אייב זקס היה מאמן כדורסל שעבד עם קבוצות נחשבות מאוד, ונחשב לאדם שהצליח בחייו. מזגו היה חם וכל תנועותיו היו מלאות התלהבות וחיוניות. ערב אחד הוא ישב בביתו על הספה ו'זפזפ' בין ערוצי הטלוויזיה כדי לחפש תוכן מעניין, ולפתע ראה אולם גדול המלא מפה לפה ביהודים לבושים בסטייל חסידי מזרח-אירופאי וארכאי, המקשיבים בעניין ליהודי הדור פנים המדבר אליהם. לאחר מכן הרב סיים את דיבורו והחל בניגון שמחה, כשהקהל מחרה-מחזיק אחריו והוא מעודד אותם בתנועות נמרצות ובהתלהבות גדולה.
המראה הזה שבה את ליבו של אייב והוא ידע מיד – אני אפגוש את הראביי הזה. על המסך הופיע מספר טלפון ליצירת קשר, כך הוא צלצל למזכירות הרבי וביקש פגישה אישית. הומלץ לו להגיע לאחת מן התפילות, ואייב לא התמהמה ויצא לדרך.
כשהרבי נכנס לתפילה, החלו מיד החסידים לשיר, ותוך כדי הילוכו למקומו הרבי עודד את השירה בידו. אייב הנרגש החל מיד לצעוד אחרי הרבי בשביל האנושי שיצרו החסידים ועודד גם הוא את השירה. היו שרצו להזיז את התימהוני הזה מהשביל, אלא שבדיוק באותו רגע הסתובב הרבי לעברו, חייך ואמר לו: "טוב שבאת, מחכים לך! עם ישראל צריך אותך".
אייב זקס, מאמן הכדורסל הנחשב, השתנה מן הקצה אל הקצה. הוא החל להניח תפילין, לשמור שבת ועוד. בעת שנכח רבות בהתוועדויות של הרבי, בלט בקהל בשל גובהו הרם ובשל ההתלהבות הרבה בה עודד את השירה של הקהל, כשהרבי לעיתים קרובות מסתכל לעברו ומחווה בידיו הקדושות תנועת עידוד וחיזוק.
נזכרתי בסיפורה של נשמה ייחודית זו כשהתחלנו לספור את ספירת העומר. אתם יודעים, המצווה הזו נוגעת במושגי האחדות והייחודיות – שני מושגים שלעתים נראים לנו כמתנגשים זה בזה.
על אף שכמובן יש מעלה מיוחדת המושגת רק בספירה מלאה של "שבע שבתות תמימות", בכל זאת לדברי רבותינו הראשונים כל יום ויום נחשב למצווה בפני עצמו. ולפי דרכנו נלמד מכאן לימוד חשוב אודות הנושא שלשמו נתכנסנו – אחדות מול ייחודיות, הציבור או היחיד.
אחת הדילמות המרכזיות בניהול מערכת גדולה כמדינה, חסידות, קהילה ואפילו משפחה היא שאלת טובת הפרט אל מול טובת הכלל. כל זמן שאין התנגשות ביניהן, המצב הוא אידיאלי ויש לשאוף לספק הן את טובת הכלל והן את טובת הפרט. אך כשמתעורר ניגוד אינטרסים ביניהן, חייבים לבכר אחת על פני רעותה.
לדוגמה: כשמדינה רוצה לסלול כביש חדש שיקצר משמעותית את הנסיעה עבור ציבור גדול של נוסעים, אך יהווה מטרד חמור לכמה משפחות המתגוררות בסמוך, פעמים שחייבים להכריע טובתו של מי גוברת. כך גם במצב בו לתלמיד מסוים תצמח תועלת גדולה מהישארות במוסד החינוכי בו הוא מתחנך, אך יש חשש שתלמידים אחרים ייפגעו מהישארותו, מתעוררת הדילמה במלוא חריפותה – טובתו של מי צריכה להידחות מפני טובת האחר.
באופן פשטני ניתן לומר שהגישה הסוציאליסטית מדגישה יותר את טובת הכלל, את טובת המדינה וכן הלאה, זאת לעומת הגישה הקפיטליסטית בה מושם זרקור על חירות הפרט.
בלי להכריע כעת בשאלה כבדת משקל זו, אני רוצה לשאול אתכם: חשבתם פעם על פשר המושג התורני-הלכתי – מהו בעצם 'ציבור'?
מי שחוקר את העניין הזה הוא רבי יוסף רוזין, הגאון מרוגצ'וב. הוא שואל: האם 'ציבור' הוא בעצם צירוף של הרבה פרטים – ריבוי כמותי, או שכאשר מתקבצים כמה פרטים יחד הם הופכים להיות מהות אחת, שונה ומיוחדת של 'ציבור' – ריבוי איכותי ולא אוסף של יחידים בלבד.
השאלה מעניינת ולא ניכנס כרגע להוכחות שהוא מביא ממרחבי הש"ס. לענייננו, ההכרעה בחסידות היא שה'ציבור' של עם ישראל כולו הוא גם מציאות אחת שלמעלה מפרטים וגם ריבוי פרטים שכל אחד עומד וניכר לעצמו.
אולי אפשר לנסח את זה כך: מצד 'אחדות ישראל' אנו כמציאות אחת שאין בה פרטים והינה בלתי ניתנת להפרדה, אך מצד 'אהבת ישראל' כל אחד חשוב בפני עצמו. והדברים עולים בקנה אחד: הסיבה לכך שבמשקפיים של 'אחדות ישראל' כולנו מרכיבים מציאות אחת בלבד, היא כי מצד האמת כולנו מהווים שלימות אחת עד שבלעדי יהודי אחד בלבד, התמונה הכללית של עם ישראל חסרה.
יש הלכה שממחישה את זה בצורה מצמררת: הרמב"ם כותב"אם אמרו להם גויים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל". ויותר מכך: גם אם נקבו בשמו של יהודי פלוני, והוא איננו מחויב מיתה על פי דין, "יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל"!
ואם תשאלו: מדוע? איך זה שחיי היחיד שווים במשקלם לחיי הרבים? התשובה היא שמצד הנשמה של היהודי ומצד 'אחדות ישראל', כל אחד הוא חלק מהמהות הכללית של עם ישראל כולו ובלעדיו המהות כולה חסרה.
הרבי מרוז'ין התבטא פעם ש"צדיק שאינו גמור מסוגל לאהוב רשע שאינו גמור, אך צדיק גמור אוהב אפילו רשע גמור". הוא אוהב אותו בגלל שהוא רואה איך עם ישראל שלם דווקא יחד אתו!
עלינו לדעת שיש בנו את שני החלקים הנזכרים: מצד נשמתנו כל אחד מאיתנו הוא מציאות אחת עם כלל ישראל שבה איננו ניכרים לעצמנו, אך יש גם את הצד שבו אנו ניכרים בפני עצמנו. והנה חזרנו למושגי האחדות והייחודיות, וכמו ספירת העומר שבה כל יום הוא חלק מהשלם, אך גם נחשב למצווה בפני עצמו.
"עם ישראל צריך אותך" אמר הרבי לאייב זקס. זו לא מליצה או בדיחה. עם ישראל כולו צריך את אייב זקס וצריך כל אחד ואחת מאיתנו, כי אנחנו גוף אחד ומהות אחת המשלימים יחד כוונה אחת!
ומהצד השני, יש לכל יהודי את מקומו הייחודי רק לו. כשם שהמראה שלו מיוחד לו, כך גם האופי והתכונות שלו ייחודיים ואין להשקיע מאמצים להשוות אותו לאחרים, כי רצון ה' הוא שנעבוד אותו כל אחד בהתאם למה שהוא.
לחיים.
בשנת 1979 התרחשה באיראן המהפכה בה הקיץ הקץ על שלטון השאה ואת מקומו תפסו בהנהגת המדינה מוסלמים קנאיים בראשות חומייני. תקופה קצרה קודם לכן ניהל הרבי מבצע שלם להוצאת ילדים יהודיים אל מחוץ לגבולות איראן. כך הועברו מאות ילדים לארצות הברית, שם הוקם עבורם מוסד בו לימדו בפרסית וסיפקו להם את כל צרכיהם, החומריים והרוחניים.
כמה ימים לפני פסח של אותה השנה, קיבלה הנהלת המוסד הנחיה מהרבי: "לא לשכוח להכין עבורם אורז לחג הפסח". על אף שבני אשכנז נזהרים מאכילת קטניות בפסח, הרבי דאג שילדי איראן שנהגו בדבר היתר, ימשיכו לקבל אורז כחלק מהתפריט גם בפסח. וכפי שאמרנו, עם ישראל מהווה מהות אחת שלימה, ולצד זאת יש גם מקום לייחודיות ולשוני במנהגים והליכות. "א-ל דעות ה'".
מספרים גם על החסיד רבי ניסן נמנוב, המשפיע בישיבת תומכי תמימים בצרפת, שכשקרב חודש אלול הורה לבחורי הישיבה מבני עדות המזרח שימשיכו במנהגם לומר סליחות לכל אורך החודש. רבי ניסן עצמו הגדיל לעשות ומדי יום התייצב לפנות בוקר לסליחות, רק כדי לשהות יחד עמהם בעת שאמרו סליחות כמנהגם.
המנצח האיטלקי ארטורו טוסקניני נחשב לאחד מגדולי המנצחים בכל הזמנים. הוא נודע לתהילה גם כמי שהתנגד בכל דרך לפשיזם ונאציזם, גם כשהיה הדבר כרוך בוויתור אישי. הוא אף אימן את התזמורת הפילהרמונית הישראלית וסירב לקבל כסף על נסיעותיו ועבודתו.
ביוגרף מוכשר ביקש מטוסקניני לכתוב את סיפור חייו והוא הסכים. הם היו נפגשים בזמן קבוע וטוסקניני גולל באוזניו את מסכת חייו. פעם אמר טוסקניני לאותו ביוגרף שלא יוכל להיפגש עמו כדרכם, משום שהוא חייב להאזין לקונצרט שיושמע ברדיו באותו הזמן. "האם תיתן לי את רשותך לשבת אתך בעת שתאזין לקונצרט?" שאל הביוגרף, "אשמח מאוד לצפות במלחין דגול מאזין לתזמורת בשעת אמת". טוסקניני נעתר לבקשה וכך ישבו שניהם והאזינו לקונצרט.
לאחר שהקונצרט הסתיים, אמר הביוגרף לטוסקניני: "נו מה, היה יפה במיוחד"! וטוסקניני הגיב ב"כן" מסויג מאוד. "מה? לא היית מרוצה?" שאל הביוגרף וטוסקניני השיב: "כנר אחד בתזמורת נעדר וחבל". הביוגרף ידע היטב על כישרונו הנדיר של המנצח ועל שמיעתו האבסולוטית, אבל הפעם היה נראה לו שהוא סתם עושה רושם. וכי איך אפשר לשמוע דרך הרדיו שאחד הכנרים לא הופיע? הוא לא התעצל ושלח טלגרמה להנהלת התזמורת המדוברת בה שאל האם צדק טוסקניני. למרבה תדהמתו אישרו את הדבר וציינו שאחד הכנרים נעדר בשל מחלה כלשהי.
כעת הוא מיהר לטוסקניני וביקש לשאול מניין ידע. "יש לך כוח נבואי בנוסף על שמיעה אבסולוטית"? טוסקניני השיב שהקונצרט היה פרי עבודתו והוא מכיר בו כל תו ופעימה. "חיכיתי לשמוע איזשהו דיוק שלא נוגן, ומשכך שיערתי שהכנר שהיה צריך לנגן אותו פשוט לא השתתף".
הנמשל מכך הוא לחיי עם ישראל. הקב"ה נתן לנו פרויקט משותף בו לכל אחד יש את הנישה שלו, את שורת התווים או הצליל שעליו לנגן. לכל אחד יש את ה'קנייטש' שהוא מוסיף ובלעדיו הכל חסר. כל יהודי הוא תמונה קטנה מתוך פסיפס בן מיליוני תמונות המרכיב את התמונה הגדולה של הקב"ה בעולם. כל יהודי נושא עמו צלם אלוקים ובלעדיו התמונה איננה שלמה.
כשיודעים וזוכרים שלכל אחד מאיתנו יש את שליחותו האישית, שכל ספירה וספירה היא מצווה בפני עצמה ושדווקא אתה מגיעים ל"שבע שבתות תמימות", אנו הורסים את 'צלחת הפטרי' עליה גדלה ומתרבה הקנאה. ברגע שאני יודע שיש לי את שליחותי ואיש לא יוכל לגעת בה, אם כן קנאה מנין? הרי ככל שחברי מצליח, הוא לא יוכל לעשות את מה שעליי הוטל לעשות, כך שהערך שלי הוא בלתי ניתן לערעור.
כך מסבירים את הנאמר בתפילה: "עושה שלום במרומיו". למעלה, יודע כל אחד מהו תפקידו האישי וממילא הם חיים בשלום זה עם זה.
הידיעה שיש לנו שליחות עליונה בחשיבותה, הנוגעת לשלימות עמנו ושלימות רצונו של הקב"ה, היא גם התרופה הכי טובה נגד דיכאון ומרמור הנובעים מתחושת חוסר ערך וחשיבות.
כך נאמר בתהלים: "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא". על פניו לא נראה שיש קשר בין הרפואה לשבורי לב ובין ההמשך בו נאמר שהקב"ה סופר כל כוכב וכוכב ומעניק לו שם. אך האמת היא שיש קשר הדוק בין הדברים: כשאדם הוא שבור לב ונדכה בשל מחשבות על חוסר ערך וחשיבות אמיתיים אצל הקב"ה, כדאי שידע שהקב"ה מחשיב אפילו את הכוכבים הדוממים שכמותם יש לאין סוף! אם כך, על האדם לערוך קל וחומר ולהסיק מהי החשיבות שלו אצל הקב"ה וכך יכיר שהיא אין סופית! כל יהודי הוא כל עולמו של הקב"ה אשר "יצרנהו כאישון עינו" ואוהב אותו כאילו הוא בנו יחידו שנולד לו לעת זקנותו!
מסופר שגביר גדול נכנס לרב שטיינמן זצ"ל והרב ביקשו לתרום חצי מיליון דולר לטובת נזקקים וצרכים נוספים. "כבוד הרב, אני מוכן לתת זאת אבל בתנאי של 'עמו במחיצתו'", כשכוונתו כמובן הייתה להיות אחרי 'מאה ועשרים' במחיצתו של הרב בגן עדן. הרב שטיינמן הרהר רגע ואז אמר: "אני מוכן, אבל רק אם תתרום ארבעה מיליון דולר". "זה לא שייך" השיב הגביר.
אחר כך שאלו מקורביו של הרב שטיינמן את הרב: ממה נפשך, אם אתם מסכימים לתנאי, מדוע לא הסכמתם בחצי מיליון דולר; ואם לאו, מדוע זה ישתנה בארבעה מיליון? השיב הרב שטיינמן: אם היה מוכן לתת ארבעה מיליון, מעל ומעבר למה שהייתה לו נכונות לתת, הרי שהייתי מסכים לתנאי בגלל שהייתי רוצה להיות אתו במחיצתו!
על כל אחד מאיתנו לדעת שכשהוא עושה את המקסימום שלו ואפילו מעבר לכך, והוא מוסר את נפשו למען מילוי שליחותו בעולם, אין קץ למעלתו והוא גם פועל את ה"תמימות" והשלימות בכלל ישראל, בציבור כולו.
יהי רצון שנתאחד כולנו ונפעל בהרמוניה מלאה ומתוך התמסרות רבה, כאשר כל אחד ייתן את חלקו במנגינה האלוקית, וכך נזכה במהרה להחיש את גאולתנו ולהביא סוף סוף את משיח צדקנו!
לחיים, לחיים ולברכה.
