הבדיחה מספרת על יהודי שנכנס לרבו והתאונן על מצבו הכלכלי הדחוק:
"רבי, מה יהיה עליי ועל משפחתי? אני עובד קשה ומשתכר בקושי פרוטות. אין בידי לכלכל את בני ביתי, להאכיל אותם ולהלביש אותם כהוגן!"
"הֶיֵה בשמחה", הורה לו הרב, "והשמחה כבר תגרור עבורך שפע וברכה".
"אבל איך אוכל להיות בשמחה כשאשתי וילדיי רעבים ללחם?" הקשה היהודי.
ענה הרב: "נו, מה לא עושים בשביל פרנסה…".
צחוק צחוק, אבל השאלה באמת נשאלת: למה?! למה זה צריך להיות ככה? למה הקב"ה קבע וסידר את עולמו באופן כזה שהשגת הפרנסה לצורך סיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו גוזלת מאיתנו זמן, כוחות ורוגע נפשי?
והנה הצעת ייעול: אולי היה טוב יותר אם המן היה ממשיך לרדת מן השמיים, וכך היינו לעולם מחוסרי דאגות ועטופים בשלווה?
ודאי שמתם לב שאת פירוט המשפטים שבפרשתנו מתחילה התורה במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". חכמינו שמדייקים בכל אות ותג שבתורה הבחינו בכך שהתורה בחרה להתחיל את הפרשה בו' החיבור: "ואלה המשפטים", והסבירו שהדבר בא ללמד אותנו: "מה הראשונים מסיני – אף אלו מסיני".
כלומר, באמצעות ו' החיבור שבתחילת הפרשה מבקשת התורה לחבר בין פרשה זו לקודמתה, ולהמחיש לנו את המסר החשוב: כשם שעשרת הדברות שבפרשת יתרו ניתנו בסיני מפי הגבורה, כך ממש גם המשפטים שבפרשתנו הם "מסיני", והם באים בהמשך ישיר ל"אנכי ה' אלוקיך". כביכול התורה פונה אלינו ואומרת: קראתם את עשרת הדברות בשבוע שעבר? "ואלה המשפטים!", הנה לכם ההמשך שלהם.
מה הרעיון פה?
האדם, כל אדם, הוא יצור משתנה המושפע ומעוצב ללא הרף על ידי סביבתו, מאורעות חייו, הספרים שהוא קורא, התקשורת שהוא צורך וכן הלאה. כפועל יוצא מכך, כאשר האדם מציג את תפיסתו הערכית ביחס לשאלה מה נכון ומה פסול, מה ראוי ומה בזוי, מה אסור ומה מותר – הוא איננו יכול להציג עמדה אובייקטיבית וטהורה המנותקת מתפיסותיו האישיות שעוצבו על ידי הגורמים האמורים, אלא הוא מציג בעצם את ה'אני מאמין' שלו…
מספרים על פרופסור צרפתי שביקש להתחקות אחר אורח חייהם של שרידי השבטים הקניבליים שעוד נותרו בזמנו ביערות אפריקה. לשם כך הוא ערך מסע ארוך ומאתגר עד שהגיע אליהם, שהה יחד אתם במשך תקופה והתחבב עליהם – מה שאפשר לו לחיות ולסעוד עמם מבלי שיהפוך להיות חלק מהתפריט…
ערב אחד הוא החליט לפתוח עם זקן השבט את נושא הקניבליזם שלשמו הגיע. כשישב איתו בצוותא, הוא שאל אותו 'דוגרי' כיצד הוא מסביר את התנהגותם הברברית.
התרעם זקן השבט ואמר: "השאלה הזו מחוצפת ומקוממת. בעוד שאנחנו – מי שאתם קוראים להם פרימיטיביים – אוכלים אדם רק בשביל להתקיים, אתם הורגים מיליונים במלחמות שכל מה שעומד מאחוריהן אלו משחקי כבוד וריבים קטנוניים על שליטה בשטחים! בגלל השאלה האם הגבול יעבור כאן או מאה מטר צפונה משם, אתם יכולים להורג זה את זה ללא רחם!
"אז מי כאן הברברי?", סיים הקניבל בנימה ניצחת, "אנחנו שהורגים בהיקף קטן ורק בשביל קיומנו, או האדם המודרני ש'אוכל' מיליונים מסיבות קטנוניות של שטחים?…"
בדיוק בשל חשיבה שכזו מדגישה התורה "ואלה המשפטים" – "אף אלו מסיני!" גם כשמדובר במשפטים ובמוסר, אל לו לאדם ללכת אחר שכל והיגיון אנושיים בלבד שהיום מחייבים דבר אחד ומחר את הפכו. האדם ושכלו דומים להבל, והליכה אחריהם אחריתה מי ישורנה? לכן אין לנו להישען אלא על משפטי התורה שניתנו מסיני!
הידעתם? האמת היא שלא רק המשפטים ניתנו מסיני, אלא גם העבודה שלנו בששת ימות החול היא מצווה מסיני… על האמור בפרשתנו: "ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות", מובא במכילתא דרשב"י: "כשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך הצטוו על המלאכה!" וכך נאמר גם במכילתא: "ששת ימים תעבוד – זו מצוות עשה!"
מה פירוש הדבר? כולם יודעים שעבודה היא צורך, אך עבודה כמצווה?
אז ככה. לפני שחטא אדם הראשון, הוא היה בגן עדן עלי אדמות. העולם כולו היה מעודן ומזוכך, והאור האלוקי האיר בו בגלוי. אלא שלחטאו של אדם הראשון, שהיה נשמה כללית ויציר כפיו של הבורא, הייתה השפעה אדירה על הבריאה כולה, וכתוצאה ממנו התגשם העולם ונעשה חומרי יותר וגס יותר. אם בשעות ובימים שלפני החטא ניכרה בכל פינה בבריאה טביעת האצבע של הקב"ה והאלוקות נראתה במוחש, הרי שמרגע החטא והלאה הקב"ה הפך להיות "א-ל מסתתר" והעולם הוא מקום שבו לא מרגישים ולא רואים אלוקות, אלא רק לאחר מאמץ ויגיעה.
לכן אמר הקב"ה לאדם הראשון ולצאצאיו: "בזיעת אפיך תאכל לחם!" אם אתה רוצה לגלות אלוקות בעולם של פוסט חטא עץ הדעת, אין מנוס מעבודה קשה בשביל הפרנסה! עול הפרנסה יפעל תיקון לחושך שירד על העולם בעקבות החטא.
איך זה קורה?
אם חטא עץ הדעת גרם להסתרת הקב"ה ולתפיסת מציאות מוטעית שלפיה העולם הגשמי מנותק לחלוטין מרוחניות, בא היהודי שעובד קשה ובזיעת אפו מביא לחמו אבל יחד עם זאת מכיר בכך שהכל מגיע מהקב"ה והעבודה היא רק כלי לברכותיו, ובכך הוא מחבר באמונתו שוב בין הקב"ה והעולם, בין גשמיות לרוחניות!
זו לא עבודה קלה לראות בהצלחתנו מעשה ידיו של הקב"ה. באופן טבעי אנו נוטים להתפאר בהצלחותינו ולראות בהן פרי עמלנו וכישרונותינו.
מסופר על עשיר מופלג, בעל מפעלים גדולים, שהתהלך תמיד נפוח ולא הסתיר את שביעות רצונו מעצמו והצלחתו הגדולה. "את כל ההצלחה הזו בניתי בעשר אצבעותיי", אמר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. "שילוב של כישרון והשקעה רבה", הטעים פעם באוזני קבוצת צעירים שביקשו ללמוד ממנו על הצלחתו. לאלוקים, מבחינתו, לא היה שום חלק בהצלחתו יוצאת הדופן.
ויהי היום, שרפה גדולה פרצה באחד ממפעליו ואיימה לכלות אותו כליל ולהתפשט גם למפעלים הנוספים שלו שעמדו בסמוך. לאחר שמיהרו להודיע לו על השרפה, רץ העשיר אל המקום חסר נשימה וכשהגיע וראה בעיניים כלות איך מפעל חייו עולה בלהבות, נשא את עיניו אל השמים ואמר: "אלוקים, למה אתה עושה לי את זה?!…"
לא נעים להודות, אבל רבים מאיתנו פועלים באופן דומה: ההצלחות הן שלנו, ורק כשאנו פוגשים כישלון אנו מרימים עיניים לשמיים ושואלים: "ריבונו של עולם, למה?"
לעומת זאת, אם לא מתבלבלים וזוכרים ש"ברכת ה' היא תעשיר", ובמקום לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" מודה היהודי לקב"ה ש"הוביל אפילו אידיוט כמוני בנתיב ההצלחה", זהו התיקון הנכון לחטא עץ הדעת ולנתק שכביכול הוא יצר בין הבורא לעולמו.
אצל חסידים אומרים משל על היכולת שלנו לעסוק בדבר בעל חשיבות רבה, ובה-בעת לפספס את העיקר ולהיות מרוכזים בזוטי זוטות:
סוחר גדול תכנן להספיק להגיע אל היריד הגדול ולבצע בו עסקאות חשובות, אלא שבינו לבין מקום היריד הייתה דרך שאורכה שלושה ימים ואילו היריד עתיד היה להתקיים יממה וחצי אחר כך. מה עושים? ניגש הסוחר ל'בעל עגלה' נמרץ ואמר לו: הבה נעשה עסקה, אם תצליח להביא אותי אל היריד בתוך יום ומחצה בלבד, אשלם לך פי שניים ממחיר הנסיעה הרגיל. נעתר העגלון וקיבל עליו את האתגר, ואף עמד בו בהצלחה.
