המפתח לחיים מאושרים

המפתח לחיים מאושרים

אנשים רבים, צעירים ומבוגרים, מחפשים את המפתח שעמו יוכלו לשנות את כיוון חייהם לטובה. הם פונים לרבנים, פסיכולוגים, קואצ'רים, ספרות מקצועית או סתם מכרים בעלי חכמה וניסיון, ומחפשים אצלם את הנוסחה שתאיר את יומם ותכניס אושר ושמחה לחייהם.

יש הסבורים שאם רק יורידו מעט במשקל, ימצאו עבודה מכניסה, או יגורו בוילה נאה, או-אז בוודאי האושר יהיה מנת חלקם. יש שיסברו שהפחתת הקצב של מרוץ החיים בו הם מצויים והתנתקות לתקופה ממטלות היום-יום, היא שתשנה את הרגשתם, ואחרים יטענו שחיזוק הקשרים החברתיים הוא יהיה ה'גיים צ'יינג'ר' שימלא אותם באנרגיה חיובית ובחדוות חיים.

מבלי לזלזל בכל אלה, דברים שללא ספק אכן יכולים לעתים לתרום לרווחת האדם ולאושרו, נציע להלן דרך לחולל תפנית של ממש בחיינו ולהיטיבם.

במרכז פרשתנו נמצא תיאור המעמד המכונן של הסנה, בו משה רבנו מקבל את המינוי מאת הקב"ה להיות שליחו לגאול את ישראל משעבוד מצרים. בענוותנותו, משה לא מביע התלהבות יתירה לנוכח המינוי, והוא מנהל עם הקב"ה דין ודברים ארוך, כשבין השאר הוא טוען: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", אלא יאמרו בסקפטיות: אתה מספר לנו סיפורים… "לא נראה אליך ה'"!

לכאורה, מה פשר הטענה הזו? גם אילו נניח שבני ישראל אכן לא יאמינו לבשורת הגאולה, האם זה ימנע מהקב"ה להוציאם מבית עבדים? יאמינו או לא יאמינו, זה לא אמור להשפיע על קיום ההבטחה האלוקית.

בעומק הדברים, טענת משה הייתה משמעותית ואמיתית: הלא הבסיס לכל גאולה שהיא – זו האמונה, "בזכות האמונה נגאלו". כך בגאולת מצרים ועל דרך זה בכל מיצר ומגבלה בחיינו, ראשית יש להתחזק באמונה שזה פתיר! אם אדם מאבד את האמונה שלו ביכולתו לשנות תכונה בעייתית, הרי שגם אלף פסיכולוגים לא יועילו לו. אם אדם לא נותן סיכוי לשיפור הקשר הזוגי ולשלום בית אמיתי, חבל שיכלה את כספו על ייעוץ זוגי…

ומהי אמונה? האמונה האמיתית עומדת גם כאשר השמיים קודרים והאופק לא נראה מבשר טובות. האמונה ניצבת איתנה גם כשהשמש שוקעת ואפילו אור הלבנה איננו נראה – "ואמונתך בלילות". גם כשעומדים מול ים סוף מחד ופרעה וחילו נושפים בעורפנו מאידך, גם אז "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". גם כשנראה שאפסה תקווה והלב צועק "מדוע?" גם אז אנחנו מאמינים.

דאגת משה, אם כן, הייתה כנה. הוא באמת חשש שאילו "לא יאמינו", לא יוכלו להיגאל. משה ידע שהכרחית אמונתם של ישראל בגאולה, כדי שהיא אכן תתרחש.

מה השיב הקב"ה על טענתו זו של משה – "והן לא יאמינו לי"? אומרת הגמרא: "אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו. גלוי לפני הקב"ה שישראל מאמינים בני מאמינים הם. ח"ו אתה [משה] אין סופך להאמין". בעוד שבבני ישראל נאמר: "ויאמן העם", לגביך [ולגבי אהרן אחיך] נאמר: "יען לא האמנתם בי להקדישני".

הקב"ה לא אהב את חוסר הקרדיט של משה באמונת ישראל ונתן לו שני אותות להראות להם, כאשר האות השני היה: "הבה נא ידך בחיקך" שלאחר שמשה הכניסה לחיקו, "ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג". הוא הצטרע כתוצאה מהלשון הרע שאמר על ישראל בחששו ש"לא יאמינו". הוא "חשד בכשרים".

אבל רגע, כשקוראים את תיאור התורה בפרשתנו על המפגש הראשון של משה ואהרן עם ישראל ומסירת דבר ה' אליהם, נדמה שהחשד של משה דווקא היה מוצדק והוא בטח לא "חשד בכשרים"… וכך נאמר שם: "וידבר אהרן את כל הדברים אשר דיבר ה' אל משה, ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם". כלומר, בתחילה חזר על דברי ה', אחר כך עשה את האותות – השלכת המטה שנהפך לנחש, והצרעת בידו לאחר הכנסתה לחיקו – ורק אז "ויאמן העם". אם כן, לא לחינם ביקש משה את האותות כדי שיאמינו! מדוע, אם כן, מצא הקב"ה דופי באמירתו "והן לא יאמינו"?

ביאור העניין נעוץ ברעיון עמוק ויסודי מאוד בחיינו. את פרשתנו אנחנו קוראים בשיאו של חודש טבת, שהאות שלו על פי הקבלה היא האות עי"ן. בהתאם לכך, חודש טבת קשור במיוחד לעין (האות והאיבר) ולחוש הראייה.

לחוש הראייה עליונות על שאר החושים (מישוש, טעם, ריח ושמיעה), בכך שהרושם שהראייה עושה עלינו והוודאות שהיא מייצרת אצלנו – חזקים בהרבה מאלה שבשאר החושים.

לדוגמה: כשאדם רואה בעיניו מחזה של חוסר צדק משווע, הוא יכול להיכנס לסערת רוחות ליום שלם, אף שאילו היה שומע תיאור זהה למה שראה, אפשר שהיה ממשיך כרגיל את שגרת חייו.

גם במישור הוודאות – כשאנחנו רואים משהו בעינינו, קשה עד בלתי אפשרי לערער את ביטחוננו בו. אם מישהו יטען שהדבר שראית כלל לא התרחש, הרי תדחה זאת על הסף בנימוק ש"אני בעצמי ראיתי". אך האם נדחה באותו ביטחון מישהו שיערער על משהו ששמענו (מבלי לראות)? אם סברת ששמעת את קולו של מישהו, ולעומתך יטען מישהו שהדבר לא ייתכן כי הוא בכלל שוהה בחו"ל, האם תסרב לקבל זאת?

זהו גם היסוד העומד מאחורי ההלכה לפיה "אין עד נעשה דיין". משמעות ההלכה בכללות היא שאם דיין היה עד ראייה למקרה המגיע לאחר מכן לבירור הלכתי בבית דין, עליו להדיר עצמו מלדון בו, משום שאנו מניחים שבעקבות ראייתו את המקרה בעת התרחשותו, לא יוכל לחשוב עליו באופן אובייקטיבי ולדון בו מכל צדדיו.

על פניו, נראה דין זה תמוה משהו; שכן אם הזדמן שהדיין בעצמו ראה את המקרה, יש לו לכאורה את הכלים לדון בו כראוי ולהגיע לחקר האמת. הוא לא זקוק לעדים שיספרו לו מה בדיוק התרחש, שכן הוא ראה אותו בעת התרחשותו! האם אין זה אידיאלי עבור משפט צדק?!

אלא שזה היה נכון אם היינו רואים דברים באופן נקי ואובייקטיבי לחלוטין, מבלי לתת להם פרשנות אישית באופן אוטומטי, אבל זה מן הנמנעות. כידוע, עשרה אנשים שרואים כביכול את אותו המחזה בדיוק, רואים לאמיתו של דבר עשרה דברים שונים… בדבר שאחד יכול לראות צדק, השני יראה עוול, וכדומה.

בראייה יש שותפות בין העיניים והלב: "אין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו". התורה מזהירה אותנו: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – תחילה לב ואחר כך עיניים, משום שהאדם רואה את מה שליבו רוצה לראות. אם ליבך נמשך לתאוות – זה גם מה שתראה בעיניך, ואם ליבך נמשך לחסד – לא תחדל מלראות הזדמנויות לעשותו.

לכן פוסלת התורה את העד להיעשות דיין. ברגע שהדיין ראה לפניו מקרה – הוא נתן לו פרשנות משלו, ויהיה לו מאוד קשה להשתחרר ממנה בבית הדין. אם הוא בראייה שלו – שהרי מה שאנו רואים הוא סובייקטיבי – ראה פשיעה, הרושם של אותה ראייה הוא כל כך חזק, שאין זה בגדר אנוש להתעלם ממנו ולבחון נימוקים לפטור ברצינות זהה לזו שבנימוקים לחיוב.

לפני שנים רבות הייתי עד למקרה המדגים את הרעיון הזה. היה זה כאשר יצאנו – כמה תלמידי ישיבה – ל'מבצע תפילין' בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, כשאתנו גם ר' אליהו פרידמן – חסיד חם ולבבי.

לאחר כשעתיים שעמדנו והצענו לעוברים ושבים להניח תפילין, קרב אלינו יהודי בעל מראה חסידי והחל צועק צעקות רמות. רק כעבור שניות ארוכות הצלחנו להבין על מה יצא קצפו. "כאן אתם מניחים תפילין?! מתחת לתמונת השחץ הזו?!", הצביע למעלה. התברר שכמה מטרים מעלינו הייתה תלויה תמונה לא צנועה, והיא שגרמה ליהודי הזה לצאת מכליו כשראה אותנו עומדים עם דוכן התפילין בסמוך לה.

לרגע נבוכנו, בהחלט לא שמנו לב לתמונה. אלא שאז פנה החסיד ר' אליהו אל הצועק, ואמר לו בדוגריות: "סלח לי, אנחנו עומדים פה שעתיים-שלוש ואף אחד לא הבחין בתמונה הזו, ואילו אתה הבחנת בה מיידית, איך זה ייתכן?!…" לשמע דבריו, האיש השפיל את מבטו ועזב את המקום…

כעת נוכל להבין מדוע כשטען משה "והן לא יאמינו לי" הוא "חשד בכשרים", אף שבפועל נזקקו ישראל לאותות כדי להאמין בו:

עם ישראל – אמר הקב"ה למשה – הם מאמינים בני מאמינים. האמונה היא חלק בלתי נפרד מהם ושום כוח בעולם לא יעקור אותה מקרבם. אלא מה, היא יכולה להיות מכוסה ונעלמת בשכבות רבות של גשמיות, חומריות וגלות הדעת. אולי הם יצטרכו אותות כדי לעורר אותה, אבל לא האותות הם שייצרו אותה. גם כשהאמונה בלתי נראית היא קיימת אצלם לבטח, והאותות רק יעלו אותה על פני השטח.

וכראיה שאין האותות הם שיוצרים את האמונה – אומר הקב"ה למשה – תראה את פרעה ועמו. הם יראו את אותם אותות, יקבלו עשר מכות, ואף על פי כן לא יאמינו בי ולא ישמעו לקולי. כשאין אמונה, הנה גם כשרואים נס אלוקי, ניתן לפטור זאת כאירוע נסיבתי ומקרי… אם אתה סבור שהאותות הם שיחוללו את אמונתם של היהודים, יש בכך יותר משמץ חשד בכשרים.

אני זוכר שלאחר מלחמת יום הכיפורים הגיעו אל הישיבה בכפר חב"ד שני חיילים שלחמו במלחמה והחליטו שהם חוזרים בתשובה. מה שגרם להם להחליט על צעד משמעותי שכזה, היה טיל שפגע בטנק שלהם וגרם לו להתחיל לבעור. הם ניסו להיחלץ מבעד לצריח הטנק, אבל משהו שם נתקע ולא זז. האש גדלה והם כבר היו בטוחים שזהו זה… שניהם כאחד צעקו "שמע ישראל" בכל כוחם, וכשאמרו "אחד" פגע טיל נוסף בטנק ו… העיף את הצריח, מה שאפשר להם להיחלץ מהטנק ללא פגע! "באותו רגע ידענו – יש אלוקים", אמרו.

אחיי ורעיי, נאמר באבות דרבי נתן: "צאו וראה איזו היא מידה טובה שידבק בה האדם בכדי שיזכה לעולם הבא. נכנס רבי אליעזר ואמר: עין טובה".

כפי שכבר למדנו לדעת, התחושה כי הראייה שלנו אובייקטיבית איננה אלא אשליה. אם אנחנו שופטים מישהו בחומרה ורואים בו רע, במקום ללמד עליו זכות ולראותו בעין טובה – זה מלמד עלינו יותר משזה מלמד עליו.

חשוב להדגיש: אין הכוונה שבהכרח תמיד נראה עולם אוטופי שבו "לא ירעו ולא ישחיתו" והכל מתנהל על פי הצדק והיושר, אלא הכוונה היא שבמקום לראות את הרע של האחר, נתמקד ביכולת להעמיד אותו על דרך הישר. פחות נראה קלקול, ויותר את האפשרויות לתיקון. עין טובה אינה נאיביות מעושה, אלא משמעותה לזהות את המניע הטוב שמאחורי הפעולה השלילית או מאחורי האדם החוטא, להתמקד בו, לרומם ולהאיר אותו.

וכאן אנחנו חוזרים לשאלת האושר בה פתחנו, והנה התשובה: מי שיחיה כך את חייו, יחיה חיים מאושרים. אין דרך טובה יותר לחיות מתוך שלווה, אושר ושמחה פנימית, מלהיות אדם טוב עין, השמח בהצלחת רעיו. וכשאתה רואה את הטוב אצל אלה שסביבך, אתה מתחבר גם אל הטוב שבתוכך. וכך אומר רבינו יונה, שעין טובה זו "המידה הכי נאה ומשובחת ובזה פתח להשגת כל המידות האחרות. כי מחמת רוחב ליבו ועינו היפה, ראוי הוא לכל מידה טובה".

יהי רצון שנצליח "לדון כל אדם לכף זכות", לראות את רעינו ואת עצמנו בעין טובה, ולזכות בחודש טבת זה לראות עין בעין בשוב ה' אל נווהו בגאולה השלמה, אמן.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן