באחת השנים באמצע פסח דופקים בדלת בבית של הרב זליג אשכנזי, השליח ביקטרינבורג ברוסיה. עמד שם יהודי בשם גרישה, נסער מאוד, והתחיל לדבר עם הרב בהתרגשות עצומה: "כבר שנים אני נשוי לאישה לא יהודייה, והיום החלטתי שאנחנו נפרדים וזהו. עכשיו אני מגיע מבית המשפט, שם הגשתי בקשה לפתיחת תיק גירושים. נתתי לה הכול – את הדירה ואת כל מה שיש לי. אין לי משג מה אני עושה עכשיו"…
אומר לו הרב אשכנזי: "מה בער לך כל כך, גרישה? לא יכולת לחכות קצת, עוד כמה ימים? מה היה דחוף לך תוך כדי החג לרוץ להתגרש?".
ענה לו היהודי: "כבוד הרב, אתה לימדת אותנו שבפסח יוצאים ממצרים, ושהכוונה היא לכל אחד מהמצרים שלו שמגבילים אותו ברוחניות. החלטתי – אני יוצא ממצרים, ולא משנה מה".
בפתיחת ההגדה אנחנו מזמינים את כל מי שרעב וכל מי שרוצה להצטרף לשולחן הסדר שלנו: "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח". יש עדות בעם ישראל שבהן לא רק אומרים את ההצהרה הזו, אלא ניגשים לפתוח את הדלת כהזמנה לכל מי שרוצה. על כך נשאלת שאלה פשוטה: הרי מי שרוצה אורחים על שולחן החג, הולך לחפש אותם כבר קודם. עכשיו מזמינים?
התשובה החסידית היא: אנחנו מזמינים את עצמנו. ליל הסדר הוא הזמן שבו אנחנו יושבים לשיחה פתוחה על המצב, אנחנו קוראים לחלק הרוחני שלנו, לנשמה, ורוצים לדבר איתה ולהרגיש אותה. בלילה הזה אנחנו מספרים לעצמנו על הדרך שעשינו ממצרים, ודרך זה להבין מי אנחנו באמת ולאן אנחנו רוצים להמשיך מכאן.
בספרי חסידות כתוב דבר נפלא: במשך כל השנה הקדוש ברוך הוא נותן לנו שפע רוחני מלמעלה, אבל לא תמיד אנחנו תופסים אותו. אנחנו לא שמים לב מספיק, ומתעסקים בדברים אחרים. ואת כל הרגעים האלה של הקדושה וההתרוממות שלא לקחנו, הקדוש ברוך הוא שומר בצד – ובליל הסדר הוא נותן לנו את הכול במרוכז. מה שאומר שליל הסדר הוא באמת לילה מיוחד, הזדמנות להתעלות רוחנית נדירה – ומה שנעשה איתה תלוי בנו. זה האתגר שלנו, לחוות בעצמנו במובן הכי אישי ועמוק את יציאת מצרים הרוחנית.
במלחמת העולם השנייה, הרבי מבלוז'וב – רבי ישראל שפירא – היה אסיר במחנה ברגן בלזן. והוא לקראת פסח לא פחד והלך למפקד המחנה, אדם נורא ואיום, ואמר לו: "אנחנו רוצים לבקש ממך לתת לנו רשות לאפות מצות. אנחנו מוכנים לוותר על מנת הלחם שלנו למשך שמונה ימים ובמקום זה לקבל את הקמח עבור המצות".
המפקד העביר את הבקשה לדרגים הגבוהים ובסוף הגיע האישור. הם בנו תנור מאבנים ואפו בו את מעט הקמח שהיה להם.
פתאום עובר שם המפקד הנאצי, שובר את התנור וצורח עליהם ואחר כך מכה מכות איומות את הרבי. הוא צעק עליהם: "אני בא לקראתכם ומרשה לכם לאפות מצות לחג שלכם, ואתם מאחורי הגב שלי מנסים להשחיל מכתב ולספר לעולם על מה שקורה כאן?!". אחרי כל הפוגרום הזה נשארה בקושי חתיכת מצה אחת קטנה.
בליל הסדר יושבים היהודים במחנה ועושים 'סדר'. את ההגדה הרבי ידע בעל פה וכולם קראו אחריו, קידוש הם עשו על הדמעות שלהם, מרור היה בשפע… אבל מה עושים עם המצה? כולם היו בטוחים שהרבי יתכבד לקיים את המצווה, אבל אז רואים שהרבי מחזיק את המצה ומסתכל לכל הצדדים כאילו הוא מחפש למי לתת את פיסת המצה.
ואז נעמדת אישה אלמנה ואומרת: "רבי. סליחה ומחילה שאני מביעה דעה. אבל אני רוצה לומר מי אמור לקבל את המצה לפי דעתי. כשמשה ביקש מפרעה לשחרר את בני ישראל, הוא אומר לו: בנערינו ובזקנינו נלך. הנוער קודם לכל. פסח הוא חג של העברת המסורת לדור הצעיר. לכן, לדעתי הכי חשוב לתת דווקא לבן שלי לזכות לאכול את חתיכת המצה הקטנה".
הרבי הקשיב ואמר: "את צודקת", וכך באמת עשו.
אחרי המלחמה אותה אישה הגיעה לרבי וביקשה ממנו עצה. הציעו לה שידוך והיא לא יודעת אם המועמד מתאים לה. היא אמרה לרבי: "קוראים לו ישראל שפירא". הרבי חשב ואמר לה: "אני מכיר אותו טוב. כדאי לך לפגוש אותו".
האישה קבעה פגישה, וכמעט התעלפה כשראתה מיהו המועמד לשידוך – הרבי מבלוז'וב… ובסופו של דבר הם אכן התחתנו והקימו בית בישראל.
פעם שאלו את הרבי על מה הוא העריך כל כך את אותה אישה ולמה הוא רצה להתחתן איתה. הרבי הסביר: "כשהיינו שם במחנה, לא היה לנו אופק. כמה רחוק ראינו? עוד שעה, עוד שעתיים, מקסימום יום-יומיים. לא ראינו שום דבר מעבר לזה. נלחמנו על החיים כל רגע. ואז היא קמה ודיברה על העתיד, על האופק שיש לעם היהודי – על דור ההמשך שלנו. ואז הבנתי שזו האישה שאני רוצה".
מנהג גנבת האפיקומן הוא די מוזר. למה באמת 'חוטפים' וגונבים את האפיקומן? זה מתחבר לשאלה דומה אחרת על הסיפור של יציאת מצרים. כשמשה רבינו מבקש מפרעה לצאת ממצרים, הוא אומר לו "נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה'". זאת אומרת, הוא ביקש אישור לצאת לשלושה ימים ולחזור. הוא אף פעם לא גילה לפרעה את התוכנית האמיתית: לצאת ממצרים לצמיתות ולא לחזור לעולם. לכן כתוב אחר כך "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם" – כי רק אחרי שעבר הזמן ודיווחו לפרעה שבני ישראל לא מתכוונים לחזור, הוא הבין שזה באמת זה. ועל כך נשאלת שאלה עצומה: למה משה רבינו שיקר לפרעה ולא חשף את התוכנית האמיתית? למה בני ישראל צריכים 'לחטוף' ולברוח כמו גנבים?
מוסבר על זה בחסידות דבר עמוק מאד: בני ישראל היו מוכרחים לברוח, אחרת הם לא היו יוצאים ממצרים. בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה. אבל הרבה יותר ממה שזו הייתה בעיה אובייקטיבית, זו הייתה בעיה של תודעה. הם היו שרויים עמוק כל כך בתודעה של שעבוד רוחני, עד שכאשר משה נשלח לבשר להם על הגאולה הוא אומר "והם לא יאמינו לי" – ולמה? כי הם ראו בעצמם עבדים ולא ידעו בכלל מה זו חירות. ובמובן הרוחני, הם לא נתנו לעצמם סיכוי והיו שבויים בתפיסה רוחנית מקובעת.
כתוב בפסוק "וירעו אותנו המצרים". בפשטות המשמעות היא שמצרים עשו רע לעם ישראל. אבל אם נשים לב, לא זה מה שכתוב בפסוק. בפסוק כתוב "וירעו אותנו" – וזה רמז למשמעות עמוקה מאוד: המצרים גרמו לנו להיות רעים, הם גרמו לעם ישראל להסתכל על עצמם כאילו הם רעים ונופלים ואין להם שום סיכוי להיחלץ מהבור הרוחני העמוק שהם נפלו אליו.
כי המפתח להיגאל רוחנית הוא קודם כל להאמין שזה אפשרי. בפסוק שמתאר את יציאת מצרים כתוב "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", ועל זה אומרים חז"ל שרק "אחד מחמישה יצאו" ושמונים אחוז מבני ישראל מתו במכת חושך, כי הם היו רשעים! ולמרבה הפלא, דתן ואבירם דווקא כן נגאלו, למרות שהיו רשעים גמורים; איך זה מסתדר? אומר הרא"ש דבר נפלא: "אף על פי שהיו רשעים, לא התייאשו מן הגאולה!" – כי הם האמינו שאפשר לצאת מזה.
זו הייתה הבעיה הרצינית שעיכבה את עם ישראל בגלות. יהודי לא יכול להיגאל אם הוא מרגיש שבמהותו הוא שקוע בטומאה, שזה מה שמגדיר אותו. הם היו כל כך תלותיים בכוחות הטומאה, ב"פרעה" הרוחני הזה – שהוא זה שישחרר אותם מהחסימות הפנימיות. אבל זו בדיוק הטעות, כי זה לעולם לא יקרה. הקליפה אף פעם לא משחררת ואף פעם לא תיתן ליהודי לגאול את הנפש שלו.
לכן הגאולה הייתה חייבת להיות ב"בריחה" ובהתגנבות. קרבן פסח קרא להם "לפסוח", לקפוץ מעל כל הבעיות הרוחניות שכבלו אותם. וזו בהחלט תרמית וסוג של גנבה – כי הם בעצם 'גנבו' את עצמם. הם תפסו את עצמם בכוח וניתקו את עצמם מהאחיזה של הקליפות והטומאה. הם גילו מחדש את המהות שלהם, שאותה הם לקחו בגנבה מהכוחות שאחזו בה ולא הרפו.
כשהייתי צעיר הייתי מגמגם כבד. החוויה שלי כמגמגם כל כך חרותה בי, שאני לא זוכר את עצמי מסוגל לדבר שוטף בלי לגמגם. עד כדי כך, שפעם שמעתי קלטת שלי בגיל שש מדבר עם חברים ושר בצורה חלקה, ונדהמתי. לא האמנתי שזה אני.
רק מי שחווה בעצמו את הקושי הזה יכול להבין אותי. זה הפחד מכל שאלה שישאלו אותך ותצטרך לענות. לא הייתי מסוגל אף פעם להיות שליח ציבור, לא הייתי מסוגל אף פעם להרים את האצבע בכיתה לענות, וכשנכנס מורה חדש ניגשתי אליו בצד ואמרתי לו שלא יפנה אליי ולא ישאל אותי שום דבר לפני כל הכיתה, בקריאת התורה הייתי בורח החוצה או עושה את עצמי מתפלל כדי שלא יקראו לי לעלות לתורה. פשוט לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה.
אני זוכר כמו היום איך היה לי קשה לומר את המילה "תשע". עד שמצאתי פתרון מקורי. כשהייתי בן תשע ושאלו אותי בן כמה אני, הייתי עונה בחזרה: "תגיד אתה, כמה זה שמונה פלוס אחד?", וכשהוא היה עונה תשע, הייתי אומר: "אז זה בן כמה שאני"…
בדרשה שלי בבר מצווה סידרתי מאחורי הקלעים שרק אפתח את שתי המילים הראשונות ("בספר שמות"… אלו היו המילים) ומיד יתחילו לשיר ויקטעו אותי. בחתונה שלי, בשבילי זה היה סיפור שלם רק לומר את המשפט "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", מול האורחים והמצלמה.
כשהשתדכתי עם מי שתהיה לימים אשתי, כתבנו ביחד לרבי ופירטנו כמה הצעות איפה לגור בארץ אחרי החתונה, אבל הרבי ענה לנו ביחידות: "למה אתם חושבים על הצעות בארץ הקודש ולא על הצעות שבחוץ לארץ כגון אנטוורפן?". הייתי מופתע. לא האמנתי – אני מגמגם כבד, והרבי שולח אותי לשליחות ועוד במקום שבו אני צריך להתחיל ולבנות הכול מההתחלה. איך בדיוק אוכל לעשות את זה בלי לפתוח את הפה?
מאוחר יותר נכנסתי לרבי וביקשתי ברכה על הגמגום, כדי שאוכל לבצע את השליחות שלי. הרבי אמר לי כך: "דבר ראשון, תלמד את שער הביטחון בספר חובת הלבבות, וזה יגרום לך להאמין שאתה יכול להתגבר על הגמגום. וגם, אם תרגיש שאתה נתקע במילה מסוימת, אל תילחץ ותנסה לומר אותה בכוח, פשוט תמצא מילה חלופית ותשתמש בה".
העצה של הרבי לא הייתה רק טכניקה. לפני זה עברתי המון טיפולים ולא הצלחתי. למה? כי חיפשתי משהו חיצוני, איזה קסם שיציל אותי. אבל הרבי שינה לי את התפיסה. פתאום הבנתי: אני לא צריך להילחץ, אני צריך לחפש את הטוב ואת מה שאני כן מסוגל, וזה יעזור לי להתגבר ולהיחלץ מהכישלון. זה גרם לי להאמין שאני מסוגל, ובסייעתא דשמיא להצליח, בזכות הברכה של הרבי.
היום, ברוך השם, אני מתמודד עם הגמגום בהצלחה. כשאני רואה מישהו אחר שסובל מגמגום, אני כל כך שמח לנסות לעזור – ובעיקר בשינוי התפיסה: תאמין שאתה מסוגל!
מה זה לצאת ממצרים? להיות עבד במצרים זה אומר להיות תקוע בחיים ולא לזוז קדימה. לכל אחד יש בלב חסימות שתוקעות אותו: חוסר הערכה עצמית, חוסר ביטחון עצמי, פחדים, דיכאונות, חרדות, התמכרות, גאוותנות, בדידות, ייאוש, עצלות, חוסר יושרה, קנאה או טראומה ומה לא. יש גם כאלה שמה שתוקע אותם זה היחסים שלהם בתוך המשפחה, עם הילדים או עם בן הזוג.
ויש לנו קול בראש, שמגיע מהנפש הבהמית, שדופק לנו בראש ואומר: אתה לא תוכל להשתחרר מזה. הוא מחזיק אותנו נמוך על הרצפה ככה שלא נוכל להרים את הראש ונישאר תקועים בבוץ ולא נראה את השמש ואת האור. הקול השקרי הזה אומר לנו: אין לך תקוה, אתה אבוד, אתה לא יכול אפילו לחלום להיות מאושר וחופשי ולחיות את החיים.
כמובן, יש דברים בחיים שאנחנו לא יכולים לצאת מהם וצריך להשלים איתם כי הקדוש ברוך הוא נותן בדיוק מה שאנחנו צריכים. אבל יש מספיק דברים שבהם אנחנו אלה שתוקעים את עצמנו. כמה יהודים אמרו על עצמם: "אני לא שייך ללימוד תורה", "אני לא מתאים להתפלל כל יום" – ובסוף הם הגיעו לדרגות רוחניות גבוהות מאד. כמה אנשים לא חלמו שיצליחו להשתחרר מההתמכרויות שלהם – לאוכל, להימורים, לחומרים מסוכנים – אבל הם הצליחו ונהיו אנשים אחרים. כמה אנשים חשבו שסכסוך שהיה להם לא ייפתר לעולם, שמריבה משפחתית קשה לא תיגמר, שהם לא יצליחו לשקם ולתקן – אבל בסוף הם עשו מהפך וזה קרה!
'הבעיה המצרית' היא שאנשים מחכים שהחסמים ישתחררו מעצמם. הם רוצים שהפחדים והדיכאונות והחסימות יסתדרו, ועד אז – הם פשוט לא חיים, נכנסים לייאוש שקט וחוסר אמונה שאפשר לעשות ולשנות. אבל זו בדיוק הטעות, כי זה לחכות ל"פרעה" שיסכים לשחרר אותך!
