אנשים רבים מדי חווים מפעם לפעם מצב רוח המורכב מקוקטייל רגשות 'אופטימיים' במיוחד, דבר המתבטא בקְרֶכְצִים למיניהם – אנחות וגניחות ששוברות חצי גופו של אדם, כשהם גם מקנחים באמרה מתאימה כמו "אדם לעמל יולד", "אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו", או באמירה עדכנית "אין לי רגע דל ללא איזה סקנדל", ואמרות מעצימות נוספות מהז'אנר…
רבים מרגישים שהם מוציאים יותר מדי אנרגיות על מלחמת הישרדות, ורק חולמים על היום שבו יוכלו לעשות את מה שמעניק להם כוח ולא את מה שגוזל אותו, אלא שהחלום שלהם נראה רחוק מלהתגשם… הם חווים תחושת מועקה ממרוץ החיים ושלל המשימות הפרושות לכל אורכו, ובתוך תוכם זועקים: ריבונו של עולם, תן לנו קצת שקט, מנוחה ושלווה פנימית.
אז מה עושים?
בפסוק החותם את פרשתנו, ובכך גם את ספר שמות כולו, מספרת התורה "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". ורש"י מבהיר, כי חרף העובדה שהענן היה על המשכן דווקא בזמן חנייתם של ישראל ולא בעת מסעם ממקום למקום, בפסוק נאמר שהענן היה על המשכן "בכל מסעיהם", וזאת כיוון ש"מקום חנייתם – אף הוא קרוי מסע".
ואם תשאלו: מהי הסיבה בגינה ניתן לכנות את החניה בשם המכנה מצב הפוך, ממשיך רש"י ואומר לנו: "לפי שממקום החניה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולם מסעות".
ידועים דברי הבעל שם טוב על אודות המסעות במדבר, שמלבד העובדה שבכל מסע עשו בני ישראל כברת דרך גיאוגרפית, הם גם – ואולי בעיקר – התקדמו במסעם הרוחני והתעלו ממדרגה למדרגה. לכל מסע היה תפקיד משלו בתהליך הכללי שהם עברו – לנתק אותם מהשעבוד הנפשי אל הקליפות שדבקו בהם במצרים ולחבר אותם אל הקודש.
עוד לימד הבעל שם טוב שהמסעות האלה אינם רק נחלת ההיסטוריה הרחוקה שלנו, אלא מסעות שעל כל יהודי לעבור במהלך חייו כדי למלא את שליחותו האלוקית בעולם, לצאת מהמצרים שלו ולהגשים את מטרת ירידת נשמתו – "ירידה צורך עלייה".
זו גם הסיבה שהתורה מתייחסת לכל ארבעים ושניים המסעות כ"מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", לאמור: לא רק המסע הראשון, מרעמסס לסוכות, שבו יצאו ישראל מגבולות הטריטוריה המצרית היה מסע של יציאת מצרים, אלא כל אחד ואחד מארבעים ושניים המסעות – גם שנים אחרי היציאה הניסית ההיא בט"ו בניסן ב'תמ"ח – היווה נדבך נוסף ביציאה ממצרים. כי 'מצרים' איננה רק מדינה. מצרים זו קליפה; מצרים אלה הגבלות ומֵצרים המבקשים לעצור בעד היהודי מלהתקרב אל ה'.
כך נוכל להבין את נחיצותן של החניות שבין מסע למסע, כמו גם את סיבת השם שניתן להן – מסע:
כדי שתהליך רוחני שעובר הפרט, או עם שלם, יתעצם אתו ויהפוך להיות קניין בנפשו, נדרש זמן עיכול שבו מתרחשות הפנמה והטמעה. ועל פי גודל התהליך והאופי שלו ייגזרו אורכו וצורתו של תהליך ההפנמה וההטמעה, ומכאן ההבדלים שבמיקום ואורך החניות.
לאור זאת אין כל תמיהה בכך שהתורה מתייחסת לחניות כאל מסעות, כי אכן החניות לא היו אלא כלי שרת בידי המסעות לצורך התעצמותם של ישראל עם כברת הדרך הרוחנית שעשו בהם, והפיכת האור הרוחני שהשיגו לקניין בר קיימא בנפשם.
והנה, אחיי ורעיי, הגענו אל הסטארט־אפ היהודי להשגת רוגע, שלווה ושפיות: זו החניה המוכרת יותר בשמה… שבת!
כשאדם רץ מרתון במרוץ החיים ומתמרן בין שלל המשימות שלו, הוא עלול לשכוח את סיבת החיים. הוא נמצא בסיכון גבוה לראות את העצים ולפספס את היער. הוא מחובר לכל כך הרבה דברים, עד שהוא איכשהו מוצא את עצמו מנותק מעצמו, ובבעיה הזו בדיוק מטפלת השבת.
יש כאלה שטועים לחשוב כי השבת היא נגטיבית בעיקרה – לא יוצאים לעבודה; לא מחוברים לפלאפון; לא עושים מלאכה וכדומה. אבל הסתכלות זו עושה עוול גדול לשבת ונוטלת ממנה את האמירה החיובית שלה, את הפוזיטיביות והאור המיוחד הקורן ממנה, את ה"זכור" שלצד ה"שמור".
שבת, אומר הזוהר, היא זמן בו ה' מתגלה בתוך נפשו של היהודי. בשבת, מלמדת הגמרא, מאירה בכל אחד ואחת מאיתנו "נשמה יתרה". נכון, הביטוי החיצוני הכי בולט של יום השבת זו השביתה ממלאכה, אבל ההימנעות מ"עובדין דחול" והחניה הזו שכמו 'נכפית' עלינו, היא רק אמצעי להשגת העיקר – התחברות מחודשת אל הקב"ה והתבוננות באהבתו הגדולה אלינו, האהבה שבגינה הוא העניק לנו את יום השבת – "כי לישראל עמך נתתו באהבה".
בסוף מעשה בראשית נאמר: "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". רש"י על הפסוק מסביר כי למרות שלכאורה גמר "מלאכתו אשר עשה" היה ביום השישי לבריאה, ולא ביום השביעי שבו הקב"ה "שבת מכל מלאכתו", האמת היא שהשלמת העולם התרחשה ביום השביעי עצמו. הכיצד? משיב רש"י שלאחר שה' ברא את העולם על כל ברואיו "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת – באת מנוחה, [וכיוון שכך –] כלתה ונגמרה המלאכה"! גם דברי רש"י אלו מחדדים את עובדת היות מנוחת השבת משהו חיובי ולא רק העדר מלאכה. השבת היא יצירה בפני עצמה המשלימה את מלאכת הבריאה.
ההתייחסות לשבת רק כזמן שבו אוגרים כוחות פיזיים על ידי מנוחה מעמל השבוע, דומה להסתכלות על החניות במדבר כמנוחה בלבד מעמל הדרך, הסתכלות שכאמור לוקה בחסר.
בשביל שיום השבת יהיה עבורנו מעבר לסתם יום שבו הגוף נהנה ממנוחה, וכדי שנזכה לחוות וליהנות מאורה הבהיר, עלינו לנצל את החניה הזו, את האי הזה של השפיות שפוגש אותנו בכל שבוע מחדש, להתבוננות באהבת ה' אלינו ובערך האינסופי שיש לכל אחד מבני ישראל אצלו.
הנה כמה הצעות למחשבה: פסוקים ומאמרי חז"ל רבים מעלים על נס את אהבתו של הקב"ה לעמו: "אהבתי אתכם אמר ה'", "אהבת עולם אהבתנו", "ישראל עם קרובו" ועוד. רבי יהודה טוען בספר הזוהר כי אילו היינו עומדים באמת על גודל אהבתו של הקב"ה אלינו, לא היינו יכולים להישאר אדישים אליה ואומר: "אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקב"ה לישראל, היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו".
הקב"ה רואה בנו את בניו אהוביו וכנאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם". והוסיף הבעש"ט להפליא ואמר שגדולה אהבת המקום אלינו יותר מאהבת הורים לבנם יחידם שנולד להם לעת זקנותם!
כשם שהורים אוהבים את ילדיהם ללא תנאים, בלי להתייחס לשאלה כיצד הם נראים ומה טיב כישרונותיהם – כי איך שלא יהיה, אלה הילדים שלהם! – כך, ויותר מכך, הקב"ה אוהב אותנו באהבה עצמית אינסופית, אהבה ללא תנאי.
עוד צד של קשר איתן ישנו בינינו לבין הקב"ה, ואלה הדימויים הרבים בהם אנחנו נחשבים כרעיה – לא פחות – לקב"ה עצמו. מגילת שיר השירים מלאה בתיאורים על מערכת היחסים בין הקב"ה לרעייתו כנסת ישראל, על עליותיה ומורדותיה, וכך למשל נאמר שם: "ליבבתיני מאחת מעינייך". מה פירוש? בדרך נפלאה מלמד המלבי"ם, שגם כאשר אחת מעינינו מביטה לעבר הקב"ה ואילו השנייה פוזלת למחוזות זרים, אף על פי כן ליבו ואהבתו של הקב"ה נתונים רק לנו.
כך, ביתר חידוד, נאמר במדרש שגם כשעין אחת צופה במעמד מתן תורה ובהתגלות ה' והעין האחרת צופה בה־בעת אל עגל הזהב – הקב"ה מצידו מעלים עין (תרתי משמע) ומתמקד בזו המביטה לעברו. איפה מוצאים עוד אהבה כזו?
תראו את ההתפעלות ודברי השבח של נחמיה: "אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת – וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם". התעלמת מכפיות הטובה, עצמת עיניך מראות ברע, החזקת כביכול בכוח את אהבתך לרעייתך!
