בס"ד

יום שישי, 12 אפריל, 2024
הכי עדכני
האוצרות של רבי שמעון

האוצרות של רבי שמעון

לכבוד ל"ג בעומר, יומו של רבי שמעון בר יוחאי, איש האלוקים ומגלה פנימיות התורה, אנחנו חייבים להתכונן לקבל את האור הגדול המאיר ביום הזה. איך עושים את זה? בלימוד ספרי החסידות מלרבותינו לדורותיהם, בהם פתחו לנו צוהר אל הרבדים הנסתרים שבחוט המשולש – הקב"ה, התורה וישראל – שלעולם לא יינתק.

צדיקי החסידות לימדו שמעלתו של כל יהודי – יהיה מצבו הרוחני אשר יהיה – כל כך גדולה עד שכל העולמות העליונים והתחתונים נבראו רק בשבילו. האמת היא שזה לא חידוש של החסידות אלא הם דברי חז"ל המפורשים – כמו שאר רעיונות החסידות ששינו את השקפת העולם היהודי, ולמעשה כולם יסודם ומקורם בתורה שבכתב ושבעל פה – הנלמדים מפי רבן של ישראל, רש"י הקדוש, לכל בן חמש למקרא מיד כשהוא מתחיל ללמוד תורה ופוגש את המילה "בראשית", שמשמעותה שהעולם כולו נברא בשביל שני דברים – "בשביל התורה ובשביל ישראל".

באיזו תחושה אדם סופר את אוצרותיו היקרים? איך הוא בוחן את האוסף החביב עליו? הוא מתענג בהם. ככה בדיוק מכנה הקב"ה את עם ישראל: "והייתם לי סגולה מכל העמים", ופירש רש"י מהי "סגולה" – "אוצר חביב . . שהמלכים גונזים אותם". הם אפילו לא משתמשים בהם. זה לא אוצר המשמש לצורכי המדינה. שימוש כזה הוא דבר צדדי הנעשה לתועלת מסוימת, ולעומת זאת האוצר המדובר כאן מטרתו בעצם קיומו, ובזה הוא מענג את המלך וחביב עליו כל כך. תחשבו על זה: ככה ממש הקב"ה מתענג בכל אחד מאיתנו – מצד עצם היותו יהודי, "בנים אתם לה' אלוקיכם".

חשוב להבהיר: ודאי שהמצב הטוב ביותר הוא כאשר הבן סמוך על שולחן אביו ומקיים את הוראותיו לנחת רוחו, ואין ספק שום ספק. אבל יש דבר עמוק מזה: גם בן שהתרחק מאביו ובמעשיו שלו גרם לזה, הוא עדיין בנו של אביו לכל עניין. יתהפך העולם, והם לא יוכלו להתנתק זה מזה. וכך גם כל יהודי באשר הוא, בין אם הוא מתנהג כיהודי ירא שמיים ובין שהוא מתנהג כמי שכלל לא יודע שהוא יהודי – או שבאמת הוא לא יודע שהוא יהודי – עדיין הקב"ה שמח ומתענג בו, וכדברי רבי שמעון בר יוחאי בעל השמחה: "אנן בחביבותא תליא מילתא", אהבת ה' חובקת את הכל, וכנאמר "אהבתי אתכם אמר ה'".

חברים יקרים, בתוך עמי אנכי יושב. אני יודע שזה לא פשוט. הרי לעתים ילדים מסבים להוריהם צרות צרורות, ומשאירים אותם ערים ודואגים בלילה מלאי תסכול ומבוכה. אבל בואו נחשוב ממה כל זה נובע? למה אנחנו כה נסערים? בגלל האהבה והקשר שבינינו. אלמלא האהבה העצמית שיש לכל הורה לילדיו, מה אכפת לו ממנו? שיהרוס לעצמו חלילה את חייו או שיסתדר בכוחות עצמו.

אין מה לעשות, יש קשר בלתי ניתן לפירוד בין הורה לבנו. זה לא בגלל שהבן גורם לנו נחת או מביא הביתה תעודת הצטיינות על הישגיו בתורה, אדרבה – בדיוק להפך. לפעמים הוא רק מכניס אותנו לחובות ולחצים. אבל הקשר שבינינו אינו נותן מנוח והוא מוּנע מאהבה עצמית, דהיינו שהיא עצמי ומהותי. אמנם לפעמים האהבה הזו מוסתרת ומכוסה בשכבות של כעסים ותסכולים, אבל למעשה עצם קיומו של הילד הוא עובדה המשמחת אותנו. ולא עלינו, מקרה של הפך-החיים הוא הכאב הנורא ביותר שאדם יכול לחוות בחייו ח"ו.

אנחנו כעת בימי ספירת העומר בהם עלינו להתחזק באהבת כל אחד מישראל – לא רק "לנהוג כבוד זה בזה" בהתנהגות שמן השפה ולחוץ, אלא כדרך החסידות: לעמול להבין ולהרגיש שאכן כל ישראל אחים הם ממש. כל מה שאמרנו הוא משל על ההתקשרות בין הקב"ה לבניו היקרים שעצם קיומם מענג אותו יתברך. לא כמו הורים שמפגינים לילדיהם חיבה רק כשהם קטנים וחמודים, אלא הקב"ה רואה בכל אחד תמיד את היותו "נער ישראל" – ילד קטן שעושה לפעמים מעשים שלא ייעשו, ואף על פי כן – "ואוהבהו", כדברי הנביא.

מה אכן מפריע ופוגע כביכול בקב"ה? כאשר פוגעים בבנו יחידו. "הנוגע בכם – נוגע בבבת עינו". כאשר חלילה חסר בעניין השלום שבין אדם לחברו, ויתרה מזה שמישהו מדבר לא-טוב על יהודי אחר – הפגיעה היא כביכול באבינו שבשמים.

קראנו לא מזמן את הפרשיות תזריע-מצורע העוסקות בעניין הנגעים הבאים על לשון הרע. אדמו"ר הזקן מבאר את הקשר שבין 'ענג' ו'נגע' – הרי אלו הן אותן האותיות, והשאלה היא היכן העין. לא רק היכן האות עי"ן, אלא להיכן פונה עינו של האדם כשהוא מסתכל על הזולת, מה הוא רואה בו. החידושי הרי"ם כותב שכשיהודי מביט על חברו בעין טובה ובמלוא החיבה, הוא מענג את הקב"ה, ולכן גם הקב"ה מצדו מביט בו בעין טובה ומבקש לגרום לו 'ענג', ומאידך חלילה דיבורי לשון הרע על יהודי אחר מביאים מלמעלה ל'נגע'.

כך פירש הבעש"ט את הפסוק "ה' צלך" – כשם שהצל מחקה כביכול את תנועות האדם, כך הקב"ה מתנהג איתנו בהתאם להתנהגות שלנו.

בשער היחוד והאמונה שבתניא מסביר אדמו"ר הזקן שבריאת העולם על ידי דיבורו של הקב"ה, "בעשרה מאמרות נברא העולם", אין פירושה שהדיבורים נאמרו והלכו להם צחד לאחר שנברא העולם, אלא מאמרות אלו עומדים תמיד להוות ולהחיות את הבריאה בכל רגע מאַין ליש. כלומר שכל פרט בבריאה מתקיים באמצעות חיות אלוקית המגיעה אליו על ידי אותיות הא"ב שבעשרה מאמרות, כמו האותיות א' ב' ן' המחיות את האבן, למשל.

אם כך, אותיות הדיבור האלוקי הן סוד ויסוד קיום הבריאה. והרי גם בני אדם מדברים באותן אותיות, כנאמר בספר יצירה שה' נטל את עשרים ושתים האותיות הקדושות וקבע אותן בפינו. אבל כאן הבעיה הגדולה: ביכולת האדם להשתמש באותיות האלו כדי להפיץ לא-טוב על יהודי זולתו, בה בשעה שהקב"ה שנתן בפיו את האותיות הללו לעולם לא יאמר רע על בנו יחידו ח"ו. בכל השמים ושמי השמים לא תימצא מילה לא-טובה על שום יהודי באשר הוא!

הורים בריאים בנפשם יכולים וצריכים לדבר ביניהם על האתגרים שיש לילדיהם ולנסות לטפל בהם, לעזור ולתמוך בהם, אבל שום אב הגון לא ילך ברחוב ויספר לאחרים כמה בנו שפל וגרוע חלילה, פשוט לא עושים את זה. ואם הקב"ה, אבינו אב הרחמן, לא עושה את זה, איך אנחנו נכשלים לעתים בזה? הרי בזה אנחנו לוקחים את דבר ה' ומשתמשים בזה נגד רצונו ונגד בנו יחידו! כביכול הדיבור הוא שלנו, וכאילו אנחנו מציאות נפרדת מאלוקות ואיננו קשורים לה' חלילה.

אנשים אומרים: אם אין לך משהו טוב לומר, אל תאמר. אם אתה לא חלק מהפתרון, אתה חלק מהבעיה. אני לא קובע שאִמרה זו נכונה תמיד, אבל מתוך הדיבור שלנו כעת אנחנו צריכים להחליט ולקבוע: אם אתה לא משתמש במילים שנתן לך ה' בשביל לעזור לבניו אהוביו, עדיף שלא תגיד כלום.

מי לנו יותר גדול מרשב"י, שבדיבורו הקדוש התמלאה הבקעה דינרי זהב. אם נשאל מה סוד כוחו – לא נדע. וכי אנחנו יכולים לבוא בסוד עבדי ה'? אבל דבר ברור הוא שדיבורו של צדיק האמת, מי שמעולם לא נפרד מן האלוקות ודיבוריו ומעשיו משקפים תמיד את דבר ה' – יכול לפעול בעולם גדולות ונפלאות.

לענייננו: כמו תמיד, השאלה היא נקודת המוצא ונקודת היעד. יש דיבור שלילי שהוא חיובי ויש דיבור חיובי שהוא שלילי. כשמחנך אומר להורים שלילד המתוק שלהם יש אתגר לימודי והוא זקוק לשעות תגבור אחר הצהריים – זה לא דיבור שלילי אלא חיובי. אבל כאשר אני אומר לשכן שלי שפלוני מעבר לכביש בנה מרפסת לדירה שלו וכנראה יש לו הרבה כסף – זה לא דיבור חיובי. ממש לא.

האמת היא שבגמרא אנחנו מוצאים מחלוקת בעניין השאלה – האם מי שדיבר לשון הרע יש לו תקנה. "אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא – יעסוק בתורה, שנאמר 'מרפא לשון עץ חיים'… ואם עם הארץ הוא – ישפיל דעתו… רבי אחא ברבי חנינא אומר: סיפר – אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקדש, שנאמר 'יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות', אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא – יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא – ישפיל דעתו".

אם כן חברים, יש עצה. וזו לא סגולה סתם, אלא פתרון אמיתי של הבעיה. הרי התורה גם היא אותיות דיבורו של הקב"ה, ואם כן ככל שאנחנו לומדים ועמלים יותר בתורה – אנחנו מתעצמים ומתאחדים בנפשנו עם דיבורו של הקב"ה, מתרגלים ומתאמנים בדיבור של טוב וחסד, מתוך התורה המביאה שלום בעולם.

המין האנושי נקרא בספרים "מין המדבר", למרות שלכאורה היתרון שלנו על בעלי החיים הוא דווקא בשכל שלנו. אבל כנראה שהדיבור הוא יכולת אלוקית, הכוח שעמו ברא הקב"ה את העולם, והוא העניק לנו כוח זה כדי שאנחנו נוסיף ונברא עולמות טובים ומתוקנים באמצעות דיבורינו.

אחד התלמידים הגדולים של המגיד ממזריטש היה רבי מנחם נחום מצ'רנוביל. ספרו הנפלא 'מאור עיניים' כשמו כן הוא, מאיר עיניים ומשמח את הלבבות. וכך הוא מסביר את המחלוקת שהזכרנו מהגמרא:

הדבר תלוי איך אתה לומד תורה. לכל הדעות התורה מסוגלת להועיל לכל אדם. אין דבר החסין מפני כוח התורה הקדושה, ויש ביכולת המאור שבה להחזיר כל יהודי למוטב, ובפרט את כישרון הדיבור שבאדם שמתעדן ומתייפה על ידי שמרבים בדיבורים טהורים וקדושים מהתורה.

אבל אם אדם לומד תורה לשם עצמו, כדי שהוא יהיה חכם ומשכיל ומוצלח ו'מאן דאמר', הרי התורה הופכת חלילה לכלי שרת לצרכיו האישיים, ובמצב הזה אין ביכולתה לסייע לו.

לעומת זאת, אם אדם לומר תורה בגלל שהיא דבר ה', חכמתו ורצונו של הקב"ה, כפי שאומרים בברכות התורה "ונתן לנו את תורתו", כלומר שהקב"ה הכניס עצמו כביכול בתוך התורה ועל ידה מתדבק האדם בקב"ה באופן הנעלה ביותר, הרי אז התורה מאירה לו את פניה המאירים ו"מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" ומזככת ומטהרת את לבו מכל סיג ופגם, עד שגם הדיבור שלו מוכשר מחדש לדיבורים של טובה וברכה.

אני זוכר שבבית מדרשו של הרבי זי"ע בראש השנה, לפני שהיה תוקע בשופר, היו דחיפות עצומות. כל הנוכחים רצו לחזות בעבודת הקודש, שלוותה בבכיות שלא נראו על פניו כל השנה, בעת המלכת הקב"ה למלך העולם בתקיעת שופר. זה היה אחד הזמנים המיוחדים ביותר במחיצת הרבי. לא פלא אם כן שכולם נדחקו להשתתף במעמד. ולכן מדי שנה היה הגבאי משקיט את הקהל הרב ומכריז בקול רם: "עלינו לזכור היכן אנחנו עומדים ולפני מי אנחנו עומדים".

אכן כן. כאשר אנחנו פותחים את הפה ורוצים לומר משהו, אנחנו צריכים לחשוב מול מי אנחנו עומדים, מי הוא המדבר דרך לשוננו, ולשם מה נתן לנו את חיתוך המילים ומוצא השפתיים, וכיצד נשתמש וננצל את היכולות הנפלאות שהקב"ה נתן לנו בחסדו הגדול – לטובה ולברכה.

לחיים, לחיים ולברכה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן