מוסד הנישואין וערכי המשפחה מצויים בעולם של ימינו – בעיקר במה שמכונה העולם המערבי – במשבר עמוק. מלבד העובדה שחדרו למרחב תפיסות המבקשות לנרמל אלטרנטיבות מעוותות למבנה המשפחתי הבריא ולחיי משפחה תקינים, הרי שגם אחוזי הגירושין עולים ללא הרף והגיעו מזמן לממדים מבהילים. עוד ועוד בני זוג שיחסיהם עלו על שרטון, עוד ועוד משפחות שמתפרקות וילדים שמוצאים את עצמם, שלא בטובתם, קרועים בין אבא לאמא.
את אחד הסודות הגדולים לחיי נישואין בריאים והרמוניים ולשלום בית בראי התורה, ניתן לתמצת למילה אחת – 'השלמה'. ראשית, 'השלמה' במובן של קבלה והסכמה של בני הזוג על היותם שונים זה מזה בצרכיהם, בהשקפותיהם על דברים שונים, בכישרונותיהם ואופיים. ושנית, ההבנה שדווקא השוני הזה יכול להעניק להם את שלמותם.
הסיפור המרכזי של פרשתנו הוא חטא המרגלים. חוסר האמונה של עם ישראל בכוחו של הקב"ה להוריש את יושבי הארץ מפניהם ולהביא אותם אל הארץ המובטחת – חרף הניסים הרבים שראו במצרים, בים סוף ובהליכתם במדבר – עלה להם במחיר אובדן כל הדור היוצא ממצרים ועיכוב של ארבעים שנה במדבר…
אבל תראו מה זה: על פי מדרש מעניין, כל האירוע יכול היה להשתנות במאה ושמונים מעלות אילו רק במקום לשלוח שנים עשר אנשים לתור את הארץ, היו שולחים… נשים. כך כתוב בילקוט שמעוני: "וכן במרגלים שהוציאו דיבה, שנאמר 'וישובו וילינו עליו את כל העדה', עליהם נגזרה גזרה [מפני] שאמרו 'לא נוכל לעלות', אבל הנשים לא היו עמהם בעצה". לראיה על כך שהנשים רצו לעלות לארץ ולא שעו אל דברי הדיבה של המרגלים, מביא המדרש את הפסוק: "…כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש". איש לא נשאר מדור המדבר בעת שנכנסו לארץ, אבל נשים – נשארו גם נשארו. ובכן, אם הנשים היו צריכות לספר אודות הרשמים שלהן מהארץ המובטחת, זה היה נשמע אחרת לגמרי…
לענייננו, אמנם האיש והאישה הם שלמות אחת וחלק מאותה מהות, אבל אין ביניהם זהות. לכל אחד מהם שורש רוחני אחר ובהתאם לכך גם דרך אחרת וגישה שונה לחיים. בלשון הקבלה: שורש האיש ב'אור' והאישה ב'כלי'. האיש הוא בעל נטייה להתמסר אל הרעיון הרוחני עצמו, מבלי לטרוח יתר על המידה להבין את משמעויותיו המעשיות ולפעול בהתאם. פנייתו היא אל ה'אור', לגרעין הדבר, למהותו הרוחנית. האישה, לעומת זאת, כיוון ששורשה ב'כלים', תחפש ותחזר אחר יישום הרעיון בשטח. כמו ה'כלי' המביא אורות גבוהים לידי ביטוי מוחשי וממשי, כך גם האישה שואפת לתרגם אידיאות גבוהות למשמעויות פשוטות וארציות.
אני מרצה מעת לעת במקומות שונים בנושאי זוגיות, שלום בית, חינוך וכדומה, ובשיחות האישיות עם המאזינים אחרי ההרצאה רואים באופן בולט את ההבדל בין הגבר לאישה. כך למשל, שכיח ששני בני זוג יחזרו הביתה מהרצאה על שלום בית, ישבו לכוס קפה וידברו על מה ששמעו. הבעל מצידו ידבר על רעיון מעניין שתפס אותו, יחזור על בדיחה טובה שאמר המרצה וכן הלאה, ואילו האישה תיקח לידיה דף ועט ותנסה להעלות תובנות מעשיות ממה ששמעה. מבחינתה, מה שחשוב כעת זה לגבש רשימה של 'עשה' ו'אל תעשה' לאור ההרצאה והרעיונות שעלו בה. איך אמרנו? הוא מטבעו נדבק ל'אור' ולרעיון, והיא ל'כלי' והמימוש.
הגמרא במסכת יבמות אומרת, "אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר 'זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם'". כלומר, אדם שלם מורכב מאיש ואישה – כל אחד ותרומותיו לקשר המשותף. וממשיכה הגמרא: "אשכחיה רבי יוסי לאליהו [=רבי יוסי פגש את אליהו הנביא], אמר לו [רבי יוסי]: כתיב 'אעשה לו עזר', במה אשה עוזרתו לאדם? אמר לו: אדם מביא חיטין – חיטין כוסס?! פשתן – פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?!" כלומר, הבעל מביא את הגרעין הראשוני, אבל מי שהופך אותו לכלי יישומי בחיים עצמם זו האישה.
בחיים היהודיים, לאישה יש תפקיד חשוב מאין כמוהו בבניין המשפחה. היא זו שלוקחת את כל מה שהאבא מביא אתו מבית המדרש, את החיטים הרוחניות, והופכת אותן למיני מזון המשביעים את בני המשפחה ומענגים אותם. בשביל שהילדים יתחברו רגשית ונפשית לדרך ה' ויחושו אותה בכל ליבם ומאודם, חייבת להיות בתמונה אמא שתיקח את האור ותכניס אותו לכלי – כלי בדמות סעודת שבת טעימה ונעימה, אמירת תהלים בדמעות או שיר ערש ליד התינוק על מתיקות התורה ש"טובה סחרה מכל סחורה". זה העומק הטמון בתשובתו של אליהו.
קראתי פעם דברים מרגשים שכתב הרב סולובייציק שמבטאים היטב את הנקודה הזו בדבר תפקידן הקריטי של נשות ישראל. וכך אמר: "מה למדתי מאבא ומה למדתי מאמא? מאבא למדתי תורה. מאבא למדתי איך להבין תורה וכיצד לנתח סוגיה תלמודית. אבא לימד מה לעשות ומה לא לעשות, מה מותר ומה אסור – 'שמע בני מוסר אביך'. ואיזו מין תורה קיבלתי מאמא? אמא החדירה בי שיהדות זה לא רק לשמור את החוקים והמצוות, אלא שיהדות זו חוויה גדולה. היהדות היא דבר חי ונושם. היא לימדה אותי שיש ליהדות טעם, שיש לה ריח מענג כשל בושם איכותי. היא החדירה בי, בלי לדבר, חום ואהבה לקיום המצוות. אמא לימדה אותי להרגיש את הנוכחות של הקב"ה".
בדומה לכך, בעל התניא אמר פעם: מאבא קיבלתי חיות ללמוד 'חושן משפט' ומאמא קיבלתי רוח הקודש! במילים אחרות: אבא העניק לי את העונג בלימוד סוגיות הלכתיות מורכבות כדיני ממונות שבשולחן ערוך 'חושן משפט', הוא חיבר אותי לאינטלקט ולהיגיון התורני, ל'אור'. אבל את הרוח, את הלחלוחית, את הרגשת הקדושה שבתורה ובמצוות – את זה קיבלתי מאמא!
נראה לי שעכשיו נוכל להבין מדוע הנשים לא נפלו בחטא המרגלים ועמדו בתשוקה עזה להיכנס לארץ:
כידוע, אדמו"ר הזקן מסביר שחטא המרגלים נבע ממקום רוחני מאוד אצל המרגלים ואלה שנהו אחריהם. בעודם במדבר היו בני ישראל במצב מעין עולם הבא. לא היו להם דאגות פרנסה, הם לא נזקקו לרכוש לעצמם בגדים בשל בלאי או שינוי מידה, וגם לא לרוץ עמם לנהר לעשות כביסה. מים היו להם מבארה של מרים, מן ירד מן השמיים, ענני הכבוד סללו את הדרך והצלו מפני השמש. כל צורך שהיה להם נענה בדרך נס מיידית, כהרף עין.
