החסיד ר' שמואל בוטמן הוא ראש צעירי אגודת חב"ד בארה"ב. פעם פגשתי את הבן שלו, והוא סיפר לי את הסיפור הבא: ב-770, בית המדרש של הרבי מלובביץ' בניו יורק, היה חסיד חם בשם ר' יוסף תבל. לצער הלב, הוא הלך לעולמו בגיל צעיר, אבל הספיק לא מעט בחייו. הוא היה יהודי עם לב רחב והשגות גדולות, וגם בגשמיות הוא היה יהודי רחב. פעם הוא תפס את אותו בן של ר' שמואל בוטמן שיצטרף אליו ל'מבצעים' של הנחת תפילין וחלוקת נרות שבת. הבחור שאל: "כמה תשלם לי?" ור' יוס'ל התפלא מאוד: "אתה לא מתבייש? בחור חסידי שואל כמה ישלמו לו על מבצעים?". הבחור הרגיע אותו: "מה אתה חושב, שהתכוונתי לכסף? אני רוצה בתמורה סיפור חסידי!" ר' יוסל אמר: "אהה, סיפור חסידי – אין בעיה". וכך הוא סיפר:

באחת השנים, הרבי דיבר הרבה מאוד על הצורך ללכת לבתי סוהר כדי לקרב גם את היהודים שנמצאים שם. צריך להסביר להם, אמר הרבי, שגם בבית הסוהר, כשנמצאים במיצרים, אפשר לעבור את יציאת מצרים ולגלות את הנשמה. ר' יוס'ל התפעל והתרגש, והחליט ללכת על העניין. "הלכתי לאבא שלך, ר' שמואל בוטמן, ואמרתי לו שאני מוכן ללכת לבתי סוהר, בתנאי שהוא ידאג למימון הציוד. הוא לחץ את ידי ואמר: 'מזל וברכה!'".

ר' יוס'ל התחיל לעבור בין בתי סוהר, ובכל מקום פעל פעולות טובות. לפני פסח, הוא חילק מצות לכל בתי הסוהר שהיו באזור. בשלב מסויים, הוא התקשר לבית סוהר בשם 'וולקי' בניו יורק, וביקש להגיע גם לשם. אלא ששם הפתיעו ואמרו לו "יש לנו רב וקוראים לו ברני, תעבור דרכו". ר' יוס'ל התקשר לאותו ברני, שהתברר שהוא רבאיי רפורמי, וביקש בפשטות: "אני חסיד לובביץ', הרבי אמר לנו ללכת לבתי הסוהר לקיים 'ופרצת'". אותו ברני התחיל לצעוק עליו: "תעזוב אותי! אני לא לובביצ'ר, ואני לא רוצה קשר ללובביץ'!" וטרק את הטלפון.

ובכן, מה עושה חסיד לובביץ' במצב כזה? מתקשר עוד פעם! כעבור יומיים, ר' יוס'ל ניסה שוב, ושוב קיבל צעקות: "לא רוצה לשמוע!!!" פעם שלישית, בערב פסח, "שלום! אני רוצה לחלק מצות", ועדיין: "לא! אין על מה לדבר!! תעזוב אותי!!!". בכל בתי הסוהר הוא חילק מצות ואוכל כשר לפסח, חוץ מבית כלא וולקי.

באותה שנה, אחרי בדיקת חמץ, ר' יוס'ל מקבל פתאום טלפון מהמזכירות של הרבי – כשעל הקו הרב חודקוב, המזכיר הראשי. הרב חודקוב אמר לו כך:"הרבי התקשר אחרי בדיקת חמץ אצלו בבית, וביקש לדעת אם חילקו לכל בתי הסוהר דברים לפסח". ר' יוס'ל ענה: "כן חילקתי מצות". הרב חודקוב הוסיף: "הרבי שואל אם גם הביאו להם אוכל כשר לפסח". ר' יוס'ל שוב ענה בחיוב. הרב חודקוב שאל עוד: "הרבי שואל אם גם נתנו להם פלטות או תנורים לחמם את האוכל, כדי שיהיה להם עונג יום טוב?" ר' יוסל הודה: "לא, על זה לא חשבתי…". הרבי רצה שידאגו להם עד כדי כך. אלה מוחין דגדלות. ר' יוס'ל לא שאל שאלות, ולמרות שהיה כבר מאוחר בלילה, הוא התקשר ליהודי בשם שלוימ'ה דרימר, שהיה בעל חנות למכשירי חשמל ברחוב קינגסטון בשכונה. הוציא אותו מהמיטה, ויחד הם הלכו לחנות, הוציאו את כל הפלטות והתנורים האפשריים, ומיד בבוקר, עוד לפני שריפת חמץ, ר' יוס'ל שלח אותם לכל בתי הסוהר.

עברה שנה, וכשחג הפסח התקרב, ר' יוס'ל שבר את הראש מה לעשות עם בית הסוהר של הרבאיי הרפורמי הזה. הוא החליט לנסות עוד פעם. הוא מתקשר ליהודי הרפורמי הזה, ושוב קיבל צעקות וצעקות. אלא שבסוף השיחה הוא נשבר ואמר: "יודע מה? אתה כל כך מבלבל לי את המוח, ואני רוצה שקט ממך, אז מצדי תשלח את זה בדואר, ואני אכניס לאסירים". ר' יוס'ל קפץ על המציאה, וכמובן – לקח את המצות בעצמו והגיע לבית הסוהר.

הוא עמד בכניסה וחיכה לרבאיי הרפורמי. כשהוא הגיע, הוא הציג את עצמו, ושוב קיבל מקלחת: "מה אתה עושה פה? אמרתי לך לשלוח בדואר!!" ר' יוס'ל לא התבלבל, ואמר לו: "עד שיש לי זכות להביא מצות לנשמות יהודיות, אני אתן את הזכות הזאת לגויים?". הרבאיי הרפורמי המשיך לצעוק: "תפסיק לדבר שטויות!". ר' יוס'ל ניסה בדרך אחרת: "שמעתי עליך שאתה רב חשוב. מאוד מכבדים אותך כאן, חשבתי שתהיה לי זכות להיפגש איתך". הרפורמי בשלו: "לך מפה! שומר, תזרוק אותו מפה!". אז ר' יוס'ל השאיר את המצות והלך.

אחרי חודש, קצת לפני ל"ג בעומר, לר' יוס'ל עולה רעיון בראש, להרים עוד פעם טלפון ליהודי."כבודו, הרי כבר נפגשנו, ואתה יודע שאני לא שד, אני אדם נורמלי – תן לי להיכנס בל"ג בעומר". שוב צעקות: "מה פתאום ל"ג בעומר? אין סוכה ואין מצות, מה אתה רוצה בכלל?" ר' יוס'ל לא ויתר: "בל"ג בעומר, הרבי אומר שיש עניין של שמחה. אני רוצה להביא איתי חמישה בחורים לעשות לאסירים שמח". הרב הרפורמי כבר לא עמד בפניו: "בסדר, אם אתה רוצה – תבואו".

הם הגיעו וקיבלו אזהרה: "עשר דקות על השעון!". הם באמת נכנסו, עשו שמח כמה שעשו, ור' יוס'ל החליט ללכת על כל הקופה. הוא פנה לרבאיי הרפורמי ושאל: "אולי תניח תפילין?" למרבה הפלא, היהודי אמר לו "אהה… בסדר". ר' יוס'ל קפץ על המציאה, ורץ למכונית שלו להביא תפילין. עד שהוא חזר, הרבאיי הספיק להתחרט, "לא רוצה להניח!" אבל ר' יוסל תפס את היד שלו בחיוך, הרים לו את השרוול, התחיל להניח לו את התפילין, והיהודי שותק.

למה הוא שתק? התשובה ברורה – בעצמיות שלו חקוקה קריעת ים סוף! חז"ל אומרים שאפילו עוללים שהיו על ברכי אימותיהם ותינוקים שיונקים חלב "בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? כיון שראו את השכינה… אמרו 'זה א-לי ואנוהו'". חז"ל מוסיפים, שגם עוברים במעי אימם אמרו "זה א-לי ואנוהו". זאת אומרת, שהגילוי של קריעת ים סוף נחקק עמוק בנשמה של כל יהודי. גם ליהודי הרפורמי הזה, בעצמיות שלו שוכן הניצוץ. במהלך החיים יש קליפה שמכסה, ויש רוח שטות שמבלבלת ולא נותנת לעצמיות להופיע. אבל לפעמים, הנקודה הפנימית מתפרצת.