וזה הרעיון של חג הפסח. חג הפסח אומר לנו מה הדרך להשתחרר ולצאת לחירות: להאמין בעצמך ולחשוב שזה אפשרי, ואז פשוט לקום ולברוח! להבין שמאחורי כל התקיעות הזו יש עוצמה אדירה, ואז "לפסוח" ולקפוץ מעבר לכל המגבלות האלה שאתה כולא בהן את עצמך.
זו גם הנקודה של האפיקומן, כי לצאת מהחסימות של עצמך זה כמו לגנוב. בשביל לצאת מהמצרים הפנימיים שלך אתה צריך להתייצב מול הנפש הבהמית שלך ולגנוב את עצמך ממנה. אתה עומד מול היצר הרע שבתוכך ואומר לו: אתה אומר שאני לא מסוגל להשתחרר מהגאווה שלי, מהדיכאונות שלי, מההתמכרות שלי, מהאגואיזם שלי – אבל זה לא נכון! אתה שקרן, אתה גנבת את הזהות שלי, זה לא מי שאני באמת! אני "חלק אלו-ה ממעל ממש", אני טהור וקדוש – ועכשיו אני לוקח את עצמי ממך כי אני רוצה להיות מי שאני באמת! ההתייצבות הזו וההכרזה הזו של "אני גונב את עצמי", היא המפתח להשתחרר מכל החסימות ולפתוח את כל התקיעות של החיים.
בדרך כלל אנחנו עורכים בבית חב"ד סדר ציבורי עם מאות משתתפים, וכמעט כל שנה יש לנו כמה נשמות שנדלקות ויהודים שהופכים לבעלי תשובה רק בזכות הסדר הזה. אני זוכר במיוחד בחור אחד שהגיע לסדר ועבר תהליך עמוק של שינוי והפך לבחור ישיבה.
פעם שוחחנו ושאלתי אותו מה בדיוק תפס אותו בסדר. איזה רעיון, איזה סיפור, איזה דבר תורה שהוא שמע. אבל הוא ענה לי משהו אחר לגמרי: "אתה יודע מה תפס אותי? השקט שבו ישבו ואכלו את המצות. ראיתי איך כל אחד מחזיק את חתיכת המצה שלו, וכל אחד מרוכז ברצינות השקטה שלו ומקיים את המצווה – הרגשתי קדושה מיוחדת. ואז זה היכה בי בראש: זו המצה שאכלנו באושוויץ, זו המצה שאכלנו בסיביר, זו המצה שאכלנו בספרד של האינקוויזיציה – איך יהודים שומרים על המסורת הזו כבר אלפי שנים. זה מה שתפס אותי וחיבר אותי בחזרה ליהדות".
בליל הסדר אנחנו אוכלים מצה ומרור, והשאלה היא: מדוע המצה קודמת למרור? הרי לפי הסדר הכרונולוגי של האירועים, המצרים מיררו את חיינו ורק אחר כך הגיעה הגאולה ובני ישראל אפו את המצות.
אלא מה? התורה רוצה לומר לנו איך נכון להסתכל על עצמנו. כמו הזברה ששואלת את עצמה: אני לבנה עם פסים שחורים, או שחורה עם פסים לבנים? – גם אנחנו חצויים, עם נקודות של אור ופסים של חושך במובן הרוחני. אז מי אנחנו? על זה אומרת לנו התורה: מבחינה מהותית תבין שאתה מצה, אתה שייך לעולם של גאולה ואלוקות, אתה מסוגל לצמוח ולהשתחרר מכל החסימות – כי הנפש האלוקית שלך היא מי שאתה באמת. רק אחרי המצה מותר לך לגעת במרור, ומיד לחזור למצה בכורך, שהיא עוטפת את המרור מכל הכיוונים.
יהודים יקרים! בפסח אנחנו מוקפים באורחים, חברים ובני משפחה. אבל חשוב לזכור, הקדוש ברוך הוא בעצמו בא אלינו ואומר לנו: תקפצו! הוא אוהב אותנו ורוצה בנו ומבקש מאתנו לגלות מי אנחנו באמת, הוא רוצה שנגנוב בחזרה מהיצר הרע את הזהות והמהות הפנימית שלנו.
יהי רצון שיהיה לנו סדר פסח כהלכתו, שבו נשב סופסוף ונדבר עם עצמנו באמת, וכך נצליח בעזרת השם להשתחרר מהכול ולהתחיל לחיות חיים אמיתיים!
יש סיפור מרגש מאוד על סדר פסח באחת השנים אצל השלוחים בהודו, גבי ורבקי הולצברג, השם ייקום דמם.
כל שנה בליל הסדר הם היו מארגנים סדר למאות יהודים, ובאותה שנה אחרי כל ההכנות המפרכות רבקי אמרה לבעלה: "לך תחפש עוד אורחים לחג". ייבי אמר לה: "הלכתי כבר לכל בתי המלון, לכל האכסניות של המטיילים הישראלים. הזמנתי את מי שיכולתי. מה אני יכול לעזור לך כאן בבית?". אבל היא התעקשה ושלחה אותו לעשות עוד סיבוב ולחפש עוד יהודים שאולי לא שמעו על הסדר ולהזמין גם אותם.
גבי הלך והסתובב בעיר ופתאום גילה איזה מוטל נידח שהוא פספס אותו. הוא נכנס ומבקש מהפקידה בקבלה את ספר האורחים. מדפדף בשמות של האורחים ואז הוא מזהה שֵם ישראלי. גבי עולה לחדר שלו ודופק, אבל אף אחד לא עונה. הוא הסתובב וירד למטה, ושנייה לפני שיצא החוצה לרחוב הוא שמע מישהו צועק לו.
גבי מרים את הראש ורואה מטייל ישראלי שצועק לו: "מי אתה? מי שלח אותך אלי?".
בלי לחשוב פעמיים, גבי עונה לו: "הקדוש ברוך הוא, הוא שלח אותי אליך!".
הבחור החוויר והזמין אותו אליו לחדר, שם הוא סיפר לו סיפור מדהים:
נקלעתי לכאן רק הבוקר, וזה היה בטעות. נסעתי ברכבת עד לכאן ומכאן הייתי אמור להמשיך ליעד אחר, אבל אז גיליתי שגנבו לי את הארנק ואין לי איך להמשיך. נשארתי בלי דרכון ובלי גרוש בכיס ובלי מישהו שיעזור לי. הייתי מיואש ושבור, ופשוט התיישבתי על הרצפה ובכיתי.
פתאום עבר מישהו ושאל אותי למה אני בוכה. הסברתי לו מה קרה, והוא אמר שהוא יהודי מצרפת ושהיום ערב פסח ולכן הקונסוליה הישראלית סגורה. הוא נתן לי קצת כסף שיהיה לי ללינה ואוכל, ואמר שאחרי החג אלך לקונסוליה ושם יעזרו לי. הודיתי לו מאד וכך הגעתי לכאן.
נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה. הסתכלתי על התקרה והתחלתי לדבר עם אלוקים. מה הולך פה? לא תכננתי בכלל להגיע לכאן, משהו גלגל אותי לכאן, למה? מעולם לא האמנתי באלוקים ולא היה לי אתו שום קשר, לא עשיתי בר מצווה אפילו, ופתאום אני מוצא את עצמי מדבר עם אלוקים!…
ואז פתאום נפל לי האסימון. היהודי הזה אמר לי שהלילה הוא ליל הסדר, חג הפסח! אז אמרתי לאלוקים: ריבונו של עולם, אני יודע שהקשר בינינו לא משהו. בבקשה, תן לי סימן שאתה אוהב אותי, שאתה מכיר אותי, שאתה רואה אותי בחור הזה. תעשה שלא אשאר פה הלילה לבד ובודד, שאפגוש עוד מישהו לעשות אתו ביחד את הסדר.
איך שגמרתי את זה, נכנסתי להתקלח כדי להתנקות קצת. ואז אני שומע דפיקות בדלת. בהתחלה חשבתי שאני הוזה, אבל שוב פעם שמעתי דפיקות. יצאתי מהמקלחת והצצתי למטה, ופתאום אני רואה אותך – יהודי, רב… וכשאני שואל אותך מי שלח אותך אליי, אתה עונה לי: הקדוש ברוך הוא!…