כתוצאה מכך יכלו בני ישראל להתמסר לחלוטין להתעלות רוחנית ולשקידה על התורה, "לא ניתנה תורה… אלא לאוכלי המן". לכן, כשמשה דיבר איתם על הכניסה אוטוטו לארץ ישראל, בתוך תוכם, בהכרה או בתת ההכרה, היו להם הסתייגויות. היה להם טוב במצב הנוכחי של פרישות והתעלות, והם לא ששו להחליף אותו בעבודות השדה. מבחינתם, האידיאל הוא להמשיך את החיים במדבר במתכונתם הנוכחית, כשיש להם פניות מלאה ואפס דאגות. לכן הם קיבלו את דיבתם הרעה של המרגלים על הפירות המשונים, ולא אתגרו את טענותיהם.
מה הבעיה, אפוא? ובכן, אמנם אין להכחיש שיש הנאה גדולה בהתמסרות מוחלטת לתורה ללא שמץ של הפרעה, רק שאין זו התכלית שלשמה העולם נברא. "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"! הקב"ה רצה שאת אורות הקדושה הנעלים ביותר נחדיר בתוך העולם ומסגרת החיים הארצית – אורות בכלים. המטרה היא להיכנס לארץ, לעבוד בשדה ולעסוק בכל מלאכה, ושם לבטא בחיי השגרה את העובדה שאין עוד מלבדו יתברך! לעומת זאת, היצמדות לאור התורה בלבד ללא חיבורו אל גשמיות העולם, מחטיאה את הכוונה העליונה ביצירתו של האדם.
מי שהבינו זאת, היו הנשים. הן, ששורשן ב'כלים', שמתמחות בתרגומם של הרעיונות הגדולים לפסים מעשיים, הבינו שארץ ישראל היא היעד. הנשים ידעו שבסופו של דבר, אי כניסה לארץ – היא לפספס את העיקר. התורה שניתנה לנו בסיני היא תורת חיים, כזו הצריכה להשתלב ולהאיר גם את ששת ימות החול, ובשביל לבצע את הכוונה העליונה שלשמה הקב"ה עשה את הכל – צריך, ובכן, להיגמל מענני הכבוד ולחצות את הגבול אל הארץ.
לכן אמרנו שאילו היו נשלחות נשים לתור את הארץ ולספר "הטובה היא אם רעה", כנראה שכל מהלך ההיסטוריה של עמנו היה שונה… אם כי במצב הנתון, בוודאי גם זה הוא חלק מתוכנית הלמידה של עם ישראל.
אני רוצה לקחת אתכם למעמד הנחת אבן הפינה לבניין ישיבת פוניבז' בבני ברק, שהתקיים תחת הרושם של אימי השואה. לאחר המעמד הצנוע ערך הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, סעודה קטנה. ההתרגשות הייתה ניכרת על פניו. הוא, שהישיבה הגדולה שהקים בפוניבז' שבליטא חרבה בשואה הנוראה, עמד לכונן מחדש את הישיבה בארץ ישראל.
במהלך הסעודה פנה הרב כהנמן לקהל ואמר: "אתם חושבים שהיום הייתה הנחת אבן הפינה? אגלה לכם שהנחת אבן הפינה לישיבה הייתה לפנות עשרות שנים, כשהייתי ילד קטן, בן שבע, על הגב של אמא שלי – אז הייתה הנחת אבן הפינה".
"בילדותי גרנו בעיירה קול בליטא, לא רחוק מווילנה", החל הרב כהנמן להסביר את דבריו החידתיים. "היינו בבית ארבעה אחים. בכל יום כשאכלנו את ארוחת הערב, כל ילד היה מספר את חוויותיו מה'חדר', מה המלמד לימד אותו.
"לילה אחד היה מושלג במיוחד. השלג היה בגובה של מטר וחצי, ואמא אמרה: 'מחר אי אפשר ללכת לחדר בלי מעיל ומגפיים'. בבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד. שמריהו בן השתים עשרה אמר: 'אמא, אני מקבל את המגפיים! מחר אנחנו מתחילים ללמוד את התוספות מבפנים – אני חייב להיות!' זאבי בן האחת עשרה טען: 'ומה אתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש, אני לא מוותר'. ואני", מספר הרב כהנמן, "הילד בן השבע שלומד משניות צעקתי: 'ומה אתי? גם אני רוצה את המגפיים!' הוויכוח היה נוקב, וההורים שלא יכלו להכריע החליטו לערוך גורל…
"בירכנו ברכת המזון בכוונה עצומה, אמרנו קריאת שמע על המיטה, ובלב כל אחד מאיתנו תפילה – שיעלה בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיה המאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד…
"5:30 לפנות בוקר. אמא, מרת כהנמן, שהייתה ספוגה באהבת תורה, ידעה שבשעה זו שמש בית המדרש כבר הדליק את התנור ובית המדרש מחומם. היא נגשה למיטה של שמריהו בנה הגדול. 'שמרל'ה! בוקר טוב, אתה רוצה ללכת לחדר? 'ודאי', קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ועטה על גופו את הסוודר. 'אמא, איפה המעיל?' שאל. ואמא ענתה לו: "את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך, שמר'לה, אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב, ואביא אותך לבית המדרש עם שני כריכים, לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, ובערב אבוא לקחת אותך חזרה מהלימודים".
"המרחק בין ביתנו לבית המדרש היה שבע דקות הליכה בימי שגרה, אבל אמא הלכה את הדרך הזו עשרים וחמש דקות בשלג. בחוץ לא הייתה נפש חיה. אמא הלכה לבדה ברחוב, בצעידה מתונה כדי שלא תחליק חלילה, כששמריהו על גבה. היא הביאה אותו עד לפתח בית המדרש, נשקה על מצחו וחזרה עם השמיכה והמעיל שלגופה הביתה.
"בשעה 6:30 אמא העירה את זאבי. 'זאבי המתוק, רוצה ללכת לחדר?', 'ודאי אמא! אני זכיתי?', 'לא', ענתה לו אמא, 'אני זכיתי בהגרלה. אמא מקבלת את המגפיים'. שוב יצאה אמא להובלה, כשהפעם לקחה את זאבי כל הדרך כשהוא על גבה.
"בשעה 7:00 בבוקר אמא העירה אותי: 'יוסל'ה, אתה רוצה ללכת לחדר?, 'ודאי', קפצתי. לבשתי את הבגדים, אמא עטפה אותי בשמיכה חמה ולקחה אותי על גבה. ברחוב לא הייתה נפש חיה. ואמא, עם המשא הכבד על הגב, מזמזמת ומודה לבורא עולם: 'אשרי שזכיתי ששלושת ילדיי לומדים תורה בהתמדה'.
"אני זוכר כמה התרגשתי, ובעודי על הגב של אמא צעקתי: 'אמא, את מביאה אותנו היום כדי שנלמד תורה, ואני כשאהיה גדול אביא הרבה בחורים לבית המדרש ללמוד תורה…'".
סיים הרב כהנמן את דבריו ואמר: "דעו לכם, אם היום אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה – זה לא בזכות ראש הישיבה שלי וגם לא בזכות המשגיח שלי. הכל בזכות אמי שהחדירה בנו את אהבת התורה".
לחיים, לחיים ולברכה! שנצליח כולנו להעמיד משפחות לתפארת ולגדל יחד – מתוך הרמוניה, כבוד הדדי ושלום בית – בנים ובנות ההולכים בדרך התורה והמצוות. ילדים שמחים ובריאים, שיקבלו מאבא את אור התורה ומאמא את החיבור אליה עם כל הלב והנשמה, עד שנזכה להתנחל בכל גבולות הארץ בשלמותה, בגשמיות וברוחניות, במהרה.