חשוב לשים לב ללקח חשוב שיוצא מכך: אם אנחנו מלקים את עצמנו לפעמים על הצביעות שלנו כביכול בקיום מצוות כשאנחנו לא באמת 'שם', או אם היצר הרע לוחש על אוזנינו "די למצג השווא הזה כאילו אתה איזה קדוש, הלא אני ואתה יודעים היטב מי אתה ומה אתה…" – אל לנו לתת למחשבה הזו לקנות שביתה בליבנו.
בהחלט, אנחנו צריכים לשוב מהעבירות שבידינו, אבל אין זה אומר שכל עוד לא ניפטר מהן נימנע מהטוב שכבר ברשותנו. איך אומרים חז"ל – "האם מי שאכל שום, יאכל שום נוסף ויהא ריחו נודף?" הנה, הקב"ה עצמו אומר שגם כשאחת מעינינו בלבד נמצאת במקום הנכון, הוא חפץ בנו ואומר: "ליבבתיני באחת מעינייך". וזאת, אני יודע איפה אתם באמת ואיפה אתם משחקים רק בכאילו. באמת באמת – אתם איתי.
על היהודי הזה עברו שנים באפלה רוחנית. הוא היה רחוק משמירת תורה ומצוות, ועבר פחות או יותר על כל התורה כולה, רחמנא ליצלן – עד שיום אחד הוא איכשהו מצא את דרכו חזרה. אבל ליבו היה שבור בקרבו על כל השנים בהן התברבר בדרך. אין לי תקנה, הרהר שוב ושוב, אני מקרה אבוד…
הוא נכנס לרבו וביטא את שברון הלב שלו במילים קשות: רבי, הגדשתי את הסאה במעלליי, לעולם לא אוכל להניח את עברי מאחוריי. אין לי עוד מקום בעולם, והלוואי תהא מיתתי כפרה על עוונותיי… זה לא היה מונולוג שנועד להרשים את הרבי ונאמר מן השפה ולחוץ. הוא נאמר מתוך בכי תמרורים של אדם שבור ורצוץ.
הרבי המתין שיירגע קצת מהבכי ואז אמר לו:
הבעש"ט לימד שהקב"ה מהווה את העולם בכל רגע ורגע מחדש, כך שאם רגע אחד יחדל – ישוב העולם להיות אַיִן ואפס כמו קודם שנברא. ובעל התניא מסביר ב'שער הייחוד והאמונה' שבעצם הדבר מחויב מצד השכל: כאשר לוקחים חומר גולמי ורק מעניקים לו צורה, הוא לא זקוק לאומן בשביל המשך קיומו. אבל הקב"ה ברא את העולם מאַיִן ליֵש. מה, אם כן, שומר את הדבר הזה קיים, כאשר כל מציאותו היא חידוש? הרי אפילו קרן אור זקוקה לפנס בשביל להמשיך ולהאיר, אז האם העולם שנברא מאין יוכל להתקיים מכוח עצמו? הכרחי, אם כן, שהקב"ה יחדש בטובו בכל יום ובכל רגע את מעשה בראשית, וכנאמר "לעולם ה' דברך ניצב בשמיים".
הרבי עצר, ואז הקשה: אבל רגע, הקב"ה הוא הרי 'כל יכול' ואיננו מחויב להיגיון שלנו. הוא בפירוש יכול היה לברוא עולם מאין ליש, וחרף זאת להעניק לו קיום עצמי שאיננו נזקק לבורא שישמור על מציאותו ויהווה אותו בכל רגע מחדש. מדוע, אפוא, לא עשה זאת?
השיב הרבי: אין זאת אלא שהקב"ה באהבתו רצה שאם יבוא בעל תשובה ויאמר: חטאתי, עוויתי, פשעתי ואין לי עוד זכות קיום כאן בעולם, יוכלו לומר לו – וכך היא האמת – שמה שחטא בעבר, זה היה עולם אחר. פגמת ביקום שהיה ואיננו עוד. כעת, העולם נברא מחדש! ברגע זה, בעולם הזה, אתה 'טאבולה ראסה', צח כשלג. ממילא, מכאן והלאה עשה כמיטב יכולתך ודבוק בכל כוחך בקדושה, מבלי להשליך מהעבר על הרגע הזה או על המחר…
הבנו, אחים יקרים? כשיהודי ינצל את השבת והפניוּת שהיא נותנת לו, וירתום את הנשמה היתרה להתבוננות באהבת הקב"ה אליו, החשיבות שהוא מייחס לו והיוקר שלו בעיניו, הוא לא רק יקבל מהשבת כוחות פיזיים לצלוח את השבוע אלא יתמלא בתחושת ערך עצמי, ביטחון וכמובן אהבה "כמים הפנים לפנים" אל קונו, החשובים בשביל להפוך את היום־יום לכזה שאיננו הישרדותי במהותו. כך החניה הזו תעניק לו את אותה שלוות נפש לכל השבוע, שהרי – כנאמר בזהר – מיום השבת מתברכים כל ימי השבוע הבא.
לחיים, לחיים ולברכה! יהי רצון שנזכה בקרוב "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", בגאולה האמיתית והשלמה.
