא של בנות צלפחד. הלכו וראו שאכן הוא לומד את הסוגיא הזו.

מה הקשר בין בנות צלפחד ליראת שמים? מאיפה הרבי ידע זאת? זה פירוש "והאר עינינו בתורתך". מי שאמר זאת היה רבי אמיתי, והוא ידע לא רק מה כתוב בתורה ומה אמרו בנות צלפחד ואת כל הפירושים שסביב הסוגיא. הוא ידע גם ידע שמשם מקבלים יראת שמים.

דבר דומה מספרים על האדמו"ר מויז'ניץ, ה'אהבת ישראל'. באחד החגים, אינני זוכר אם זה היה לפני תקיעת שופר או לפני ליל הסדר, אחד החסידים ראה שהוא לומד את הפירוש של מהרי"ט אלגזי על מסכת בכורות. החסיד מאוד התפלא, זה מה שעושים לפני תקיעות?

הרבי הרגיש בכך וענה לו: "אנחנו אומרים בתפילה 'ובתורתך כתוב לאמור: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'. כל מה שכתוב בתורה אומר לנו 'שמע ישראל', ואם כן, גם המהרי"ט אלגזי בבכורות הוא 'שמע ישראל'". האדמו"ר ראה "שמע ישראל" בכל אות תורה, ולא משנה איזה חלק בתורה הוא למד.

האם אדם רגיל יכול להגיע למדרגה כזו? כנראה שלא. זו המעלה המיוחדת של צדיק, שהוא דבק באמת בקדוש ברוך הוא. ולכן אומרים חז"ל "כל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה". על ידי הדבקות בהם אנחנו מקבלים כוחות. הצדיק נותן כוח לדבוק בה' באמת. ואז כשעושים מצווה, לומדים תורה או מתפללים – אפשר להרגיש את ה' בכל דבר, כל היום.

יוצא שכל המעלות של לימוד התורה, כולן אינן אלא הקדמה כדי להרגיש את ה'. מהרי"ט אלגזי הוא מלא חכמה, אבל בעומק, גם הוא אמצעי להרגיש יותר את ה"שמע ישראל" שבתורה.

צדיקים דבקים כל הזמן בקדוש ברוך הוא ולכן הם רואים אותו בכל תורה, בכל מצווה. מסופר על רבי אלימלך מליז'נסק שנרדם פעם אחת והמשיך לישון יותר מהרגיל, והחסידים היו אמורים להעיר אותו אבל פחדו לעשות זאת. ואז יעץ להם אחיו, ר' זושא: "אם תשימו את הידיים על המזוזה, הוא יתעורר מיד". החסידים עשו כך ורבי אלימלך אכן התעורר. מה קרה כאן? רבי אלימלך הסביר להם שעל ידי המזוזה הוא קשור כל הזמן לקדוש ברוך הוא, וברגע שהחסיד הניח עליה את ידיו נוצר הפסק קטן של האור האלוקי, ולכן הוא התעורר.  

אילו היינו מבינים מה אנחנו באמת פועלים כשאנו מקיימים מצווה! בתניא יש פרק שלם שעוסק בכך, פרק מ"ו. בעל התניא מסביר מדוע לפני כל מצווה אנחנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו…". הוא אומר שהדבר דומה לחתן שמקדש כלה ואומר לה "הרי את מקודשת לי", ועל ידי זה הוא דבק באשתו והיו לבשר אחד.

למילה "מקודשת" בלשון חז"ל שני פירושים: הראשון, שאת המיוחדת – רק את ולא אחרת, והשני, נבדלת, כלומר שאחרים לא יכולים להגיע אלייך. בעל התניא מסביר שבקיום מצווה שני הפירושים האלה מתקיימים לגבי הנשמה, "ככה ממש, ויתר על כן לאין קץ". כאשר יהודי לומד תורה או מקיים מצווה, הנפש האלוקית שלו מתייחדת ודבוקה באור האינסוף של ה' יתברך. הם נעשים אחד, וזו שמחה שאין כדוגמתה בשום מקום בעולם.

ועוד דבר שחשוב לדעת: זה שאנחנו לא מרגישים את האור האלוקי, אינו ראיה שהוא לא קיים. על כך אומר דוד בתהלים, "בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך". אף על פי שאני בהמה – לא מרגיש כלום, בכל זאת אני תמיד איתך. כמובן שנעדיף לא להיות בהמות, וצדיק כן מרגיש את הייחוד והדבקות, אבל חוסר ההרגשה אינו מבטל את ערך המצווה.

