דוכן הגעלת כלים

דוכן הגעלת כלים

היום נעסוק בסוגיית הגעלת כלים, אבל דווקא לא מהפן ההלכתי-מעשי. אתם יודעים, תורת החסידות מלמדת אותנו שבכל הלכה, מנהג ומצווה יש נשמה וגוף – הצד המעשי הגלוי והצד הרעיוני והנפשי הנסתר. וכך גם את הדינים הטכניים והפרטניים של ההלכות ה'יבשות' ביותר ניתן לקרוא במשמעות פנימית ונשמתית, בצורה שתשפיע על חיי הנשמה ועל כל מהלך עבודת ה' האישית שלנו.

שני הצדדים הללו אינם סותרים זה את זה, ואדרבה – הם בנויים זה על גבי זה. ביחס לכל מצווה, השלב הראשון הוא החלק המעשי שבה שאותו אנו מבצעים הלכה למעשה בפועל. וכשנספגת בנו הקדושה האצורה בעשיית המצווה, או-אז אנו יכולים וצריכים ללמוד ולהבין את פרטי הלכותיה בנפשנו פנימה.

ולענייננו, הבה נתבונן בהלכות הגעלת כלים ונעמוד על שני מרכיבים בהן שאנו יכולים ללמוד מהם מסרים עמוקים ביותר: א) חשיבותה של הפנימיות. ב) מה שנכנס – יוצא.

כשאנשי הצבא שבו עם הביזה ממלחמת מדין, לימד אלעזר הכהן את כל העם שגם כלי שנראה כלפי חוץ נקי עלול להיות טמון בדפנותיו דבר-מה שלילי מן העבר, אך הדבר הזה לא נמצא על מנת להישאר, אלא הוא בהחלט יכול וצריך לצאת החוצה.

ייתכן שכיום פחות מצוי שאנשים מכשירים כלים שבלעו איסור, הטרחה הזו כבר קשה עליהם והם מעדיפים פשוט לקנות כלי חדש. אז אמנם כלי חדש ניתן לקנות, אבל נשמה וגוף אחרים אין לנו יכולת לרכוש. ואי לכך עלינו לחשוב ברצינות וללמוד כיצד אנחנו מזככים ומכשירים אותם.

המסר הבסיסי ביותר שאנו למדים מהלכות הכשרת כלים הוא – לא להתרשם מן החיצוניות. אמנם אנחנו מכירים את דברי המשנה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", וכמו שאומרים 'לא שופטים ספר לפי הכריכה'; אבל אם נעשה חושבים, נגלה שאנו אכן מייחסים חשיבות רבה – רבה מדי – לחיצוניות, ויותר מדי פעמים גם מקריבים למענה את הפנימיות.

אלו מעשים שבכל יום. דוגמה פשוטה: השיקול של 'מה יחשבו עלינו ועל המשפחה שלנו' כמעט תמיד יכריע את הכף לעומת המחשבה 'מה אנחנו חושבים על עצמנו'. וזאת בה בשעה שהשאלה 'מה ה' חושב עלינו' או איך אנו נראים בתוך הבית פנימה וכיצד אנו מתנהגים וחשים בחדרי חדרים, היא לאין שיעור משמעותית יותר מהאופן בו אנו נתפסים כלפי הסביבה.

חסידי חב"ד יוצאי רוסיה סיפרו שברוסיה הקומוניסטית חל איסור חמור להסתובב ברחוב ללא מסמכי זיהוי. המשטרה היתה עלולה לעצור כל אדם ברחוב ולבדוק את תעודותיו האישיות, וגורל מר ציפה למי שנתפס ללא כל אלו.

לילה אחד, בשעה מאוחרת, צעד לו חסיד בשולי אחד הרחובות בחיפזון. הוא השתתף בהתוועדות מחתרתית עם אחיו החסידים, בה התעוררו וחיזקו זה את זה בתורה ויראת שמים, וכעת הוא עשה את דרכו לביתו במהירות האפשרית. אלא שבדיוק אז הופיע שוטר מעיקול הרחוב, עצר את החסיד ופנה אליו בחשדנות: מי אתה, להיכן אתה הולך ומה אתה עושה בחייך?

"אה!" ענה החסיד שמצב רוחו היה מרומם קמעא בעקבות המפגש עם חבריו, "אלו שאלות נוקבות. בדיוק זה היה נושא שיחתנו בהתוועדות… מי אתה? להיכן אתה הולך? ומה אתה עושה בחייך…".

אם כן, מהכשרת כלים אנו לומדים שעלינו למדוד את עצמנו במדד פנימי. זהו סולם מדידה אחר לחלוטין מהסולם המודד את ההתנהגות המעשית. "חסידות דורשת פנימיות", אמר הרבי הריי"צ.

אני חושב שדווקא בדור כזה בו הכל נעשה על מנת להראות לאחרים – לשתף, לפרסם, להגיב – חשוב שנשאל את עצמנו: מתי עשינו משהו רק בשביל הקב"ה?

שמעתי בשם החסיד רבי מוט'ל קוזלינר שאמר: מה העצה לאדם שעסוק כל היום בחיצוניות, כזה שחושב כל הזמן 'מה יגידו ואיך יסתכלו עלי?' העצה עבורו היא שיבחר איזו מצווה, הידור מצווה או מעשה טוב, ויעשה אותו בלי שאף אחד בעולם ידע מכך. האם אנחנו מסוגלים לעשות מצווה כזו? פשוט לשמה, לשם קיום רצון ה' וללא שום מניע אחר?

כשהמנוע של המכונית מתקלקל, לא יעזור לנו אם רק ניקח אותה לשטיפה חיצונית שתבריק את השמשות. עלינו לקחת אותה למוסך כדי שיבדקו מה קורה בפנים, ולפעמים צריך להשאיר את הרכב שם לכמה ימים. וכך בחיי הנשמה שלנו: לפעמים אנחנו צריכים להביא את עצמנו למוסך נשמתי, ללכת לשיעור חסידות שיפתח לנו את הראש, להתוועדות שמקרבת את הלבבות, לשוחח עם רב או משפיע שיעזור לנו לפשפש בקרבנו ולפלוט החוצה את מה שלא צריך להיות בתוכנו. אל לנו לסמוך על הסיפור שאנו מספרים לעצמנו: 'תשמע, אם רק ננקה את הרכב מבחוץ, זה יהיה בסדר. כשניסע בכביש הוא יראה את כל הרכבים האחרים שנוסעים כל כך יפה, הוא ילמד מהם איך להתנהג והבעיה תעבור. אתה תראה, הוא מגיע משושלת טובה של רכבים. יש לו יכולות נפלאות. לא צריך לשכב על הרצפה ולהתלכלך. תן למכונית למצוא את עצמה, כולם עוברים את זה…'

חברים יקרים, אם רק נצחצח את דפנות הסיר בלי שנטרח להוציא ממנו את הרבדים השליליים שחדרו למעמקיו, בסופו של דבר זה ייצא החוצה ויטריף לנו את כל הדברים הטובים. אם קצת ירתיחו אותנו באש כזו או אחרת, הכל יצוף ויופיע קבל עם ועדה. זו רק שאלה של זמן. ואם כן, כדאי שמה שייצא ויתגלה יהיה הפנימיות הטובה שלנו.

האגדה החסידית מספרת על שידוך שנעשה בין צאצאיהם של רבי ישראל מרוז'ין ורבי צבי הירש מרימנוב. הרבי מרוז'ין סיפר במעמד על ייחוסו של החתן בהיותו צאצא למגיד ממזריטש, בנו רבי אברהם 'המלאך' ורבי נחום מצ'רנוביל בעל ה'מאור עיניים'. לעומת זאת, רבי צבי הירש מרימנוב הגיב: הוריי נפטרו כשהייתי נער צעיר, גדלתי בביתו של חייט שלימד אותי את מלאכת התפירה, וקיבלתי ממנו שני עקרונות חשובים: "תקן את הישן, ואל תהרוס את החדש". כששמע זאת הרבי מרוז'ין הוא שמח במיוחד על השידוך הנפלא.

ייחוס הוא דבר נפלא כשהוא מועיל ומניע לעשייה, לצמיחה ועבודה פנימית. הרוז'ינר רצה שהייחוס הנעלה אכן יועיל לזוג הצעיר, ולכן הייחוס של רבי צבי הירש מרימנוב – התלמיד שהפך להיות אדמו"ר על ידי עבודה והתעלות עצמית – היה בדיוק מה שהוא חיפש.

כאן אנחנו מגיעים אל הקצה ההפוך ממה שדיברנו קודם. לא מדובר על מי שעסוק רק במחשבה 'איך אני נראה בעיני אחרים' אלא להפך, הוא טרוד יותר מדי ממה שמתחולל בתוכו פנימה. הוא נתון במערבולת פנימית, שבוי בכישלונותיו. הוא טבוע בעבר הבעייתי שלו, וכל הזמן חושב על הטעויות והנפילות שלו.

בדיוק בשביל זה באה ההוראה השניה של אלעזר הכהן: יהודים יקרים, אל ייאוש. כל מה שנכנס יכול לצאת.

אסור לנו לחשוב שאם נכשלנו ועשינו כך וכך, לעולם לא נשתחרר מזה. זה הולך ללוות אותנו כל שארית חיינו, זה יכתיב את עתידנו ועתיד משפחתנו, זה מי שאנחנו. אז לידיעתכם, אלו החדשות הטובות: הכל יכול לצאת, אפשר וצריך להשתחרר מטומאה ואיסור שדבקו בנו, גם אם הם התחפרו עמוק בדפנותינו.

גישות שליליות שאימצנו, מחשבות מחלישות, פחדים וחוסר ביטחון – לא משנה כמה זמן הם קיננו בקרבנו וכמה שכבות של אבק הצטברו עליהם – זה ממש לא משנה מה וכמה. כמו שזה נכנס, כך זה גם בעזרת ה' ייצא.

סיפור מפורסם מתאר יהודי שהגיע אל רבי נחמן מברסלב והתלונן על בעיות אישיות הפוקדות אותו. אמר לו רבי נחמן: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן".

תבינו, הרי זה לא הגיוני אחרת. וכי למה שתהיה לאדם יכולת להרוס ולא לבנות? אם יש לך כוח ועוצמה לעשות דברים שליליים, ודאי שביכולתך להשתמש בהם לעשות גם מעשים חיוביים.

לפעמים נדמה לנו שתכונות או התנהגויות שליליות נדבקות אלינו בגלל שהן כנראה קרובות וקשורות יותר למי ומה שאנחנו, ולעומתן היכולות הטובות שלנו הן רק תוצאה טכנית ומקרית התלויה במזל… אבל האמת היא שההפך הוא הנכון! הלא-טוב הוא שנדבק בנו ואנו יכולים להתנער ממנו, ואילו הטוב טבוע בנו בעצם הווייתנו. והרי בכל יום אנחנו אומרים ומשננים לעצמנו מי אנחנו באמת: "אלוקי, נשמה שנתת בי, טהורה היא!"

זו האמת האולטימטיבית – הנשמה שלנו "טהורה היא", נקיה מכל אבק ועפר. טהורה היא – מלשון 'טהירו' בארמית, שפירושו מאיר, זורח, נוצץ. הנשמה קורנת בכל הטוב הזה.

אי אפשר לקחת קרדיט רק בדרך אחת, רק על הדברים השליליים. למה אנחנו מרגישים תחושה של חוסר נוחות ממחמאות כנות על מעשים טובים שעשינו, אך פחות מתביישים לייחס לעצמנו את הטעויות שלנו? ברור שזה מגיע מהיצר הרע, וזה שקר וכזב. אם אני כה חזק וביכולתי לשבור ולנתץ, מפני מה לא יהיה ביכולתי לתקן ולבנות? אין בזה היגיון. אלא מה? היצר הרע נוטע בנו מחשבות שנועדו להכשיל אותנו, לשרוף את אסמי התבואה שלנו. המחשבה שדברים שליליים באים אלי בקלות יותר מדברים טובים, ושבירה ונפילה נדבקת בי מהר יותר מצמיחה ובניה, היא מחשבת היצר הרע!

לחיים, חברים יקרים, לחיים ולברכה. אחרי הכל, אין בזה חידוש מיוחד. בסך הכל מדובר במהלך דו-סטרי. הרי לא נולדנו עם בעיות, אלא אספנו אותן אלינו במהלך הדרך. אם כן, אפשר וכדאי להשליך אותן בחזרה החוצה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן