לחיים לחיים.
סבא־רבה שלי, רבי גרשון בֶּר מפַּהַר, זכה להיות מגדולי החסידים של שלושה מאדמו"רי חב"ד: אדמו"ר הצמח צדק, בנו אדמו"ר מהר"ש ובנו אדמו"ר הרש"ב זי"ע. יודעי דבר מספרים כי כשהיה מתפלל, היה מתרגם – במקומות המותרים – את תיבות התפילה ליידיש. כששאלו אותו לפשר הדבר השיב: הנפש הבהמית שלי מבינה יידיש טוב יותר… כלומר, סבא הבין שכדי שההתעוררות שלו בתפילה תפעל גם בנפש הבהמית שלו, הוא צריך לדבר בשפתה. אין המדובר כאן רק על שפה מילולית, אלא גם על שפה פסיכולוגית ורגשית. האדם צריך ללמוד לדבר בשפה בה הנפש הבהמית תבין מה שהוא אומר וחווה…
אחיי ורעיי, כלפי מה הדברים אמורים?
בפעם הקודמת דיברנו על עבודת ה' המתחלקת לשלושה שלבים על פני שלושת החודשים ניסן אייר וסיון, והיא מבטאת תהליך שלם ומקיף ההולך ונבנה בנפש שלנו. כך מרומז בלשון הפסוק בשיר השירים: "מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ", וכפי שהסברנו על יסוד דברי הרבי זי"ע במאמרו "וספרתם לכם" תשי"א:
חג הפסח הוא זמנו של "משכני" – האור האלוקי מאיר במלוא תוקפו ומושך את הנפש האלוקית ומשחרר אותה מכבלי השעבוד במצרים, ועל זה אנחנו אומרים בהגדה של פסח "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". הגילוי הזה מדבר בשפתה של הנפש האלוקית בלבד, ואילו הנפש הבהמית בשעת מעשה כנועה ומובלת החוצה גם היא, אלא שהיא איננה שותפה בתחושתה הפנימית אל כל הסיפור. היא נגררת כמו בעל כורחה אל החירות, ומי שמקבלת ושמחה בגילוי האור היא הנפש האלוקית בלבד, שברגישותה קולטת אותו לתוכה ומרווה את צימאונה.
השלב השני כבר מבהיר ואומר כי "אחריך נרוצה" – בלשון רבים. כלומר, בשלב זה אנחנו מתקדמים במדרגות עבודת ה' ומשתפים בה גם את הנפש הבהמית, עד שהיא מצד עצמה מגייסת את כוחותיה למען ה', תורתו ומצוותיו. מכאן והלאה, כל כוחותיה הבהמיים שקודם לכן הופנו כלפי חוץ – אל חומריות העולם והנאותיו – חוברים לפעול בשירותו של צד הקדושה.
מסיבה זו נאמר דווקא כאן "נרוצה" – ולא קודם לכן בעת שדובר אודות הנפש האלוקית בלבד. כי אכן דווקא עכשיו מתלקחת תבערה עצומה של ריצה אחרי ה' בתשוקה ובכוח עז – כדברי הכתוב "וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר" – הרבה יותר מההליכה השקטה והשקולה של הנפש האלוקית כשלעצמה. זו אכן כבר עבודת ספירת העומר, בהם אנחנו "מבררים" ומזככים במשך ארבעים ותשעת הימים את כל כוחותיה של הנפש הבהמית ועושים מהם 'כלים' לאלוקות.
לאחר מכן, בשלב החותם את התהליך, אנחנו באים מוכשרים לזמן מתן תורתנו בהר סיני, בו אנחנו מתייחדים עם ה' חדר לפנים מחדר, ולומדים את תורתו בצוותא חדא עמו, ברתת ובזיע, ועל כך אנחנו שמחים ואומרים – כהמשך הכתוב – "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך".
חברים יקרים, בואו נתבונן יחד בשלב השני שהזכרנו – "אחריך נרוצה".
כאמור, כאן כבר מדובר בריצה משותפת של שני צדדים הפועלים יחד למען מטרה ותכלית אחת. בעבודה זו מתפתחת תקשורת הולמת ודו־שיח קבוע ותקין בין שתי הנפשות שבקרבנו, כי רק על ידי כך יכולה גם הנפש הבהמית להזדהות עם תשוקותיה הנעלות של הנפש האלוקית, ולרוץ ביחד איתה אל החירות – "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
עבודה זו זמנה ומקומה הוא בימי ספירת העומר, בהם העבודה נובעת מתוך האדם עצמו, וכשאנחנו אומרים "האדם עצמו" כוונתנו לזהותו התחתונה השייכת אליו בדרך כלל באופן טבעי, היא הנפש הבהמית שלו. כלומר, בשעה זו האדם כבר איננו רק נמשך ("משכני") על ידי כוח עליון המשחרר את הנפש האלוקית שבקרבו משעבודה אל הקליפות, אלא נעשה כאן שילוב ואיחוד – מה שמכונה בשפת ימינו 'אינטגרציה' – בין אורותיה של הנפש האלוקית ותחושותיה לבין הבנתם התחתונה של הגוף והנפש הבהמית. וכאשר מתפתחת תקשורת טובה בין שני הצדדים הנאבקים על שליטתם בגוף האדם, הדבר יוצר שינוי מוחלט באדם ובכל אורחותיו.
על כך בישר ה' למשה, עוד בעמדו על הסנה: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ־לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". כלומר, רק לאחר היציאה ממצרים יתחיל "תעבדון", עבודת ה' לאמיתתה – מלשון עיבוד, שינוי והכשרה – כמו מלאכת עיבוד עורות לכתיבת ספר תורה, שזהו דווקא על ידי תהליך ארוך טווח הבנוי שלבים־שלבים. בעבודה זו האדם מקדיש את מרצו לעדן ולזכך את מידותיו ונפשו הבהמית דווקא, כי הנפש האלוקית הרי היא "חבוקה ודבוקה בך" ואינה זקוקה לעיבוד ותיקון, ועיקר יגיעת האדם היא אפוא בהתמקדותו בטיפול בנפשו הבהמית.
לפי היסוד הזה מסביר האדמו"ר הזקן על פי תורת החסידות (לקוטי תורה פרשת בחוקותי) את ההלכה הידועה האומרת כי אסור לאדם לאכול לפני שייתן מאכל לבהמתו, כנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ורק אחר כך "ואכלת ושבעת".
מה עומד מאחורי זה?
לפני שהאדם עומד 'להאכיל' ולהזין את נפשו האלוקית, כלומר לעורר בה את האהבה הלוהטת לה', הוא נדרש להאכיל גם את נפשו הבהמית, להעניק לה את הדרוש לה כדי קיומה, וזאת כדי שתהפוך להיות שותפה עם הנפש האלוקית. כי באם לא כן, ההתעוררות של הנפש האלוקית לא תחדור לתוך גופו התחתון וצדו האנושי, אלא תישאר כגילוי אור המעורר ובא מלמעלה, בלי שיהיה לו עוגן שיחבר אותו עם עולמו של האדם למטה.
מהסיבה הזו, החלק הראשון והארוך בתפילת שחרית – פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע – נועד להישמע באוזני הנפש הבהמית. עליה לדעת שהעולם החומרי הוא לאמיתתו חלק מ"ברוך שאמר והיה העולם". ואם כן, האלוקות אינה משהו שמסכן אותה ח"ו, אלא להפך – הביטחון וההישרדות הכי אמיתיים בחיים נובעים מהקשר והדביקות של האדם עם ה', "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
לכן – ממשיך ואומר רבנו הזקן – בברכות קריאת שמע אנחנו מאריכים לדבר על המלאכים והשרפים: "וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים", "והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים"… מה משמעות הדברים ולמה חשוב לנו לומר אותם? הרעיון הוא שהמלאכים נקראים בשם "חיות הקודש", כי מקור כל החיות והבהמות – וגם הנפש הבהמית שבאדם – הם המלאכים והשרפים הבוערים באש להבה של אהבה ויראה כלפי הקב"ה. והידיעה הזו – שכל כוחה ועוצמתה של הנפש הבהמית, שורשם ומקורם הוא התשוקה והעוצמה הקיימת בשרפים וחיות הקודש כלפי האלוקות – יכולה לשנות ולהפוך את חיי האדם על פניהם. אי לכך, בברכות קריאת שמע אנחנו מזכירים לנפש הבהמית שלנו – אחרי שהתחלנו לשוחח איתה בפסוקי דזמרה, כאמור – מי הם ה'סבים והסבתות' שלה, כביכול. אנחנו מספרים ומעידים בפניה מהו הדנ"א שלה וממה היא עשויה, וכך – אמנם אנחנו מדברים איתה בשפה של תשוקה ותאווה, שהם הדברים המוכרים לה, אבל הפעם מדובר כבר, להבדיל, על תשוקה של קדושה, כזו של האופנים וחיות הקודש שכל רצונם הוא לשאוג "ברוך כבוד ה' ממקומו".
חשוב להזכיר כאן: לפי המבואר בחסידות, מהותה האמיתית של הנפש הבהמית שבתוכנו אינה רעה ומושחתת כלל, ולכן אין כאן 'מלחמת השמד' כנגדה, כלל וכלל לא. אדרבה, יש כאן מאמץ – לטפח את המודעות שלה, ולהסביר לה במילים פשוטות שמה שהיא מחפשת ומבקשת באמת אין אלה קנאה ותאווה וכבוד, אלא חיבור ודביקות עם המציאות האמיתית ש"מלוא כל הארץ כבודו".
ואמנם, רק לאחר ש'מאכילים' את הנפש הבהמית במזון הראוי לה – "עשב בשדך לבהמתך" – מגיעים אל ברכת "אהבת עולם אהבתנו" ואמירת קריאת שמע עצמה, שם הנפש האלוקית חווה במלוא ישותה את "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
אמנם כאן הבן שואל שאלה גדולה: על מה ולמה?! מי צריך את כאב הראש הזה? בשביל מה צריכה הנפש האלוקית לרדת ממרומי על, מהיותה "חצובה תחת כיסא הכבוד", אל תוך המבוך המעורפל שנקרא "חיי העולם הזה בתוך גוף גשמי לצד הנפש הבהמית"?
אחד מהביאורים בזה בתורת החסידות מבוסס על העיקרון הידוע לפיו "ירידה צורך עליה", כלומר: דווקא על ידי הירידה העצומה אל העולם הזה נוצרת ומתהווה גם עלייה גדולה ועצומה לנפש האלוקית, כזו שלא הייתה יכולה להגיע שמה בהיותה בעולם העליון ללא גוף.
להבנת הדברים, בואו נשים לב שוב לרעיון שהזכרנו בקצרה בהתחלה: הרבי מדייק בלשון הכתוב – "נרוצה", בלשון רבים. כלומר, מתי מתחילה המרוצה בעבודת ה'? רק כאשר הנפש הבהמית הופכת להיות חלק מהסיפור. יוצא, אם כן, שכאשר הנפש האלוקית לבדה היא המאירה את האדם, היא רק צועדת והולכת מתונות לעבר האלוקות, ואילו בעת שהנפש הבהמית משתתפת עמה – מעכשיו הן אינן הולכות יחד אלא שתיהן פותחות במרוצה עזה. מדוע? כי זו תכונתה של הנפש הבהמית. היא אינה רגילה ואינה מכירה בהליכה איטית, כל מעשיה נעשים בריצה ותשוקה.
זה בדיוק סוד הדברים שאמר יעקב לעשיו: "אני אתנהלה לאיטי". הנפש האלוקית – יעקב אבינו שבאדם – מהותה מנוחה והתיישבות. היא שוקלת ומבררת כל דבר, מה והאם נכון לעשות עכשיו ומה לא, וזהו הצד המשכיל והמתון שבאדם. אמנם כמובן גם הנפש האלןקית מלאה תשוקה ואהבה עצומה לה', אבל בכל זאת כיוון שבמהותה היא בבחינת "נר ה' נשמת אדם" – "אדם" דווקא, היא מגיעה מעולם של 'תיקון', של סדר, ומשכך גם תשוקתה עומדת תחת מאזני הסדר ושיקול הדעת.
עם זאת, הנפש האלוקית היא בפירוש לא כל הסיפור. וכאן, אחיי ורעיי, אנחנו באים אל אחד הרעיונות החדשניים של תורת החסידות בעבודת ה', החוזר ונשנה בין כתביה בצורות שונות: כל תכליתה של ירידת הנשמה למטה אינה בשביל הנפש האלוקית – לא עבור יעקב שבאדם, אלא עבור עשיו. הנשמה יורדת משמי שמי קדם, מדבקות מוחלטת באלוקות בעולמות העליונים ביותר, ולהיכן היא יורדת? לעולם קר ואפל, מבחינה רוחנית, עולם של ניתוק וזרות. ולשם מה? לשם השידוך עם עשיו…
אמנם ברור שעשיו עצמו זקוק ליעקב, שהרי בהיותו לבדו הוא לא שווה מאומה. אבל גם יעקב מצדו זקוק לעשיו – ובלשון הקבלה: עולם התיקון זקוק לעולם התוהו, וזאת בשל הכוחות העצומים הטמונים דווקא בו. זו המרוצה הקיימת בתכונת הנפש הבהמית, וזה גם שנראה די מתעתע בה: או שאין לה כביכול כלל קשר לאלוקות – או שיש לה קשר אש להבה…
כידוע, המידות הטבעיות של בעלי החיים הן תוקפניות ופראיות הרבה יותר מאלה של האדם, שהרי אין להן המחשבה והחכמה שיכולות להרגיע, לחשב ולנתח את הרגשות ולמתן את סערתם, ולכן אצלם בולטות האגרסיביות והעקשנות, וזאת כמובן מלבד העובדה שכוחם הפיזי כשלעצמו של בעלי החיים רב יותר משל האדם.
כך הדבר גם בשורש העניינים ברוחניות. בנפש הבהמית קיימת עוצמה נפלאה שאיננה בנפש האלוקית, על אף היותה חלק מן האלוקות. כי דווקא בנפש הבהמית ששורשה מעולם התהו יש ניצוצות המלאים עוצמה שלמעלה מטעם ודעת, דחפים חזקים מאוד שאינם קיימים בנפש האלוקית.
למה עולמם של בעלי החיים מסקרן לרוב את האדם ומרתק אותו להתחקות אחריהם? כי האדם מרגיש שהדברים שהוא רואה בהם נוגעים לו בנפשו שלו. לפעמים אנחנו מתבוננים על בהמות וחיות ומזהים בהן תכונות ונקודות עמוקות הקיימות בעצמנו. הן משמשות לנו כמראה, ואנחנו מסוגלים לראות בהן את עצמנו במידה מסוימת. "גם את העולם נתן בלבם", כל מה שיש בעולם הגדול קיים במידה מסוימת בעולם הקטן הוא האדם. ובאמת, הסיבה שה' גרם לכך שנראה ונבחין בתכונה ובהנהגה מסוימת אצל החיות ובהמות, היא על מנת שנלמד ממנה דבר־מה. הרי עלינו מוטלת העבודה לתקן את העולם ולגלות את האלוקות שבו, ואם כן כל מה שמתרחש בחיינו – כולל כל מה שאנחנו רואים או שומעים סביבנו – נועד להועיל ולסייע לנו במשימה זו.
לענייננו: התשוקה והדחף העוצמתי של הנפש הבהמית מדביק גם את הנפש האלוקית. למרות שהמשיכה של הנפש האלוקית אל ה' היא בהתקשרות אמת מצד עצמה, אך הדברים לדידה מתנהלים ברוגע יחסית, ואילו את תכונת וכוח המרוצה היא מקבלת דווקא מהנפש הבהמית. הנפש האלוקית הלא היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ובהיותה בעולמות עליונים הייתה דבוקה ואחוזה בה' אחד, אבל עכשיו כשהיא נמצאת בעולם הגשמי ומלובשת בגוף היא מקבלת משהו נפלא דווקא מהנפש הבהמית. היא זקוקה כביכול לבהמיות שבאדם על מנת לקבל את התשוקה והמרוצה לאלוקות בצורה אין סופית, ואם כן ירידה זו – צורך עליה גדולה היא.
אבל, חברים יקרים, לשם כך אנחנו זקוקים ללימוד החסידות ובעיקר לעבודת החסידות. כאשר אנחנו מדירים את הנפש הבהמית מעבודת ה', אנחנו אולי מצליחים לקיים את המוטל עלינו בצורה הנכונה, אבל אנחנו חסרים מרכיב בסיסי – חיוּת… אנחנו חוששים, ואולי בצדק: אם נכניס תשוקה ואהבה לעבודת ה', מי יודע להיכן זה יגיע? בתחילה זה יהיה תשוקה ואהבה לעבודת ה', אך לאחר מכן זה יופנה כלפי העולם הזה וכל החומריות והגסות שיש לו להציע…
אומרים בשם רבי משה וילנקר, מחסידיו של האדמו"ר הזקן, שלפעמים האדם הוא בבחינת ציור על הקיר. הוא יפה ונאה אבל חסר חיים. לעומת זאת, אדם חי אולי אינו יפה תואר כמו הציור, אבל יש בו חיים…
בקשת ודרישת תורת החסידות היא שנחיה באמת, שהלב יהיה חי ופועם. ולשם כך היא באה לרתום את כל אישיותו של האדם אל עבודת ה'. מתי בדיוק זה קורה? רק כאשר גם הנפש הבהמית שלי היא חלק מעבודתי את ה'. עבודת ה' צריכה להיות מלאה רוח חיים. נכון, המשמעת והעקביות וההדרגה הן חיוניות עבור יסודות עבודת ה', אבל ה"נרוצה" חשוב לא פחות. וזו עבודת ה' בספירת העומר: העבודה בקומת הבהמיות שבתוכנו, עד – וכאן מגיעים אנחנו אל השלב והחלק האחרון בפסוק – "הביאני המלך חדריו", דבר המתקיים בחג השבועות ומתן תורה, כשאנחנו מתאחדים עם נותן התורה בלימודנו בה בכל לב ונפש, כפי שפתחנו.
האם תמיד אנחנו מסוגלים לייעל את האנרגיה של הנפש הבהמית? לא. לפעמים צריך להגיד לה: "לא עכשיו! אני מבין מה שאתה רוצה, אני עוד אחזור אליך כדי לתת לך מרגוע, אבל אם אבחר למלא את התשוקה ברגע זה, הדבר רק יגרום לנו הרס רב".
בלשון החסידות, שלב זה בעבודה שלנו מכונה "אתכפיא" – וזהו השלב הראשוני, כשאחריו בא השלב המבוקש יותר: "אתהפכא" – הפיכת הנפש הבהמית לכלי מועיל ופורה בעבודה ה', כזה שמשפיע גם על הנפש האלוקית.
שמעתי מפי החסיד רבי חיים משה ברגשטיין את הסיפור הבא:
בזמנו, כשהגיע היישר מהאוניברסיטה ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד, היה שומע רבות מהמשפיע הדגול רבי שלמה חיים קסלמן על הצורך בעבודת ה'אתכפיא' – הצורך לכפות את הגוף, לא להיענות לתאוות שלו ולשעבד אותו לעבודת ה'. הדברים הנוקבים חלחלו ללבו של הנער הצעיר והרגיש, והכניסו אותו ללחץ תמידי. אם הוא הרגיש הנאה ממאכל או מחוויה גשמית כלשהי – ומי מאנשים כמונו לא מרגיש?! – הוא היה סובל מנקיפות מצפון שהעיקו עליו. הוא התחיל לסבול ממתח פנימי מאוד לא בריא. נוספה לכך העובדה שבה־בעת גם ראה סביבו חסידים מן השורה שהיו נראים שמחים וטובי לב, ואילו הוא הרגיש תמיד מדוכא בשל תאוותיו..
רבי חיים משה לא ידע מה לעשות, ואת מחשבותיו ולבטיו שמר בלבו.
זמן מה אחר כך הוא נסע ללמוד בחצרו של הרבי, ובשנת תשכ"ט, לרגל יום הולדתו, נכנס ל'יחידות' אל הרבי וגילה את מצוקות לבו. במענה לשאלתו הסביר לו הרבי כך: אתכפיא – אין פירושה שבירת הגוף. עניינה האמיתי הוא שהאדם רוצה את גילוי האמת בקרבו. לכן הוא לא 'מוכר' את נפשו לדברים חיצוניים שמרחקים אותו מעצמו. האדם רוצה את גילוי נפשו האלוקית, הוא רוצה לחיות חיים מלאים, גדושים ברצונות ובתשוקות האמיתיות של יהודי, ובדיוק לכן הוא מתרחק מדברים המעלימים על מציאותו הפנימית.
במילים קצרות ועשירות אלה נסך בו הרבי שלווה, והיא נסוכה על פניו עד היום הזה.
אם לפרש את הדברים של הרבי לעניות דעתי, הכוונה היא שכאשר עבודת האתכפיא נעשית מתוך טראומה ודיכאון, זה לא קשור בשום צורה לחסידות ולעבודת ה'. אתכפיא לאמיתתה יסודה בהבנת מעלת האדם ורצונו לחיות חיים ראויים לשמם, בהתבסס על ההבנה שבכל רגע ורגע אני מסוגל ומצווה להיות צינור לזרימה האין־סופית של ה' בתוך הבריאה.
משל למה הדבר דומה? לאדם המבקר אצל תזונאי ומקבל ממנו דיאטה מדויקת, והוא מסלק מהתפריט את הסוכר, הפחמימות ומאכלי החלב וכו'. האם התזונאי הזה מעוניין לפגוע בנפש שלו ולשבור את גופו? להפך, הוא רוצה שיחיה בשיא אונו ושהגוף יתפקד באופן שלם ובמלוא בריאותו, ובדיוק בשל כך יש לסלק את דברי המזון האוטמים את נביעת האנרגיה הנכונה עבורו.
גם כאשר צריכים לשבור תאווה, המטרה אינה השבירה אלא התיקון. אם בארוחת הבוקר הגישו בפני האדם פרוסת עוגה נאה, ולמרות חשקו הטבעי אליה הוא בחר לעצור ולומר לעצמו: לא, אתה לא אוכל; הסוכר והקמח הלבן יזיקו לך – האם זו הייתה שבירה או תיקון? רק מי שאינו בר־דעת יאמר שזו שבירה. אדרבה, אילו היה הולך אחרי האינסטינקטים שלו ואוכל את העוגה להנאתו כביכול, היה פוגע בבריאותו ונופל לדיכאון, וזאת השבירה הגדולה ביותר. דווקא כשאמר 'לא' לתאווה, הוא נתן כבוד לגוף שלו, לזרימת הדם שלו וכמובן ל"צלם אלקים" שבתוכו. כשיש לאדם ח"ו אינסטינקט לקוי, כמו התמכרות – אם הוא לא שובר אותו ונכנע לו – הוא מחריב את חייו. ואם כן, לפעמים השבירה הגדולה היא היא התיקון הגדול.
לחיים, לחיים ולברכה. אחד הדברים שאני מאחל לי ולידידיי יותר מכל הוא, שההבדל בין מה שאנחנו חושבים כדבר נכון לבין החוויה אותה אנחנו חווים באופן טבעי והדרך בה אנחנו מתנהגים וצועדים בפועל – לא יהיה כה גדול… זוהי עבודת ספירת העומר, "אחריך נרוצה". לחיים!