ה'בית ישראל' מגור סיפר שהרבי חידושי הרי"ם, הרבי הראשון של גור, נכנס פעם לבית הכנסת בליל שבת, וראה הרבה חסידים מתקהלים. מי שמכיר את ההיסטוריה זוכר שחידושי הרי"ם היה רבי בסך הכל שבע שנים אחרי האדמו"ר מקוצק, אז כולם היו עדיין קוצקער'ס, חסידים חריפים דורשי אמת לאמיתה. הם עמדו כולם יחד, והרבי שואל אותם "מה קורה כאן?". ענו לו שיש כאן אדם שטוען שהוא 'שמח עם השבת', והם לועגים לו. כך היה מקובל בקוצק – "מי אתה בכלל שתגיד שאתה שמח עם השבת? אתה בכלל מבין מה זו שבת?".

אבל החידושי הרי"ם היסה את כולם ואמר להם: "ל'מחלליה מות יומת' הוא שייך, ל'ישמחו במלכותך שומרי שבת' הוא לא שייך? אם הוא שייך למחלליה, הוא שייך גם לישמחו!".

הבית ישראל סיפר שהחסידים שמעו זאת והתחילו לרקוד, ורקדו ורקדו כל הלילה.

איזה מין חסידים אלה? הרבי אומר להם כמה מילים והם רוקדים כל הלילה? ועוד קוצקרים?… בשביל לרקוד כל הלילה צריך להרגיש התעוררות פנימית. על כורחך צריך לומר שהחסידים הרגישו שהוא אומר להם משהו שמיועד לכל אחד ואחד מהם. הכוח של "ישמחו במלכותך" קיים בעצם אצל כל יהודי, והחידושי הרי"ם חשף והבעיר את הנקודה הזאת בחסידיו בכך שענה להם תשובה שכלית. כשהחסידים דבקים ברבם, הם יכולים להבין במשפט אחד דברים עמוקים מאוד. וכנראה שגם החומר שלהם היה פחות גס, לכן זה הועיל…

הבית ישראל המשיך את הסיפור, ואמר כך: "גם ה'שפת אמת', נכדו של חידושי הרי"ם, סיפר את הסיפור הזה שנים מאוחר יותר, וגם כשהוא סיים את הסיפור החסידים שלו רקדו שעות אחר כך. ואילו אצלי" – אמר הבית ישראל – "אני מספר ומספר, ואף אחד לא רוקד…".

אין מה לעשות, החומר נהיה יותר גס וחומרי. וכשהחומר גס, לאור של הרבי קשה יותר לחדור. צריך לתת לו מקום. לכן בלובביץ' היה מקובל בדורות הראשונים שלפני שנכנסים לרבי צריך הכנה ארוכה – לפעמים של כמה שנים! ואז, כשמגיעים מוכנים, כל מילה יכולה לשנות לך את החיים.

אני זוכר את הפעם הראשונה בה נסעתי לרבי. המשפיע ר' שלמה חיים נתן לי הוראות מדויקות והרבה הידורים איך להתכונן, ובאמת בפעם הזאת הרגשתי משהו אחר. יהיו כאלו שיגידו שזה פסיכולוגי, שזו הפעם הראשונה וכדומה, אבל אני יודע שהרגשתי משהו אחר.

ועוד שמעתי מר' שלמה חיים בשם הרבי הרש"ב, שלפעמים אומרים דברי התעוררות, ואנשים באמת מתעוררים מהם, אבל זה רק לשעה. ואילו כאשר שומעים דברי תורה מרבי, בשעת מעשה לאו דווקא מתעוררים, אבל יכול להיות שהשומע הוא פחח או בעל עסק, ובהזדמנות אחרת, באמצע העבודה שלו, יפול במוחו הרהור תשובה עמוק, שבא מכוחו של אותו דבר תורה ששמע מהרבי.

הרבי מלובביץ' אמר שרואים את העניין הזה ממצוות 'הקהל'. פעם בשבע שנים היה המלך קורא בספר תורה בעזרה מול כל העם, בבית המקדש. הוא קרא פסוקים פשוטים שאנו קוראים יום יום, כמו פרשיות שמע, והיה אם שמוע. מדוע היה צורך בקריאה של המלך, הרי בכל יום אנו קוראים שמע ישראל? מה ההבדל אם אני קורא את זה לבד או שומע מפי המלך? ואיך פעם בשבע שנים זה מספיק, הרי אנחנו קוראים את הפסוקים הללו פעמיים ביום?

הרבי אמר, שמכאן רואים שכאשר המלך קורא את הפרשיות, מתרחש משהו פנימי. כשאיש גדול קורא אותן, הוא מעורר בנו יותר יראת ה'. לכן יש מצווה להביא אפילו טף – גם אם הם לא מבינים את התוכן, הקריאה משפיעה עליהם. מכאן ראיה לכך שדברי תורה ששומעים מצדיק הם בעלי כוח אחר, שמתבטא בעניינים של יראה ורגש.

לחיים!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן