אחת מדרכי היסוד של החסידות היא ההתוועדויות. למה בכלל מתוועדים?
ר' מנדל פוטרפס היה אומר שכל המעלה של התוועדות היא לקחת את מה שאנחנו כבר יודעים בשכל ולהכניס אותו ללב. זו גם משמעות ההבדל בין 'כוח' ל'חוש'. כוח הוא יכולת שיש לאדם, אבל חוש בא מהמילה לחוש, למשש – הוא גורם לנו להרגיש את עצם הדבר. למשל, יש אדם שיש לו כוח בנגינה, ויש אדם שיש לו חוש בנגינה. מה ההבדל ביניהם? אדם שיש לו כוח בנגינה יכול לשיר יפה, לדעת את כל כללי המוזיקה והטונים הנכונים, אבל הוא והניגון הם שני דברים. אדם שיש לו חוש בנגינה, כשהוא מנגן – הוא והניגון הם אחד. הוא יכול לשיר ניגון אחד במשך שעה ארוכה מכיוון שהוא מרגיש את הניגון וצומח איתו.
יש אדם שלומד חסידות ומחזיק אותה בראש היטב, אבל היא עדיין לא נדבקה בו. הוא נשאר הוא, והחסידות נשארת היא. אפשר ללמוד הרבה חסידות והיא תעבור מעליך, ולעומת זאת יש כאלה שאולי למדו קצת, אבל מה שיש להם נדבק לגמרי והפך להיות חלק בלתי נפרד מהם. ההתוועדות באה להדביק את החסידות לתוך הלב.
לפני ארבעים וחמש שנה הייתה קבוצה של חסידים שהצליחה לצאת מרוסיה, לאחר שנלכדו שנים ארוכות מאחורי מסך הברזל. שניים מתוכם, ר' יענקל נוטיק ור' מוטל קוזלינר, נשלחו על־ידי הרבי מלובביץ' לבקר את הפוסק הידוע הגאון רבי משה פיינשטיין. הם נכנסו אליו, ורבי משה רואה שני חסידים עם פאות וזקן שיצאו עכשיו מרוסיה הקומוניסטית. הרב פיינשטיין הכיר היטב את המצב שם, והוא לא היה יכול לכלוא את פליאתו. הוא שאל: "תסבירו לי, איך שמרתם שבת? איך הצלחתם לחנך את הילדים?" ור' יענקל נוטיק ענה כך: "לא הייתה לנו ברירה". כשרבי משה שמע את זה, הוא החל לבכות.
מה כל כך מרגש בתשובה הזאת? צריך להבין את המציאות ברוסיה באותם ימים. כשאתה נמצא במצב של סכנת נפשות ופיקוח נפש, שבו אם לא תלך לעבוד לא יהיה כסף ולא אוכל, ואם הילדים לא ילכו לבית הספר אתה תפוטר ויזרקו אותך לבית הסוהר – במצב כזה החיים מלאי ספקות מה לעשות. לפעמים אתה מחליט להתעקש ומתגבר על הספקות שלך ושומר מצוות למרות זאת, ולפעמים אתה אומר: "אין מה לעשות – פיקוח נפש". היו הרבה יהודים טובים ואפילו רבנים שהלכו לעבודה בשבת ושלחו את הילדים לחינוך קומוניסטי. זאת הייתה המציאות.
נכון שהיו גם כאלה שהתגברו כארי ולא נכנעו, אבל כשר' יענקל ענה "לא הייתה לנו ברירה", הרב פיינשטיין תפס פתאום שאצלם זה היה בפשיטות. כמו שאדם לא צריך לחשוב האם לנשום או לא – ככה הייתה אצלם היהדות. לא היה פה איזשהו מעשה גבורה, פשוט לא הייתה ברירה. היהדות לא הייתה משהו מחוץ לחיים: אתה חי ואוכל וישן, וחוץ מזה יש גם יידישקייט, אלא אלה החיים – כי הם חיינו. מזה התפעל הרב פיינשטיין כל כך עד שבכה.
אחר כך ר' מוטל קוזלינר ענה תשובה משלו: "מה שהחזיק אותנו היה ההתוועדות וה'משקה' בהתוועדות". זו אולי נשמעת תשובה קצת 'שיכורה', אבל התשובה של ר' מוטל הייתה בעצם המשך לתשובה הראשונה, כי התפקיד של ההתוועדות הוא להחדיר את כל מה שאנחנו לומדים ויודעים פנימה כך שיהפוך לחלק מהחיים שלנו, לחלק מהמציאות שלנו.
