פורים זה חג מיוחד. מצד אחד אין לנו עוד חגים שכתוב עליהם שהרושם שלהם הוא רושם נצחי, כמו שאנחנו אומרים ב"שושנת יעקב" – "תשועתם היית לנצח", וכמו שכתוב על פורים, שכל החגים עתידין להיבטל חוץ מפורים. זה כתוב ברמב"ם, זה לא משהו רק באגדתא על מעלת ימי הפורים. הרושם שצריך להישאר מפורים זה רושם גדול, כמו שכתוב "וזכרם לא יסוף מזרעם", שהרושם של פורים יישאר לתמיד.

מצד שני רואים הרבה פעמים שפורים זה כאילו לנסוע לבקר בעולם הבא לכמה שעות, ואחרי זה "והנה היא לאה", קמים בבוקר, אם זוכים זה לפני זמן קריאת שמע, ועוד פעם חזרנו למה שהיינו לפני פורים, אנחנו גשמיים.

על הנקודה הזאת באמת צריך להתוועד.

בעצם יש כאן שאלה: האם טוב לעלות לבקר בעולמות העליונים, אם אנחנו יודעים שאחר כך נרד וניפגש שוב עם העולם הזה.

יש הסבר מפורסם מהרבי מליובאוויטש על הסיפור בגמרא שרבה שחט את רבי זירא בפורים. הרבי מקשה על הסיפור הזה בערך עשר קושיות, ותורף הדברים הוא שבפורים על ידי שתיית היין היהודי יוצא מהגבולות שלו בענייני העולם הזה ויכול להגיע לדבקות מאוד גדולה. באופן עקרוני מה שהיין עושה, המשמעות של זה שהאדם שיכור, היא שהמגבלות הרגילות של העולם הזה לא כל כך מגבילות אותו. אף אחד פה לא יעז סתם ככה באמצע תפילת ערבית לעלות כאן על השולחן ולצעוק "ה' הוא האלוקים". זה לא קורה פה בדרך כלל. גם אם אדם מאוד מרגיש את זה, בדרך כלל זה לא קורה. למה? לא נעים, פדיחה, לא שייך. אנחנו חיים במציאות שיש הרבה דברים שהם "לא מתאימים". אז למה בפורים אדם כן מסוגל לעשות את זה? זה מה שהרבי אומר: בפורים יוצאים מהמגבלות, וזה חידוש.

היציאה הזאת מהגבולות של הגוף, זה בעצם מה שקורה בפורים. אין הכוונה להיות מטומטם, זה אסור. אחד שאל אותי, אם כל שנה בפורים אני שותה ומתנהג כמו שוטה, ואני יודע שגם השנה זה יקרה לי, מה לעשות? אמרתי לו שלא ישתה. אם אתה אידיוט אז אל תשתה. אבל בכל זאת בפורים באים ואומרים לנו "חייב איניש לבסומי בפוריא", יש לנו מצווה מדרבנן לשתות בפורים ולבקר בהיכלו. להיות במקום שאנחנו לא דופקים חשבון למגבלות הרגילות של העולם שסוגרות עלינו. לתת לנו להשתחרר מהכבלים של עצמנו.

הרבי אומר שהרצון הזה להתנתק מהמגבלות שמקיפות אותנו כל החיים, לפחות יום אחד בשנה, זה חלק מהעבודה של פורים. ביום הזה אפשר להגיע למדרגה שמה שאומרים "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" זה יהיה באמת. שמה שאומרים "וטהר ליבנו לעבדך באמת" זה יהיה אמיתי.