אמרו חסידים שבמהלך המסע אל היריד היו בעגלה שלוש כוונות שונות: הסוחר חשב על העסקים הגדולים שיעשה, בעל העגלה חשב על התעריף הכפול שיקבל על הנסיעה, ואילו הסוס – הוא בכלל חשב על מנת המספוא שיקבל כשסוף סוף יגיעו למחוז חפצם והוא ינוח מדהירתו המאומצת…
כך גם במסע חיינו: ראוי לנו להיות מרוכזים בעסק הגדול – עשיית רצונו של הקב"ה ובניית הדירה עבורו בעולם הזה, אך הרשות נתונה גם להיצמדות לטפל כמו אותו סוס שחושב על האוכל שיקבל בסוף היום…
בספר שמות ישנם שני פסוקים הנראים כמעט זהים, אך כשמדקדקים בהם רואים כי קיים שוני תוכני ביניהם. בפרשתנו נאמר: "ששת ימים תַּעשה מעשיך וביום השביעי תשבות", ובפרשת ויקהל נאמר: "ששת ימים תֵּעשה מלאכה וביום השביעי תשבות". בפרשתנו המילה "תַּעשה" משמעותה ציווי על עשייה אקטיבית, ואילו בפרשת ויקהל משמעות המילה "תֵּעשה" היא שהמלאכה כביכול תיעשה מאליה.
מה עומד מאחורי השוני הזה?
שני הפסוקים הללו מצווים על העשייה עצמה וגם על האופן שבו עליה להיעשות. בפרשתנו כשאומרת התורה:"תַּעשה", היא מצווה על העשייה עצמה, צא לעמל יומך ותעבוד! בפרשת ויקהל, לעומת זאת, מצווה אותנו התורה על הגישה שבה עלינו לעבוד: "תֵּעשה מלאכה!". עלינו לראות בעשייתנו רק הכשרה ויצירת כלי לברכת ה'. לא אנו היוצרים והפועלים את התוצאה, אלא אנחנו אחראים רק על ההשתדלות, ואנחנו עושים אותה כמו בדרך ממילא, ללא התעסקות יתרה. וכלשון חז"ל: "מאמין בחי העולמים וזורע".
אכן, חז"ל הפליאו והגדילו במעלתם של העובדים ביגיעת כפיהם. "אמר רבי חייא בר אמי משמו של עולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתוב: 'אשרי איש ירא את ה", ואילו גבי נהנה מיגיעו כתוב: 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כלומר, שלא כמו ירא ה' עליו אמר דוד "אשרי", על הנהנה מיגיע כפו נאמר גם "(אשריך) וטוב לך"!
כך מבוארת בחסידות מעלת "בעלי עסק" על "יושבי אוהל", שבמשאם ומתנם באמונה – הם מחברים את הקב"הותורתו גם עם העולם הגשמי. בעלי העסק, אמר אדמו"ר האמצעי, זוכים לראות בכל יום השגחה פרטית, הרבה יותר מאחיהם הספונים בבית המדרש ורכונים על ספריהם, אף שכמובן אין להמעיט ממעלתם. העולם צריך גם את יששכר וגם את זבולון. ואנשי המעשה מאירים את העולם בפועל, בכוח אור התורה שמעניקים להם יושבי האוהל.
מסופר על רבי בנימין קלצקר, אחד מגדולי חסידיו של בעל התניא, שהיה סוחר עצים גדול, ופעם ערך חשבון מהוצאותיו והכנסותיו, וכשהגיע אל סיכום המאזן הכללי, בשורה התחתונה הוא כתב: "סך הכל: אין עוד מלבדו"…
אצל אדם גדול כרבי בנימין לא היה זה משחק מהשפה ולחוץ, אלא תחושה אמיתית ומהותית. תוך כדי שמחשבתו הייתה תפוסה בחישובים מחישובים שונים, הוא הרגיש במוחש שעם כל הכבוד לחשבונות שלו ולפעולותיו להצלחת עסקיו – האמת היא שאחרי הכל ולפני הכל, "אין עוד מלבדו!"
לחיים, לחיים ולברכה. יהי רצון שנצליח לראות אלוקות גם בשגרת העבודה, ונזכור ש"ששת ימים תעבוד – זו מצוות עשה", לו רק נעשה זאת באופן הנכון ומתוך אמונה והכרה שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל.