ר' מנדל פוטרפס היה אומר בבדיחותא על "והיא שעמדה" שאומרים בליל הסדר בזמן שמחזיקים את כוס היין בכף היד, שכשאומרים "והיא" מתכוונים לכוס היין… כלומר, אמירת ה'לחיים' בהתוועדות – היא זאת שעמדה לאבותינו ולנו. כשאומרים "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" לא מתכוונים רק למצרים, לרומאים וליוונים. "לא אחד בלבד" פירושו – כל העולם הזה, כל הגשמיות, כל התאוות, הכל עומד עלינו לכלותינו. אבל ההתוועדות היא זו שמחדירה את היהדות פנימה כך שזה לא יהיה דבר נוסף, אלא זה החיים שלך, זה אתה. וככה הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

פרופסור וולוול גרין שעבד בנאס"א סיפר שלפני שנים רבות הוא היה חבר בצוות מיוחד של נאס"א, ופעם הם שיגרו חללית לחלל שתפקידה היה לחפש חיים מחוץ לכדור הארץ. במסגרת הניסויים הם ניסו לגדל צמחים בחלל. הם ראו דבר מאוד מעניין – הזרע התחיל לגדול ופתאום ירד למטה, ושוב התחיל לעלות ושוב ירד, כאילו הוא לא מוצא את עצמו. הם לא הבינו מה זה, אחרי ניתוח הם הגיעו למסקנה: בכדור הארץ כשמכניסים זרע לאדמה, הוא מתחיל להירקב בקרקע ומתחלק להרבה חלקים. חלק אחד יורד למטה והופך לשורש, חלק שני עולה למעלה והופך לעץ, חלק אחר הופך לענפים, אחר מצמיח את הפירות. הזרע מתחיל להתחלק לתאים. אחרי זה הוא מפתח תאים תאים, מגדל גזע, ענפים, עלים, פירות. זה אולי נשמע לנו הסבר רגיל אבל האמת היא שזה נס לא נורמלי, ועוד קוראים לזה טבע! אבל בחלל, שם אין גרביטציה, אין למעלה ולמטה. לזרע אין כיוון, אז הוא מחפש את הכיוון – מה יהיה שורש ומה יהיה ענפים. בחלל הזרע 'התבלבל'. הוא לא ידע איפה הוא נמצא, לא היה לו חוש כיוון, וכתוצאה מכך הוא גם לא צמח. מכאן ניתן ללמוד שאם אין כיוון, אי אפשר לצמוח. כל אחד יודע כמה אנרגיות אנחנו מבזבזים כשאנחנו מלאים ברצון להתקדם אבל לא יודעים לזהות לאן להתקדם.
אנטוורפן היא בירת היהלומים העולמית. לפני כמה שנים ערכו שם מכרז על אבן יקרה מאוד בגודל 67 קראט, אבן עצומה בגודלה ששוויה מאות אלפי דולרים. כידוע, במכירה פומבית צריך להיות מאוד מדויק: אם אתה מציע יותר מדי תפסיד כסף לשווא, אך אם תציע פחות מדי לא תזכה… היה אחד שהציע שש מאות אלף דולר. סוחר אחר הציע שש מאות אלף ושמונה עשרה. יהודי, אלא מה… הוא קנה את האבן בשעה טובה, אבל בגלל שהיא הייתה כל כך גדולה היה צריך לעבד אותה לשתי אבנים קטנות יותר, שיהיה קל יותר למכור. הוא הביא את האבן ליהלומן הכי מקצועי באנטוורפן, ובסיום העבודה היה צורך להעביר את האבן ליטוש אחרון שיעניק לה את הברק הנכון, ה'פיניש'.
היהלום הוא חומר מאוד קשה. כמו בעץ, יש לו כמה שכבות, ואם רוצים להבריק אותה יפה צריך 'לתפוס את הכיוון' של האבן. הפועל שעבד על האבן הפעיל את המכונות אבל לא הלך לו. בשפת היהלומנים זה נקרא 'לא תופס כיוון'. הכל כבר היה מוכן, אבל הוא לא הצליח לתפוס כיוון, משהו לא זרם בעבודה. זו מלאכה עדינה מאוד, וכל טעות קטנה עולה הרבה כסף. הפועל התחיל אבל מרוב לחץ הוא פספס, והוריד בטעות חתיכה מהיהלום. אין מה לעשות, זה קורה לכולם, חלק מסיכוני המקצוע. הוא מנסה פעם שניה, וגם הפעם חתך עוד חתיכה לחינם. בשלב מסוים בעל הבית שעמד מאחוריו אמר לו, "עזוב, שים בצד – תשכח מזה". הוא הפסיד תוך שתי דקות עשרות אלפי דולרים!