בפורים זה יכול להיות אמיתי על ידי "נכנס יין יצא סוד". על ידי התורה שלומדים כהכנה לפורים ועל ידי התורה שלומדים כל השנה, יינה של תורה, אפשר להגיע לנקודה הזאת של "וטהר ליבנו לעבדך באמת" באמת. היין מאפשר לגלות את הנקודה של נקודת האמת. "לבקר בהיכלו", ללכת לבקר במקום הזה של האמת, המקום הזה שאני חפץ רק בה', "אין עוד מלבדו" כפשוטו ממש, ושכל ענייני העולם הזה לא תופסים אצלי באמת מקום. המקום של האמת שמאירה בחוזק גדול, כמו מה שנקרא "יזכיר לו יום המיתה", זה בפורים. הנקודה הזאת שאדם עומד בהלוויה, לא עלינו, ואומר לעצמו: ה' יתברך, אני מקבל על עצמי שמעכשיו לא אשרוף דקה בחיים, אני תותח, הולך ללמוד יומם ולילה, קם לפני התפילה, קורא קריאת שמע על המיטה, מתחזק ביראת שמיים. את הנקודה הזאת כמו שמרגישים כשעומדים בהלוויה – את זה מרגישים בפורים באמת לגמרי. זו הנקודה האמיתית של החיים שלנו. כמו שכתוב בתניא שכל יהודי, אפילו פושע ישראל קל שבקלים, בשעה של מסירות נפש יכול להשיג את המדרגה שהוא אומר לה' "אין לי עניין לחיות פה אם אני לא עובד אותך בכל הכוח", אז גם בפורים כל יהודי יכול להגיע לנקודה הזאת. שם אנחנו נמצאים בפורים. זה בחינת נדב ואביהוא שאומרים לה' אנחנו לא רוצים להיות בכלי הזה שנקרא גוף, לא רוצים להיות שייכים לנפש הבהמית.

אבל הרבי שואל, האם זה באמת נכון? אנחנו באמת רוצים להתנתק מהנרתיק הזה שנקרא גוף?

התשובה היא שזה לא באמת מה שאנחנו רוצים, זה לא שאנחנו רוצים לטייל בעולם הבא בשביל לא להיות פה, אנחנו יודעים שעיקר העניין זה דווקא כן להיות פה בעולם הזה, אנחנו רוצים לטייל בעולם האמת כדי לחזור לתוך העולם הזה.

כאן מגיעה התשובה הראשונה לשאלה הגדולה של היום שאחרי פורים. הרבי מסביר את מאמר חז"ל שארבעה נכנסו לפרדס אך רק רבי עקיבא "נכנס בשלום ויצא בשלום", שרבי עקיבא היה היחיד שנכנס מראש על דעת לצאת בשלום. אותו הדבר בפורים. לא נכנסים לפורים כדי להישאר בפורים, זה לא העניין שלנו. העניין שלנו זה להיכנס לפורים כדי להצליח לחיות בעולם הזה במשך כל השנה עם בחינה מסוימת של פורים.

הפער הזה של הירידה מהטיול בעולמות העליונים לישות שלנו ולגשמיות שלנו הוא נוראי. לכן, דבר ראשון צריך לדעת שבאנו לבקר בתחנת הדלק הרוחנית הזאת שנקראת פורים על דעת לחזור לעולם. מי שנכנס בשלום על דעת לצאת בשלום זה כבר משהו אחר. זה מה שבסוף רבה עשה לרבי זירא, הוא החיה אותו מחדש. רבה סבר שלרבי זירא יש כוח כה גדול שהוא יכול למות, לעוף לשמיים, ואחר כך לחזור לארץ. לכן בשנה שאחר כך רבה הזמין שוב את רבי זירא. זה העניין הראשון, להיכנס בשלום ולצאת בשלום, דהיינו להיכנס על דעת לצאת מפורים.

לחיים!

כל זה טוב ויפה להגיד לפני פורים, אבל עכשיו יבוא מישהו ויגיד: זה יפה מאוד, רעיון נחמד, להיכנס בשלום ולצאת בשלום, רבה החיה את רבי זירא, אבל אחרי יום כזה שהגוף לא תופס מקום, שצועקים כל היום "ה' הוא האלוקים", "אין עוד מלבדו", "מי כמוך בא-לים ה'", בסופו של דבר, אחרי כל העניינים, אני לא מצליח לקחת את פורים ולהמשיך אותו איתי לכל השנה, א גאנץ יאהר פריילעך. במילים אחרות: מה קורה אם לא יצאתי בשלום?

בשלב הזה בדרך כלל מתחילים לדבר ואז אומרים שהכל לא היה שווה כלום, הכל היה שקר, סתם הייתי בעליונים, סתם ריחפתי, זה לא היה "לאמיתו" כמו שבעל התניא אומר שיש 'אמת' ויש 'אמת לאמיתו', זה היה רק הצגה, הייתי בשואו. אז עכשיו אנחנו מגיעים לתשובה השניה. התשובה השניה זה מה שכתוב ב'שפת אמת'. הלוחות השניים ניתנו בצנעא, ורש"י מסביר שאין לך יפה מן הצינעא. אז השפת אמת שואל, אם לוחות שניים ניתנו בצנעא ואין טוב מהם, אז למה היה צריך לתת את הלוחות הראשונים בפרהסיא? שה' ייתן את הלוחות הראשונים גם בצינעא! הרי מהלוחות הראשונים לא נשאר כלום, "סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסכה", אז מה היה העניין שהיה לוחות ראשונים?

התשובה של השפת אמת היא, שעל דעת כן ניתנו הלוחות הראשונים. עם ישראל יודעים שהם לא יכולים להחזיק במדרגה של לוחות הראשונים, והראיה היא שהם אמרו למשה רבינו אחרי שני דברות: אתה תדבר עם ה', זה גדול עלינו. אבל אם לא יהיו את לוחות הראשונים שנתנו בפרהסיא, ששמעו את קול ה', גם לא יהיו לוחות שניים. דהיינו, אנחנו כל הזמן שואלים מה נשאר מפורים, אבל אפשר להגיד הפוך: אם לא היה פורים מה היה נשאר מאיתנו? במקום לשאול מה נשאר מפורים, בא השפת אמת ואומר שאם לא יהיה פורים לא יישאר מאיתנו כלום. זה שנשאר ממנו משהו, שאנחנו מניחים תפילין ביום שאחרי פורים, וממשיכים להניח תפילין כבר אלפי שנים, זה בזכות שיש פורים. אם לא היה פורים, אז לא היינו נשארים בכלל. אם לא היו לוחות ראשונים גם לא היו לוחות שניים. הרב קוק אומר שהערב-רב אמרו לישראל לא ללכת בגדולות, לא ללכת בדבקות בה', אלא להסתפק במדרגה השכלית הפשוטה, להיות אנשים נחמדים, יפים, אבל האמת היא שלפעמים צריך לאחוז בעניין הגבוה כדי להצליח להמשיך לחיות. בלי לבקר במקום הגבוה גם לא יהיה שום דבר מהמקום הנמוך יותר. אינפוזיה צריך להחזיק במקום גבוה כדי שהיא תחיה את האדם. אם היא נמצאת במקום נמוך אז זה לא עוזר.

לחיים.

התשובה השלישית היא שצריך לעשות כלי להחזיק את השפע. בכל זמן שצריך לרדת שפע גדול צריך לעשות לזה הכנה של כלי שיכול לקבל את השפע. הרב קוק מסביר שאחרי נעילה של יום כיפור צריך לבנות סוכה, כי צריך לעשות כלי גדול שיצליח לקבל את השפע. ברגים, מסמרים, לעשות כלי מחזיק ברכה. גם אחרי פורים צריך לעשות לאור איזו אחיזה.

מסופר על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שהגיע פעם לאיזה מקום בערב יום כיפור. הציבור שם לא ידעו מי הוא, והוא התפלל בתור חזן את כל התפילות. אחרי זה, במוצאי יום כיפור, הוא מיד התיישב ללמוד את כל מסכת סוכה מתחילתה ועד סופה, לעשות כלי מחזיק ברכה. למה זה כל כך קשה לנו? כי אנחנו אומרים שביחס למדרגה שהיינו בסעודת פורים – כשקטפנו מלאכים בשמיים, אמרנו "אין עוד מלבדו" כפשוטו, ואמרנו לקב"ה שאין לנו עוד שום עניין בעולם הזה חוץ מללמוד תורה ולהתפלל ולעשות רצונו יתברך – אז ביחס למדרגה הזאת אני אלמד סך הכל משנה אחת? משנה יומית? מה יש בזה?

זה קליפת המן-עמלק שאנחנו תמיד מזכירים. כדי לעשות כלי אתה חייב להסכים בלבך ש"מעט זה גם כן טוב", שגם דברים קטנים, גם משהו קטן שאני עושה, זה טוב, אפילו ביחס להארה הגדולה שהייתה לי. הרי מה בדרך כלל קורה? זה קורה להרבה אנשים בדף יומי אחרי שפספסו כמה דפים, או במשנה יומית אחרי שאדם הפסיד משנה או שתיים – הוא אומר לעצמו: היות שכבר החסרתי יומיים וכבר יש לי פער, אז אם לא הכל – אז כלום. וזה טעות, כי מעט זה גם כן טוב. כל גרגיר שאדם עושה פה בעולם הזה, זה נפלא.

פורים זה שלושים יום לפני פסח, והבית יוסף אומר שהחג היחיד שבאמת צריכים ללמוד שלושים יום לפניו את ההלכות זה פסח. אם אדם מתחיל מיד אחרי פסח ללמוד הלכה אחת מהלכות ליל הסדר, "מצווה למהר לערוך את השולחן בליל הסדר" וכו', מעולה. הוא עשה כלי. אלא מה? יכול להיות שהתגברה עליו קליפת המן-עמלק, הוא נדבק מיד אחרי פורים בקליפת המן-עמלק כי התעסקו איתה בפורים. מה זו קליפת המן-עמלק? "כל זה איננו שווה לי", הדבר הקטן הזה לא שווה לי כלום, וממילא כבר לא שווה לעשות שום דבר. הוא כבר מתייאש, כי הוא מרגיש שהפער בין איפה שהוא היה לדבר הזה הוא כל כך גדול, שהוא ממש לאין ערוך. אבל זה לא נכון. צריך לדעת להעריך כל דבר קטן, ולקחת איתנו מפורים משהו קטן, כמו ללמוד הלכה אחת לפסח, או להתחזק בעניית אמן יהא שמיה רבא בכוונה.

התשובה הרביעית היא, שאדרבה, צריך לחוות את הפער הזה, ולא רק לחפש לו תשובה. אם חווים אותו נכון הוא מחזק את התשוקה שלנו לה'. חסיד אמיתי לוקח אחרי פורים קצת משקה ובוכה על הפער הזה. הוא אומר: ה', הייתי בעליונים, וגיליתי בבוקר "והנה היא לאה", גיליתי שיש לי גוף גדול, ראיתי שאני אוהב עוגיות. אם הוא בוכה באמת על הפער הזה, זה מעולה! הפער הזה בין פורים ליום יום הרגיל חיזק אצלו את התשוקה לה', והוא עכשיו מתמלא בהשתוקקות עצומה. להרגיש את הפער הזה. זה בריא.

מה הסיבה לכך ששמים מלח על כל הקרבנות? כי יש פער בין המים העליונים למים התחתונים, המים התחתונים בוכים שהם נמצאים למטה, הם אומרים שהם רוצים להיות לפני ה', ודחפו אותם פה בעולם עם האנשים המגושמים, עם כל הגויים, עם כל הטומאה. הם כל הזמן בוכים, אז יש להם מרירות. מהמרירות הזאת של הכיסופים לה' נהיה המלח, ואת זה אנחנו מקריבים עם כל הקרבנות. על ההרגשה הזאת, אחרי כל התשובות שאמרנו, אסור לדלג.

לחיים לחיים!