אחרי שר' יוס'ל שם לו את התפילין על הזרוע ואמר לו: "תגיד אחריי –  ברוך אתה…", היהודי תפס במקומו את התפילין, צחק ואמר: "אתה רוצה ללמד אותי ברכות?" ואז בירך בעיניים עצומות, כזקן ורגיל, והניח את התפילין. הוא סיים להניח את התפילין, ופתאום פרץ בבכי, ממש כמו ילד קטן. במשך חצי שעה, הוא התייפח ללא שליטה, ור' יוס'ל חשש שהנשמה של היהודי תפרח, ממש כמו אותו בעל תשובה שהגמרא מספרת עליו שפרחה נשמתו. רק כשהיהודי נרגע קצת והביאו לו משהו לשתות, אז ר' יוס'ל אמר לו: "אתה מוכרח לספר לי מה הולך פה! אחרי כל מה שצעקת וצחקת עלי, וזרקת אותי מכל המדרגות – מה הולך פה??".

אותו ברני מסתכל על ר' יוס'ל, ואחרי כמה רגעים מתחיל לספר: "את מה שקרה איתי עד הנחת התפילין אני יכול לספר לך, אבל את מה שקרה אחרי הנחת התפילין אני לא יכול לספר לך". היהודי סיפר, שבזמן של ליל הבדולח הוא היה ילד. הוא ראה בעיניו איך הנאצים ימ"ש הורגים בייסורים את ההורים שלו ואת הדודים שלו. הם מתו על קידוש ה', והוא יצא מזועזע עד עמקי נשמתו. "אמרתי לקב"ה – אני אתנקם בך! שרדתי את המלחמה, והגעתי לאמריקה. כאן נעשיתי רבאיי רפורמי. לקחתי לעצמי מבצע, לדאוג לחתן יהודים עם גויים. זאת הייתה הנקמה שלי! עוד החלטתי, שכמה שאצליח לשכנע את הזוגות להתחתן בט' באב, אני אעשה את זה!"

הוא עצר ואמר: "אבל כל זה היה עד התפילין. מהתפילין עכשיו, אני כבר לא יודע מה קרה". ר' יוסל תבל, עם כל ההתרגשות, החליט לשאול עוד משהו: "תגיד, אמרת משהו תוך כדי שהנחת תפילין. מה אמרת?". "כן", ענה היהודי, "אמרתי – ריבונו של עולם, סלח לי. טאטע, תסלח לי".

הם נפרדו לשלום, ואחרי כמה שבועות התקשר לר' יוס'ל מישהו שהציג את עצמו כבן של ברני: "אבא נפטר בשבת". והוסיף: "תדע לך, שבכל השבועות האחרונים אבא דיבר עליך כל היום. הוא לא הפסיק לדבר על כך שבא איזה רב לובביצ'ר ושיגע אותו לגמרי. שיגע אותו והחזיר אותו לאבא שלו, לאלוקים שלו ולעם שלו". הבן הפסיק רגע, ואז ביקש: "אני מבקש ממך, תבוא לארגן את ההלוויה". ר' יוס'ל תבל אכן הגיע וארגן את כל ההלוויה.

מאיפה הגיעה עוצמה כזאת? מאיפה בא הכוח של יהודי, ברגע אחד להתהפך מהקצה אל הקצה? בזכות הגילוי של קריעת ים סוף. הגילוי הזה שנצרב בנשמה של כל אחד ואחד מישראל, כשכולם ראו ואמרו: "זה א-לי ואנוהו". הגילוי הזה חדר בנשמות שלנו, ואף אחד לא יכול לברוח מזה.

כל פעם שיש לנו מיצרים בחיים, כל פעם שאנחנו תקועים, אנחנו צריכים להקשיב לקב"ה, ולנסות להבין בשביל מה כל זה קורה. לא לשאול 'למה' אלא 'למה', למנף את הקושי, ולהבין שהוא נועד להצמיח אותנו. להבין בשביל מה זה קורה. לשבת ולחשוב איך עכשיו אני מגלה את העוצמה שלי יותר בבהירות. אם הים יכול לגלות שהוא בטל לה' – גם אני יכול לגלות.

שה' ישלח לכולנו ישועה וברכה, ונזכה בקרוב ממש ל"אז ישיר משה", לעתיד לבוא בתחיית המתים. לחיים!