למה זה קרה? כי הוא לא תפס כיוון. ברגע שאתה תופס כיוון הכל הולך, אבל בלי הכיוון, אתה יורד, מפסיד עוד קרט ועוד קרט. מחצי מיליון אתה יכול פתאום לרדת למחיר הפסד.
מה הקשר להתוועדות? ההתוועדות עוזרת לנו 'לתפוס את הכיוון' שלנו, להחדיר בנו מי אנחנו באמת ומה הכיוון של החיים שלנו. ולכן אומרים 'לחיים', לפתוח את הלב ואת המוח שהרעיונות שמדברים בחסידות יחדרו בתוכנו. כשהלב פתוח – הדברים נכנסים. "נכנס יין יצא סוד". אבל צריך לדעת שמשקה זה כמו מכרז – אם לא שותים בכלל, לא תופסים כיוון; אם שותים יותר מדי, מפסידים הכל. צריכים הכל במידה. לכן בחסידות יש הרבה שכל ש'מאפס' אותך על המטרה, ומשקה – שמרים אותך למעלה ומכניס קצת לב כדי שלא תהיה רק מקורקע.

ר' מנדל פוטרפס אמר שהתוועדות פירושה שהאדם יושב עם עצמו. למרות שיושבים בה הרבה אנשים יחד, כל אחד צריך לשים לב למצבו האישי, לראות מה הוא אישית לוקח ומפנים מההתוועדות. צריך לעמוד על המשמר כדי לוודא שאתה לא רק צופה מן הצד, או מתייחס לאירוע כערב שירה בציבור. לאורך כל ההתוועדות צריך כל אחד להיות דרוך, לחשוב, להרהר ולהתבונן מה הוא אישית לוקח מכאן ואיך הוא מתחזק בעבודת ה' האישית שלו.
אם אכן יושבים בצורה רצינית וכל אחד שואל את עצמו "מה השינוי שיתרחש אצלי מחר בעקבות ההתוועדות?" – ברור שהיחס להתוועדות הוא לא כמו אל סתם מסיבת חברים, אלא כמו אירוע מרכזי בעבודת ה'. לכן ר' מנדל היה חוגר בהתוועדויות גארטל (אבנט) שחסידים נוהגים לחגור רק בזמן התפילה, כי הוא התייחס למעמד בכובד ראש.

מספרים על תייר שהגיע לביקור בישראל. הוא הולך ברחוב, נהנה מהשמש, מהאוויר של ירושלים, ופתאום הוא רואה שבאחת החצרות עומד עץ קלמנטינה עם פירות נפלאים, וחלק מהעץ יוצא לרחוב. כשהוא מתקרב הוא רואה שהפירות כל כך עסיסיים – פירות של ארץ ישראל! – ומרוב התפעלות הוא שולח יד ולוקח קלמנטינה. עובר לידו מישהו ואומר לו: "ר' יהודי, אתה לוקח פרי מעץ פרטי! זה גזל!". התייר מסתכל עליו, מחייך וממשיך לאכול. אותו אדם חושב שהוא אולי לא מבין, ואומר: "ר' ייד, כתוב בהלכה שאסור לגנוב!". אבל האמריקאי בשלו – מהנהן, וממשיך לאכול. עובר האורח לא מוותר ומנסה את כוחו בדברי תורה יותר משכנעים: "כתוב ב'קצות' שאם עץ גדל בחצר ואפילו רק עלה אחד יוצא לרשות הרבים זה לא הפקר, ואף אחד לא חולק עליו. אז מה שאתה עושה זה גזל גמור שאין עליו תשובה!". האמריקאי מביט בו ואומר: "ארץ ישראל היא מקום כל כך מיוחד. אפשר גם ליהנות מהשמש, גם לאכול פירות וגם לשמוע דברי תורה תוך כדי…" מה הכוונה? הוא שמע את ה'וורט' אבל זה לא מזיז לו כלום, לא חודר לעולם שלו. התוועדות באה לחבר לנו את החלקים השונים של הפאזל, שנצליח לשמוע את מה שאומרים לנו ולהבין שמתכוונים אלינו.
לחיים, לחיים!